קטגוריה: הבלוג

כשלמדתי קורס בפסיכולוגיה התפתחותית, הכי התחברתי לפסיכואנליטקאן דונאלד ויניקוט, שדיבר על 'מרחב פוטנציאלי'.

מרחב פוטנציאלי הוא אזור הביניים של התודעה-החוויה. מרחב השוכן בין הפנטזיה והמציאות. אזור שבו מתחילה בעדינות להתרחש תנועה רעיונית-רגשית, עוד לא קורים דברים בחוץ, הם במרחב אינטימי בין התינוק לאמו, בין האדם לעצמו.

במרחב הזה הכל יכול להתרחש, ויש בו חשיבות עצומה למשחקיות.

זה הסביר לי בעוד רמה את הקסם שקורה בעבודה ביומן הויזואלי.
המקום הזה שכולנו נכנסות אליו הוא בועה של פנטזיה. עולם המציאות נשאר לכמה שעות במעטפת החיצונית. ואנחנו כולנו משחקות ברעיונות, (מודעים או לא מודעים),משחקות בחומר, בצבע…
במציאות הכאוטית העוטפת אותנו, יש מבחינתי חשיבות עצומה לשמירה על מרחב פנימי יציב, מאוזן, גמיש וחיוני.
ההתמסרות למה שקורה בחוץ בלי טיפוח היציבות הפנימית מייצרת מצוקה גדולה. כל אחד מאיתנו יכול וצריך למצוא את הדרך המתאימה לו לשמר ולטפח את הפנימיות שלו, כדי שנוכל 'לצאת החוצה' חזקים ויציבים.

קשה לי מאוד היום הזה, לא בגלל הצער הגעגוע והכאב על מותו של איילון, אלה בגלל שביום אחד (חיצוני למקצב הפנימי שלי ולא מתואם איתו) החליטה המדינה שזה יום הזכרון. מלא כפתורים ומתגים מופעלים בעוצמה – בצורת שירים, טקסטים, דגלים, צפירה ועוד קודים ומדינה שלמה ובתוכה אני, שוחה בתוך הצער.
אני לא זקוקה להצפה החיצונית הזו. היחסים שלי עם איילון והזכרון שלו הם פרטיים שלי.
אבל היום הבנתי שהיום הזה לא מיועד דווקא לי, הוא הצורך האנושי של אזרחי המדינה לכבד את כאבי (נו) להגיד לי (לנו) שאני (אנחנו) לא לבד והם רוצים לעטף אותי (אותנו).
אז אני מרכינה ראש ומודה ומשתתפת ומקבלת ונזכרת שגם בשבעה הבנתי שזה לא רק לכבודי או בשבילי, גם כל האנשים מסביב שמגייעם לנחם ולהיות יחד, זקוקים למקום להביע את הכאב והצער והגעגוע.
וגם הזכרתי לעצמי, את לא רוצה להיות לבד בצער ובכאב, את רוצה להדעת-להרגיש שעוד אנשים איתך ביום הזה.
מודה למוסד על הסביבה האמפתית, התומכת, המכבדת שהוא מעניק לנו בימים אלו. ומודה לחברים הרבים שזוכרים ונוכחים איתנו.
גם ביום הזכרון הזה אני רוצה להניח כאן את מה שליווה ומלווה אותי מאז מותו של איילון ונותן לי את היכולת להתמודד עם האובדן:
"החיים האנושיים על פני האדמה אמנם ארעיים, אך הנשמה היא נצחית וכך גם האהבה. דבר אינו מסתיים הוא רק משנה צורה"
ההבנה הבסיסית הזו מאפשרת לי לשמר את הקשר עם איילון גם אחרי מותו.
ולתרגם את האהבה האינסופית בנינו, לשיחות ובעיקר לחיים שיש בהם מהות, משמעות ונתינה.
מבחינתי במותם ציוו לנו את החיים, אומר לי שאני אמורה לחיות את החיים במלואם ולהיות אדם ערכי, טוב לעצמי ולסובבים אותי.
במציאות המורכבת של ימים אלו, הצמדות לערכים של אחריות כוללת, ערבות הדדית, אהבת האדם יכולים להוות מגדלור עבור כולנו.
ברגע זה הייתי רוצה שערכים אלו בעיקר יופנה להשבת השבויים והחטופים הביתה.
אוהבת בין כל העולמות ומתגעגעת מאוד. אמא

מרחב אדמה טובה, הוא יקום מקביל

מתוך הרוע האינסופי שהיכה בנו כפרטים וכחברה ב 7/10, צמח מרחב ריפוי, בחצר משק במושב סתריה.
המרחב נוצר ביוזמה של 2 אנשים עם לב ענק ומנהיגות  יפתח שחר ועינת חיימוביץ.
המרחב מזמין אליו את ניצולי המסיבות ובני המשפחה של הנרצחים ומטפלים ומתנדבים.
מארג אנושי חם, אוהב, דואג, מחזיק ידיים, תומך ומרפא. מרחב שמוכיח את חשיבותה של קהילה תומכת בכלל ובזמן משבר בפרט, מוכיח את חשיבות ההשתייכות והלב הפתוח.

אני מגיעה לשם עם היומן הויזאולי, פעם בשבוע בימי ראשון מלווה קבוצה של הורים שכולים שילדיהם נרצחו.
הגעתי לשם בחרדת קודש, עם הרבה נ'סיון רלבנטי' : 'מלוות דרך' מנוסה ביומן הויזאולי, וחודשיים אינטנסיביים של עבודה עם מפונים במלונות, מתנדבת בתנועת מש"ה כמוש"ה במרחבים של סיכון אובדני, מטפלת בשיטת LTT, אם שכולה בעצמי…
ובכל זאת לא ידעתי האם יש לי באמת את הכלים והידע ללות הורים שכולים. אני 'מומחית' לאבל שלי אבל אין לי מושג באבל של אחרים…
מתודולוגית היומן 'דפי נפש' שפיתחה רקפת הדר, היא סדורה אבל איך מיישמים אותם במצב של טראומה כל כך קיצונית?
מלווה בשתי מלוות דרך נכנסנו למרחב, והתחלנו לצעוד, צעד צעד…

אחרי שנה של התנדבות במתחם כמלוות דרך ביומן, אני רוצה לשתף בלמידה שלי:

1. לאבל טראומטי על ילד.ה חוקים משלו, האבל שלי הוא מאוד ייחודי לי, אבל מאוד דומה לאבל שלהם, עוצמת הכאב הנובעת מהשילוב בין הטראומה של איך זה קרה, הפתאומיות, האכזריות הזעזוע, ידועים לי, הם רשומים אצלי בנפש. אני יודעת איך הוא מרגיש ומה מציף אותו… אז אחרי שנה של עבודה משותפת אני רואה שאני מבינה לא רק באבל שלי…

2. העבודה ביומן  הויזאולי, בשיטת 'דפי נפש' היא מעשה רקמה תבוני שמאפשר לעזור לאדם לעבד, לעכל ולהניח את רגשותיו הכואבים בתוך מיכל בטוח ושמור – היומן. אני חוויתי את זה על עצמי היומן הלך איתי לכל מקום והיווה לי מקום לבטא את הכאב הצער הגעגוע באינסוף צורות ודרכים. במקום שנגמרו המילים התחילה היצירה. יש לי עשרות יומנים לתוכם יצקתי את שברון ליבי לעיתים חשפתי לעין צופיה ולעיתים סגרתי. בכל פעם הוצאתי רסיס רסיס מתוך ליבי והנחתי בין הדפיםשל היומן.
וזה עובד גם על אחרים באותו אופן, אנשים שחוו שבר ואובדן מבינים באופן אינטואיטיבי את השפה של היומן.
להבדיל ממני שהיומן הלך איתי לכל מקום, הם משאירים את היומן אצלנו למשמרת עד השבוע הבא.

3. הרצון של הורה שכול בתקופה שקרובה לאירוע הוא בעיקר לשמר את הקשר עם הילד.ה.
לכל ההורים יש את את הרגעים בהם הם מרגישים את הנוכחות של הילד.ה ומקבלים מהם מסרים. וכולם רוצים מזה עוד.
העבודה ביומן שהיא עבודה שמחברת אל התת מודע, עוקפת שכל והגיון מאפשרת להם בעוד רמה לשמר קשר עם הילדים.
ספר השיחות עם איילון 'גשר בין העולמות', מהווה מקור השראה ולתקווה עבורם. בין מפגש למפגש הם קוראים ומביאים שאלות או התייחסויות למה שקראו. אף פעם לא יצא לי לחוות תהליך קריאה בספר.

4. עבודת צוות היא מהותית לאחזקה של מרחב טעון רגשית. נכנסנו לליווי של הקבוצה 3 נשים נשארנו 2 כשהמערך הקבוצתי כבר התייצב. אחיזת הידיים נדרשת, תבוניות של יותר מנק' מבט אחת, לב פועם זה מול זה. יש מקום לכולם, יש על מי לסמוך יש במי להעזר.
תודה לטל כהן עכאב שהתחילה איתנו תודה לעידית קורט שנוכחת כל הדרך.
וגם למעגלי התמיכה שלנו: איריס גל, שעוזרת לנו לדייק ולהתאים את השיעורים, ולהדרכה שאנחנו מקבלות מדניאלה פינקל.

5. קהילה מצילה חיים. רבות נכתב בתקופה האחרונה על חשיבותן של הקהילות. יש לי הזכות לחוות את זה בעצמי לראות את המארג האנושי, הבלתי אמצאי והמנוהל הנקרם במתחם.

6. אפשר לבחור באיזה יקום רוצים לחיות. המציאות בה אנחנו שרויים היא מהמאתגרות שידענו במדינה הזו מיום הקמתה. אפשר לשקוע במרה שחורה, בדכאון בדאגה ואולי גם בבהלה,
אבל אפשר לבחור בפרואקטיביות לשים את האנרגיה והלב במקומות שאנחנו יכולים לתרום, לקדם להביא אור, אהבה וריפוי. הבחירה להיות בנדיבות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, לשים את האנרגיה במקומות שבהם אפשר לצמוח ולתרום היא משמעותית גם לנתרמים אבל לא פחות גם לנו כפרטים.

כאמור, המרחב התחיל מיוזמה אישית מנהיגות של 2 אנשים מופלאים אליהם הצטרפו מתנדבים כולל אנשי טיפול.ואנשים טראומתיים וכואבים שזקוקים לעזרה.
הלב הפועם, הקרבה לאדמה, תבונת האירועים המתרחשים שם, מייצרים מערך אנושי חם, מחזיק תומך ונתמך. מרפא.
האמת ככה כולנו רוצים לחיות, להיות חלק ממארג קשרים חיים נושמים מזרימים אהבה וקבלה ללא תנאי, שופעים בנדיבות ויצירתיות.

התמונה היא מתוך יומן ויזאולי של ורה משה, אמא של עדן ז"ל שנרצח ב 7/10

****

ב-24.11 נפרדתי בצער מהקבוצה של היומן באדמה טובה, בסתריה.
אני מאוד אוהבת את המרחב המיוחד הזה, שפותח את ליבו ושעריו כבר למעלה משנה, בפני שורדי המסיבות ובני המשפחה שלהם.
הייתה לי זכות גדולה לפגוש שם אמהות שכולות, וליצור יחד עם עידית קורט מרחב ריפוי מבוסס על יצירה ביומן, ואחיזת ידיים ולב פועם. אני עוזבת אבל הקבוצה נשארת בידיה החמות והחכמות של עידית וקרן שמצטרפת אליה.
אני לא מורגלת בפרידות, זה שריר לא מפותח אצלי. מאיילון לקח לי שנה להפרד (אחרי מותו).
בחרתי לאפשר לעצמי את הזמן הנדרש ללימודים, זה לא דבר שאני רגילה לעשות, בטבעי שלי אני עושה ועושה ועוד עושה.
רוצה שהתנועה השנה תהיי ממקום קשוב לעצמי, מאפשר, נעים נינוח🙏♥️

איך את מצליחה לתקשר איתו?
זו השאלה שאני הכי הרבה נשאלת.

בהתחלה התשובה שלי הייתה מאוד פשטנית, אנחנו מדברים אני שואלת הוא עונה ולהיפך
כמו שיחה רגילה בין אנשים רגילים 'חיים'.
והשיחות נכתבות ON-LINE בהתחלה בתוך מחברת שהלכה איתי לכל מקום ואחר כך מול מחשב.
זה אולי מעניין אבל זה לא הדבר המשמעותי שבזכותו יכולתי לקיים עם איילון שיחות.
הסיפור החשוב והמשמעותי זה שהתודעה שלי מכילה את הרעיון שהנשמה היא נצחית, שמה שמתכלה זה רק הגוף הפיזי. הנשמה נוכחת בין המימדים ולכן ניתן לשמר את הקשר.
הבסיס ליכולת לנהל את השיחות האלה באופן רציף יום יום 'יושב' על היכולת של התודעה שלי להכיל את זה שמה שקורה הוא אפשרי, שאני 'בסדר' שזו לא 'הזיה'.
הבסיס הזה נבנה בלימודים שלי במרכז לוהראיה מאז 2012.

בסנכרון קוסמי, יום לפני ההרצאה שלי פרסמה לוהאריה מאמר המימדים – דלתות מסתובבות

מתוך המאמר

"תקשורת עם ממדים נוספים והיכולת לקלוט ולהכיל את קיומם –  מתחילה בפיתוח מיומנות של תקשורת פנימית שיש בה תשומת לב לדקויות ולרבדים מעודנים שמתקיימים בתוך הנפש וגם במציאות שסביבנו.

זוהי מיומנות שבה האדם לומד להקשיב לעצמי הפנימי שלו, ולהכוונות שמגיעות ממנו באמצעות כוחות נפש שמאפשרים לאדם לנווט לא רק בעולם הגלוי אלא גם בממדים נוספים, שעל מנת לסגל את מיומנות הניווט והשליטה בהם, נדרש להתרועע איתם.

בכל אדם ואדם קיימים שלושה כוחות נפשיים מרכזיים שמתפקדים כמגברי תהודה שמנגישים לתפישה ולנפש האנושית ממדים נוספים: האינטואיציה, ידיעת הלב ותחושת הבטן, שהם כוחות לא רציונליים או שכלתניים, שמאפשרים לאדם להתעלות מעל הסללות מנטליות, לפוגג תקרת זכוכית אישית ולהיחשף למידע רב-ממדי ולערוצי תקשורת מורחבים, שהם בין-ממדיים."

מאוד ממליצה לכם להכנס ולקרוא את המאמר המלא!!!

במפגשים שלי ביום יום עם אנשים שחווים אובדן ושכול במפגשי טיפול אחד על אחד או בקבוצות היומן הויזואלי, אני רואה מה תומך תקשורת בין החיים למתים ומה בולם.
גורמים מקדמים:
1. האיפשור הפנימי של הקשר, גם אם הוא לא נראה הגיוני או לוגי הוא מפתח ראשון בלעדיו כל מידע שמגיע נדחה ע"י המערכת הפנימית ואז לא ניתן לפתח את הקשר.
2. הקשבה ברובד עמוק ואחר למסרים שמגיעים בין אם הם סמלים אוניברסליים או סימנים אישיים: הפרפרים, השירים שפתאום שומעים, החלומות, המסרים שמגיעים דרך אנשים אחרים, התמונות שקופצות בטלפון ועוד ועוד
3. ההסכמה להכיר בהם ולנהל איתם מערכת יחסים פנימית מאפשרת.
4. רצון לנהל שיח ותקשורת – אני פוגשת אנשים רבים שבעיקר מדברים אל יקיריהם שמתו. הם לא שואלים ולא מחכים לתשובה. פשוט מדברים. זה לא טוב או רע, זה פשוט סוג מסויים של קשר.

גורמים בולמי קשר
1. כעס אשמה – ככל שהאדם האבל מכונס בתוך עצמו ועוטף את עצמו בתדרים שמרחיקים ממנו גם הנשמה מתקשה לשמר את הקשר.
2. שקיעה לתוך הצער והכאב הפנימיים – כאשר האדם האבל שקוע בתוך עצמו קשה עד כדי בלתי אפשרי  ליצור איתו את הקשר כי הוא לא פנוי לקשר ולא קשוב.
זה ריקוד פנימי עדין בין חווית הכאב והצער לבין ההפתחות לקשר.

מרגש אותי לראות איך המפגש עם המוות פותח אנשים לעולמות רוחניים.
אני חווה את זה בעיקר כאשר המפגש עם המוות  הוא לא טבעי ואפילו טראומטי (כמו שקורה בימים אלו בהיקפים בלתי נסבלים) אבל לא רק.
המפגש עם המוות מנפץ אצל אנשים תבניות חשיבה סדורות של מה נכון / לא נכון, מה אפשרי / לא אפשרי, אנשים פתוחים לאפשרויות חשיבה אחרות להרחבה של התודעה.

מהנסיון האישי שלי החיבור למימדים הנוספים הסמויים, היכולת לשמר את הקשר בין העולמות יש בה המון נחמה ותקווה ואפשרויות צמיחה וריפוי.