פורסם ב- כתיבת תגובה

איך מונעים אובדנות?

איך מונעים אובדנות
השבוע זה השבוע למניעת אובדנות, ואני חושבת על זה כבר כמה ימים איך באמת מונעים, מאיפה מתחילים?
אז אם צריך לתמצת, אלו כמה דברים שכדאי לעשות:

להמיר פחד לעשייה

להמיר את הפחד המשתק מהנושא – לעשיה פרואקטיבית. להקדיש זמן ללמוד את הנושא . יש המון מה לדעת.
ההיחשפות למידע אחרי מותו של איילון היא כשלעצמה שברה את לבבי.
איך לא ידעתי את זה קודם…

לא לפחד ללמוד את הנושא

עצם הלימוד לא הופך את הילד שלנו לאובדני, זה הופך אותנו ליודעים יותר איך לעזור מה לעשות, להמיר את הבהלה המשתקת – מה קרה פה? הילד שלי עם מחשבות אובדניות? זה באמת או שהוא אומר סתם כדי למשוך תשומת לב… בעשיה פרואקטיבית
כשאנחנו נתקלנו במחשבות האובדניות של איילון בגיל 13 לראשונה, ההנחיה הייתה לקחת אותו לטיפול. בהתחלה פסיכולוגי ואחר כך פסיכיאטרית.
חשבנו שאנחנו 'בסדר' גמור, מטפלים בילד (לוקחים אותו לטיפול=מטפלים),
לא ידענו שגם אנחנו צריכים ללמוד את הנושא, הטיפול לא יכול להיות רק על ידי בעלי מקצוע גם אנחנו צריכים לדעת על התופעה, על אפשרויות הטיפול, על התפקיד שלנו.
– יש הרבה גופים שאליהם אפשר לפנות ולקבל עזרה מסוגים שונים.
החל מעזרה ראשונה כמו ער"ן, וחדרי מיון פסיכאטרים שיש כמעט בכל בי"ח (אני בכלל לא ידעתי על קיומם)
דרך גופים וארגונים שמלמדים את המשפחה איך להתנהל במצבים שגלי הצונאמי פתאום מתעוררים ומכים.

למידה של איך המחלה-תופעה הזו מתנהגת

יש המון וריאציות איך זה קורה. זה יכול לבוא בגלים של תפקוד גבוה ואז של חוסר תפקוד. זה גם יכול להיות מלווה בסימפטומים נוספים.
מה בכלל עובר עליו? זו מחלה שקופה אנחנו מהצד לא באמת מבינים מה קורה בנפשו של הילד.ה, מה עובר עליו?
מה הנורות האדומות, שצריכים להעיר אותנו
יכולה להמשיך ולפרט אבל נראה לי שאנחנו מבינים.
מבטיחה מעצם הלימוד של הנושא, לא יקרה כלום. לא זה יהפוך את הילד.ה לאובדניים. הפרואקטיביות בלמידה תיתן לכם הרבה יותר כליים לעזור לו ולעצמכם.

לשנות תפיסות של בושה והסתרה

לשנות תפיסות מושרשות – של בושה והסתרה. הם כשלעצמם מאיץ הדרדרות וגורם למוות.
תרבותית והסטורית אנחנו חשים בושה גדולה כשבן משפחה סובל מבעיות רגשיות (גם לא ברור מתי בעיות רגשיות עוברות להיות בעיות נפשיות, אבל זה נושא אחר)
אצל כולנו בתת מודע הקולטיבי, בעיות רגשיות-נפשיות קשורות עם שגעון וחייבים להסתיר את זה שלא יפגע בשם המשפחה, בשידוך ועוד. אנחנו לכאורה נאורים ומתקדמים ולא באמת יודעים למה, אבל בפועל אנחנו מסתירים ומתביישים. שלא ישימו עלינו סתיגמות שליליות.
זה נורא כי המשמעות היא שהאדם לא מקבל את מה שהוא הכי זקוק לו וזה תמיכה מהסביבה. כי הסביבה הרבה פעמים בכלל לא יודעת. גם בני המשפחה לא מקבלים את התמיכה וייעוץ הנדרשים להם כי הם משקיעים המון אנרגיה להסתיר ולשדר 'עסקים כרגיל'. היום אני מבינה עד כמה המעגל קסמים הזה מזין את עצמו לכיוון השלילי.
אין במה להתבייש, אין מה להסתיר. לא עשינו כלום. אנחנו צריכים עזרה.

לנכוח

לפתוח את הלב ולהיות בנוכחות – וזה ממש קשה כי הנושא כל כך מפחיד, אז דבר ראשון אנחנו סוגרים את הלב כדי להגן עליו (על הלב שלנו). התנתקות הרגשית וגם המחשבתית מאוד בעייתית ומגבירה את תחושת
הבדידות התהומית שמתלווה לאובדנות.
"נכנסתי למצב הזה של הלחץ וסערת הרגשות של לפני שאני עושה משהו. בימים כסדרם הייתי תופס את עצמי איפשהו עכשיו ומתקשר למישהו. הייתי הולך בחדר לטלפון ומתלבט אם להטריד מישהו בזה עכשיו. ואז, באותה קפריזה שאני בוחר בה לפגוע בעצמי במצבים האלה, אני הייתי בוחר להתקשר למישהו. ואז אין אחורה. אבל אני לא חושב שאני אדבר עם מישהו עכשיו"…
הפסקה הזו מתוך מכתב הפרידה של איילון (8 ע') מאפשרת הצצה למה עבר עליו ברגעים הקשים של הלפני. הדילמה עד הרגע האחרון להתקשר או לא. ההחלטה לא והצעד שאין ממנו חזרה.
רק אחרי מותו נחשפתי לעומק לעולם האובדנות, תנועת מש"ה הרימה בעבורי את המסך בין החיים 'הרגילים' לחיים של המתמודדים עם אובדנות.
בכאב אינסופי , הבנתי שהרצון למות הוא לא מתוך אידאילזיציה של נצחיות הנשמה, אלה מתוך רצון להפסיק לכאוב.
למדתי שמה שהכי נדרש במקום הכי כואב שאפשר, להיות שם בנוכחות פתוחת לב, לעזור להם להכיל את הכאב, לא להציע הצעות, לא לבוא עם פתרונות פשוט להיות איתם בתוך הבור. לא ידעתי את זה בזמן.

תמצאו גם אתם תמיכה לעצמכם

אף פעם אל תשארו עם זה לבד, תמצאו מי יכול לעזור לכם ולא רק למתמודד.ת.
כשהתחלתי להתנדב כמוש"ה לא ידעתי כמעט כלום, ולאט לאט הבנתי שמה שנדרש זה אחזקת ידיים משותפת, כי מרחב אובדני לא ניתן להחזיק לבד. לא המתמודד, לא הפסיכולוג, לא בני המשפחה, לא חברים אף אחד לא יכול ולא צריך להחזיק את זה לבד, נדרשת קהילה שמחזיקה ידיים יחד.
עם מי אפשר לדבר:
* תנועת מש"ה: קהילה מונעת אובדנות וגורמי טיפול ברווחה הרשות המקומית או מילם
פורסם ב- כתיבת תגובה

על נתוני ההתאבדות בצבא לשנת 2024

נתוני אובדנות אילוסטרציה

ימים אלו מפורסמים נתוני ההתאבדות בצבא לשנת 24, שנת המלחמה הראשונה – 28 איש.
28 איש שתש כוחם, אנחנו בבית קוראים להם 'נופלי נפש'. אבל הם קצה הקרחון של אלפי חיילים רבים שנפשם מתקשה להתמודד עם החוויות הנוראיות אליהם נחשפו. והם סובלים מטראומות וחרדות וחוסר יכולת לתפקד. למעשה הם איבדו את חייהם הקודמים – הבריאים החזקים, מלאי השמחה והתקווה.

מצד אחד צהל עשה קפיצת מדרגה מטורפת בטיפול בהיבט הנפשי של הלוחמים, קודם כל בהכרה בחשיבות העצומה של הטיפול בלוחמים ובאנשים בשטח בהיבט הנפשי-רגשי ואחרי זה תגבור מערך הקב"נים ביחידות באופן משמעותי ביותר, לצד מסעות לעיבוד רגשי לפני היציאה הביתה.
התארגנות ראויה לציון לשבח.
אבל, מצד שני קיים האבל והוא גדול….

רבים מהמטופלים לא היו מטופלים לפני ההתאבדות, כלומר, הטיפול לא נגיש לא מי שזקוק לו.
מפקדים רבים בשטח, לא מבינים את חשיבות הטיפול הרגשי ללוחמים וחושבים שזה לחלשים, ונוקטים פעולות אקטיביות למניעת הטיפולים מאנשים גם כי הם באמת חושבים שזה לא הזמן ועכשיו חייבים רק להילחם ולהיות חזקים.
וגם וזה לא פחות מטריד – הם זקוקים ללוחמים בשטח. כל חייל שנגרע ממצבת כ"א מטיל עומס נוסף על חבריו הלוחמים שהם כבר ככה מותשים.

מעבר לזה שהנושא קרוב לליבי ומטלטל אותי, יש למידע משמעויות ישימות:

1. המודעות לרגישותה של הנפש, גם אם אתה 'לוחם קשוח' – עדין לא מספקת.
חייבים להמשיך לדבר על זה ותת לשיח הרגשי מקום בכל דרך אפשרית.
2. הבנת הטריגרים לאובדנות עדיין לא מופנמת.
מצבי מלחמה, חשיפות אישית או קרובה לאירועים טראומטיים פוצעת את הנפש ואם הסביבה לא מכירה בכך ולא מאפשרת את הטיפול המתאים זה יכול להגמר באובדנות.
3. אובדנות של אדם מייצרת גלי הדף של עשרות אנשים סביב שמתקשים לחזור לתפקוד רגיל וחווים רגשי אשם נוראיים אחרי. איך לא ראיתי…, איך לא עשיתי ועוד ועוד
4. הלוחמים כבר שחוקים עד דק. אי אפשר להעמיס עליהם עוד ועוד משימות בלי לקחת בחשבון את מצבם הנפשי. בבקשה די
5. תוספת החרדים בגיוס לצבא היא חיונית, זו לא מאבק על עקרונות בלבד. זה צורך אמיתי בתוספת כ"א לצבא.

מציעה לכם לקרוא את הכתבה של תום לויסון בהארץ היום.
ולשתף ולשתף ולשוחח על הנושא עוד ועוד