חודש: מרץ 2023

המפץ הגדול

היום לפני שלוש שנים, התרחש בחיי.נו המפץ הגדול וכך תארתי אותו בפתיח של הספר 'גשר בין העולמות'

 

איילון התאבד.

בחדרו. בבית.

מעל חדרי.

זוכרת ששמעתי רעש מחדרו.

לא בטוחה מתי שמעתי. בלילה הזה או בלילה אחר שבו "התאמן"[1].

 

מצאתי אותו בבוקר, כשפתחתי את דלת חדרו להכניס את הכביסה שקיפלתי לו.

 

צרחות אימים של חיה פצועה

צרחות

צרחות

צרחות

צרחות

על הברכיים על הרצפה

 

אחותו פותחת את הדלת. רואה.

מסתובבת לאחיו הצעיר, דוחקת אותו לחדר שלו בצרחות (שלא יראה גם הוא).

 

אבא עולה בבהילות.

משכיב אותו על המיטה

ומכסה.

 

אחותו מודיעה לכולם

מד"א

זק"א

משטרה
בני משפחה
חברים

בואו מהר, בואו מהר, בואו מהר,

 

אני צורחת למטה.

אחיו הצעיר לידי, מנחה אותי לקחת נשימות, להירגע.

צורחת

צורחת

צורחת

 

בכי וחיבוקים עם אבא

מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה?

 

בכי וחיבוקים עם חברות

הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו

 

מגיעות חברות מהאוניברסיטה הקוסמית, תמיכה אנרגטית ללב.

 

רוצה שק של אפר על הראש, שק של אפר על הראש.

 

אחי מגיע מחבק חזק. חזק. חזק. חזק.

מה נעשה? לאן לוקחים את הכאב, הצער, הפחד והאימה?

איך ייראו החיים מכאן ואילך?

שהזמן יעמוד מלכת. עכשיו. לתמיד.

שהזמן יעצור. שיעצור.

והפחד שהוא ימשיך.

איך אלך לישון? איך אישן? איך אקום?

 

ברקע שיחות טלפון, אבא מול אבו כביר, מול המשטרה, מול המוסד שבו עבד איילון.

מתברר שאנחנו משפחה שכולה, יש עלינו חסות של משרד הביטחון.

מתארגנת לוויה.

רוצה היום, רוצה הכי מהר שהכול ייעלם.

מה נעשה עם כל הדברים שבחדרו?

איך נחיה?

אני יודעת שנחיה, אבל איך אפשר לחיות?

 

לילה ללא שינה. נרדמים בחמש וחצי בבוקר.

בשבע וחמישים צלצול בשער. שכן רצה לנחם.

 

יום של לוויה.

כואב, כואב, כואב, כואב

ארון עם דגל המדינה – שלנו?

חלום. סיוט.

סרט של אחרים

חייבים להתעורר. זה שלנו.

 

חלקת קבר וי־אי־פי.

דשא מסביב.

אנשים עומדים במרחק שני מטרים זה מזה – קורונה.

אני על הברכיים על הדשא ליד הקבר.

 

הספדים

מרגשים

 

כואב

כואב

כואב

כואב

 

טלפונים, וואטסאפים. אני לא מגיבה.

 

מתארגן חמ"ל שבעה.

חברות מהאוניברסיטה הקוסמית מעגנות ומייצבות את התדר האנרגטי

מחבקות, מאכילות, מנקות ומסדרות.

כל יום, כל היום.

 

ועוד צעקתי וייבבתי וייבבתי וצעקתי

רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.

רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.

רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.

 

הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו

 

אנחנו סהרוריים.

בכל ערב בסוף היום שיחה משפחתית של "הנותרים" לעיבוד הכאב ושיתוף במידע.

הכול פתוח. כואב.

הכול צף.

איילון המדהים:

חכם

רגיש

מוזיקה

נגינה

מקצוענות

הצלחה בעבודה

 

איילון הציני, המתנשא

זה שהרחיק מעליו אנשים קרובים ואוהבים.

זה שהצליף בלשונו.

זה שכפה שתיקותיו עלינו.

 

ואיילון החבר

שכל חבריו כל כך אוהבים וכואבים.

 

ואחות שנפער בה חלל עצום על אח־חבר שהתאבד בלי לקרוא לעזרה, בלי להגיד מה באמת קורה.

ועוד אחות שחייה התפרקו לרסיסים.

ואבא שמרגיש אשם וכועס שלא זיהה את הסימנים, שלא הצליח לעצור אותו בזמן, ורוצה, כל כך רוצה, הזדמנות שנייה.

ואח שבכלל לא יודע איך לעכל את האירוע ורק רוצה לחזור לחייו הרגילים.

 

הצילו

הצילו

הצילו

הצילו

הצילו

הצילו

 

מתוך מכתב הפרידה שהשאיר איילון[2]

 

"…אני גם לא מאמין שיש מה להאשים מישהו (כלומר חוץ ממני).
יש אירועים שכמובן גרמו לי להרגיש את הדברים האלה ביותר עזות, אבל זה לא אשמת אף אחד. אני מפרש את הדברים איך שאני מפרש אותם. אף אחד לא התכוון שככה זה ייגמר.
בבקשה תחבקו אחד את השני ותהיו שם אחד בשביל השני.
בבקשה שזה יאחד אתכם יותר.
אוף".

ועוד כתב

 

"תמיד אהבתי לאהוב, אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה".

 

 

[1] לאור המכתב שהשאיר, ובו סיפר על "האימונים".

[2] המכתב נמצא במחשב של איילון והתברר שנכתב במהלך תקופה.

עבודת היצירה, מתארת את האירוע והיא גם שער ראשון בספר
שער ראשון המפץ הגדול
עכשיו אני חלשה
אחר כך אהיה חזקה

סכימה של שנת מסע – 24 במרץ 21

השבוע מלאו 3 שנים למותו של איילון, בחרתי לשתף אתכם בקטעים מתוך השיחה שסכמה את שנת האבל.

אהוב, כל יום מתקרבים לשנה שלך.
מנסה לקבל ולארגן לעצמי תובנות והבהרות לגבי המשמעות של השנה. כל המערכת מטולטלת מבפנים, גל גבוה ועוצמתי עובר דרכי ודרכנו כאן בבית.

נכון, גם אני מרגיש את זה. נסכמה שנה, כל הלמידה מתארגנת על עצמה.
פיזי, נפשי, רוחני.

את זה אני מבינה ברמה מסוימת, אבל מה זה אומר.

פיזית – אתם במרחב ארץ סוגרים שנה שלמה בלעדיי, על כל הריטואלים המשמעותיים של השנה: עונות שנה, חגים, ימי הולדת ואירועים משמעותיים. כל נקודת ציון כזו חוויתם בפעם הראשונה בלעדיי.

נכון, בפיזי גם הייתה לנו החסות של הקורונה, אפשרות להתכנס בבית עם עצמנו ללא מסעדות ובתי קפה, ללא אירועי תרבות, ללא חו"ל. עבודה מהבית.
הקורונה הייתה מעטפת תומכת מיטבית ביותר עבורנו, וזה גם מה שמפחיד אותי עכשיו, החזרה לעולם. אני לא רוצה, ההתכנסות הייתה לי טובה ומיטיבה. עכשיו אצטרך לעשות בחירות, אילו חיים אני רוצה לחיות בפיזי.

נכון, אבל את חזקה נפשית ורוחנית, ואת תעשי בחירות שיהיו מדויקות לך ומתוך הקשבה.
בדיוק כפי שלקחת לעצמך את השבוע הזה להתכנסות, ללא כל לחצים מבחוץ.
נעבור לדבר על הנפשי?

כן. מה נגיד. דמעות. דמעות. דמעות. זה מטורף. למרות שאני מבינה שהאבל בא בגלים, בכל פעם שגל הצער מכה, אני מופתעת.
אני מבינה את התנועה הגלית קוגניטיבית, אבל עדיין לא בגוף ובנפש – אחרת לא הייתי מופתעת. ואולי מופתעת זו לא המילה. זה כואב. ומטלטל.
וגם אני לומדת השנה עולם רגשות חדש – אֵבֶל.
אף פעם לא התאבלתי בצורה כל כך משמעותית. זה עולם שלם של רגשות: צער, כאב, פחד, רגשות אשמה, כעס, אהבה, געגועים, אמפתיה, רגישות, חמלה, בהירות, עמימות, אי ודאות… והכלה של כל המכלול הזה והכלה של הסביבה.

גם אני עברתי תקופה רבת משמעות. הפרידה מהגוף הפיזי ומהמרחב התחילה בתהליך טראומטי לנפש, ולאט לאט הגוף הפיזי המתכלה משחרר את שדה התודעה שלי בו.
אני יודע שהבנת את זה, אבל אני אגיד את זה גם במילותיי. הגוף הפיזי שנותר מאחור מכיל תודעה שהיא שלי, רק כשהגוף הפיזי מתכלה (לא לחלוטין, כי נשארות העצמות), התודעה הקשורה אליו משתחררת. לכן הזמן הנדרש לתהליך במרחב ארץ הוא משמעותי גם עבורי בתנועה שלי.
מבחינה רגשית, הרגשות מהצד שלי הם יותר קלושים ומעודנים. אני חש אתכם, אני מרגיש רגשות שהם מעין תמונה דומה לשלכם, אבל זה שונה כאן. בעיקר כי אין את הפרשנות המכבידה של כל דבר שקורה־קרה־יקרה. זה נחווה יותר בקלות, כחוויה התפתחותית. הסבל הארצי הוא תוצאה של פרשנות שכלית־רגשית של בני אדם על מה שהם חווים.

אבל לאורך השנה כן הרגשתי שאתה מרגיש רגשות דומים לשלנו. עכשיו כבר פחות.

זה נכון, כי בהתחלה עדיין הייתי קשור מאוד אליכם ולמרחב והייתי מסוגל יותר לשמר את הזיכרון של הנפש האנושית ואת צורת החשיבה שלה, ולכן השיח בינינו היה קל יותר.
ככל שאני מתמקם כאן, אני פחות מזוהה או כשיר לתצורה האנושית שהייתה לי, ולכן השיח האנושי בינינו מתמעט.
אימא, אל תדאגי, יש לנו ערוצי תקשורת פתוחים, וכשאת או אני רוצים, אני ואת יודעים איך לתקשר, זה לא ישתנה.

 

יש מצבים שגם אתה רוצה־תרצה להיות בקשר או שזה רק הצורך שלי.נו?

לא רק שלכם, גם שלי, כי אנחנו קבוצת עבודה בין־ממדית. העבודה המשותפת שלנו לא הסתיימה רק משום שאתם במרחב ארץ (ולא רק) ואני בממד אחר.
אנחנו עובדים יחד גם בממדים אחרים.
נוסף על כך יש לי (ולנו) עניין בניית הגשרים בין העולמות, והקשר בינינו הוא משמעותי לנושא.
גם מהסיבה הזו אני רוצה בקשר איתך ואיתכם.
זה כמובן קל יותר ונוח כשיש הכרה בקשר בין שני הצדדים כפי שיש איתך, ואז העברת הנתונים אפקטיבית יותר וניתן לפתח אותה.

 

איילוני,
עוד רגע אנחנו באזכרה שלך, שלושים שעות בערך.
מה נגיד שם? מה מטרת המפגש? מה משמעות נקודת הכינוס הזו?

 

אימא, אני חושב שיש במפגש כמה רבדים:
האחד, הסכימה של השנה שהתחלנו לדבר עליה. סכימה של שנת מסע עבור כל אחד ואחד מאיתנו.
כל אחד מאיתנו יצא למסע, כל אחד מאיתנו התפתח השנה בצורה משמעותית ועוצמתית.
אולי כדאי לדבר על זה, לאפשר לכל אחד להתחבר למסע שעבר, להסתכל על השנה לא רק כאסון. מה שהתחיל כאסון התפתח להמון שבילים עבור כל אחד. כל אחד בחר לאן לקחת את השבר.
השבר מנפץ נוקשות פנימית וחיצונית, מאפשר לדברים חדשים להיראות, לנבוט, ללבלב.
זה כמו יצירת אומנות שמשהו יוצר בה את הטוויסט, מאפשר למשהו חדש לקרות, להיראות.

 

איילוני, קצת נסחפת לדבר על השנה הזו כיצירת אומנות, למרות שאני מבינה לגמרי את הדימוי ומתחברת אליו.
וזה כמובן נכון מה שאתה אומר, כל אחד מאיתנו נהיה אדם טוב יותר לעצמו ולסביבה.
כל אחד מאיתנו מביא לחייו דברים נוספים ואחרים.
זה באמת חשוב לראות את זה ולהגיד את זה ולא לדבר רק על צער, אבל ואובדן.
חשוב לראות שגם צמחנו.
זה מקומם אותי לחשוב את זה, זה מחזיר אותי לתקופה הראשונה, כשהבטחת לי שתעזור לי לצמוח ולהתפתח, ובכיתי שאני לא רוצה שתמות כדי שאני אתפתח, כי אני אחראית על ההתפתחות שלי… אבל אני מודה שלמרות הצער והכאב שנלווים לזה, מותך הפיזי אפשר לי לצעוד קדימה למקומות חדשים וחשובים ומעניינים עבורי.
אוף.

 

אימא, אולי נחליט שמוותרים על האוף.
נראה לי שאפשר.

 

בבקשה עוד לא. הוא טוב לי האוף הזה. מחבר בינינו.

בלי לחץ, אבל מעדיף לשמר ולטפח חיבורים אחרים בינינו.

 

אתה יכול לשתף אותי עוד במסע שלך?

 

כן, גם המסע שלי התחיל באותה טלטלה גדולה.
בהתחלה זה היה כמעט כמו להיות איתכם רק לא איתכם בפיזי, בלי הסבל הנפשי, אבל בבלבול גדול. ההבנה שאני לא מת אלא השלתי את גופי ואת הסיפור האנושי ואני בממד אחר הייתה ממש שוק. שוק שלילי. כי זה נחווה ככישלון הצער שגרמתי לכולכם, ההחמצה במשימה שלי בנתיב חיי. לא הצלחתי להתגבר על האשליה, לא הצלחתי להתגבר על משחק החיים. זה היה מאוד מתסכל.
לאט לאט התחלתי להסתגל מחדש לסביבה, להוויות הנוכחות בה, לקבוצת העבודה שלי – זה נהדר. אימא זה ממש מטורף. דומה למרחב ארץ, אבל קלוש, והכול אפשרי כאן. הכול תלוי ברצון.
גם אני הקדשתי זמן לסכום וללמוד את חיי במרחב ארץ על שלל ההיבטים הנלווים להם, לראות שוב את מה שראיתי ומה שלא ראיתי או לא הבנתי בחיי.

 

אני לא יודע.

החיבור בינינו הוא עמוק ויש בו המון אהבה. זה לא כמו שזה נראה במרחב ארץ. גם אני חקרתי אהבה ודחייה. הייתי מונע מאהבה כפי שכתבתי, אבל דחיתי את עצמי ודחיתי אנשים סביבי. לא הצלחתי לבצע השלמה של החקירה הזו.

 

מה מהווה השלמה לחקירה הזו?

 

אהבה עצמית.

 

תסביר…

 

רק אהבה עצמית יכולה לעמוד בפני כל דחייה. כשאנוש אוהב את עצמו, באמת, מקבל את עצמו כפי שהוא בחסד, בחמלה, באהבה ללא תנאי, בהכרה בערך, שום דחייה שהוא חווה מבחוץ לא יכולה להדהד בתוכו, כי היא לא קיימת. וגם בתוכו לא קיימת דחייה, כי הוא מקבל את עצמו.
אני לא למדתי בחיי אהבה עצמית.

 

אחרי 3 שנים של מסע ארוך ומטלטל בהם מצאנו את עצמנו נלחמים מול המוסד ומשרד הבטחון, זכינו להכרה.
זמן קצר יחסית אחרי מוו של איילון מאובדנות, הבננו שקרתה תקלה, לא היה ברור לנו עד הסוף מה קרה, כי לא קבלנו מידע ברור, קבלנו אמפתיה וסימפתיה על מותו של איילון ואפס לקיחת אחריות…
מעומק הכאב והשבר בו היינו מצויים הבננו שאם אין 'למערכת' שום אחריות על מותו של איילון מאובדנות, אז גם לא יתבצע תיקון ועוד אנשים במצבו הנפשי של איילון ימצאו את עצמם במצב דומה, כשאף אחד לא נמצא במערכת להושיט להם יד וכתף. אלה דורש ודורש ומעצים דרישות ומגביר לחץ…
3 שנים של מאבק בכוחות לא שווים, כמו דוד מול גולית.
מצויידים באמונה בצדקת הדרך ואוחזים יד ביד, הלכנו את הדרך.
משה ואני שונים אבל בחרנו להיות מאוד מתואמים, מתוך התחשבות האחד בשני והכרה בערך ההליכה המשותפת למאבק.

מוות מהתאבדות זה דבר חמקמק למתבונן מהצד ומרחוק – לא ברור לעיתים למה ומה קרה? ומה הקשר של זה אלי בכלל.
שלוש השנים שעברו למדו אותי שהנפש הרגישה של אנשים יקרים החיים בתוכנו, זקוקה לנפש רגישה ועין רגישה ולב פתוח מהאנשים סביבם.
זה קשה לנו כפרטים להבין את תפקינו מול אדם הסובל ממחשבות אובדניות, אז על אחת כמה וכמה זה קשה למערכת הגברית-ההרואית להבין איך לנהל רגשות של עובדיה.
אבל כולנו צריכים למתוח את עצמנו לראות מעבר לפאסדה, לקרוא בין השורות, לפתח מערכת הפעלה שונה מהמוכר והידוע. אני יודעת שזה קשה. גם לי זה קשה ולפעמים לא ברור…
אבל אני בטוחה שאנחנו כחברה פרטים ומערכות צריכים לשנות את מערכת ההפעלה. לא להבהל מהרגשות שלנו גם מהרגשות הקשים והלא יפים להסכים לשהות בתוך הכאב ולהביא לו ריפוי מתוכו.
שינוי מערכת ההפעלה מפחיד אותנו בטח מערכות צבאיות שמורגלות להפעיל כח ולנטרל את הרגש, אבל בסוף הרגש הוא המניע אותנו, ככל שנתיידד איתו, נכיר אותו נלמד להתנהל מולו ואיתו נוכל להיות אנשים טובים יותר.

ההכרה באיילון ובנו הוא צעד לשינוי תפיסות של הממסד, לגבי מתמודדי הנפש, הוא עוד צעד בלקיחת אחריות.
הוא הוכחה כי ניתן ליצור שינוי גם מול מערכות שניתפסות גדולות ומאיימות. בידינו ליצור שינוי.
'מה שניצור הוא יהיה' (לוהאריה).

מוצאת לנכון לומר, משרד הבטחון הוא זה שלקח אחריות בשלב זה -במתבקש ברמה הפורמאלית.
המוסד עוד לא הישיר אלינו מבט ולא אמר – טעינו. סליחה.אנחנו מחכים בסבלנות, יודעים שגם הרגע הזה יגיע.
לשנות תפיסות ונורמות זה תהליך…

איילון כתב במכתב הפרידה שהשאיר: אני מקווה שמותי ייצור משהו מעורר השראה…
מקווה שאנחנו מקימים את צוואתו.