קטגוריה: הבלוג

יום כיפור זמן לשיחה אישית

שיחה עם איילון 27 בספטמבר 20, פורסמה בספר 'גשר בין העולמות'

אמא:
יום כיפור בפתח.
סגר במדינה – קורונה
כבד, כבד.
אבא עובד עם אחיך בנגרות בחצר,
אחות אחת בטרק בבולגריה, השנייה אצל חבר.
הגרון חנוק והדמעות מבצבצות.

איילון:
חיבוק גדול, אימא.

אמא:
איילוני, אני כנה עם עצמי, יודעת שאם היית איתנו זה לא אומר שהיה לך טוב או שמח. זוכרת עדיין היטב שחווית ימים – תקופות של בדידות. לא שמחה גדולה. אף פעם לא שקלתי את בדידותך ועצבונך מול האפשרות של אין־אתה, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב אם אני רוצה אותך כאן משיקולים אגואיסטיים שלי או כי זה היה טוב גם לך.
אם היית חי עכשיו, לי היה טוב. על פניו הכול נינוח, אתה בבית, כולם בסדר, אני יכולה להיות עם עצמי.
אבל לך לא בטוח שהיה טוב.
אז מה עדיף?

איילון:
אימא, זו כמעט שאלה פילוסופית, וכמובן תלוי את מי שואלים.
אבל לשאלה אין משמעות, כי ההחלטה הייתה רק שלי. אם הייתי מתייעץ איתך, מבקש את אישורך למות, אז היית בדילמה הזו, אבל היא לא הובאה לפתחך.
אני החלטתי. לא שאלתי ולא התייעצתי.

אמא:
איילוני, אתה מאוד נדיב איתי בתצורתך הנוכחית. תמיד אני יוצאת בסדר. רק התוצאה לא בסדר.

איילון:
אני יודע שזה קשה להכיל את כל המורכבות הזו. זה קשה גם לי.
להיות האדם הזה שפגע ולא חשב, להיות האדם הזה שהרים ידיים, ולהזכיר לעצמי שלא יכולתי אחרת לתפיסתי באותו זמן.
אם חוזרים לסיפור, לאירוע, אין בו כשלעצמו שום דבר טוב. יש בו המון כאב וצער וסבל מתמשכים.
הדבר היחיד הוא לאן נבחר להתפתח ממנו, מה נבחר ללמוד ומה נבחר להיות.

——–

מביאה את השיחה הזו לכאן, למרחב הווירטואלי, 3 שנים אחרי…
כי זה יום כיפור, והיום הזה מזמין אותנו להגות פנימית ולחשבון נפש.
סופה של השיחה משקפת את המהות לה אני נחנכת שנים במרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות וזה מה שאני חושבת ומאמינה בו גם היום.

המציאות מורכבת מהמון אירועים ומצבים, חלקם קשים מאוד להכלה וכואבים כואבים…
והבחירה כמו אז גם היום היא בידנו, לאן נבחר להתפתח מכאן? מי נבחר להיות?
(מוזמנים ללחוץ על הלינק לקריאת מאמר של לוהאריה "מאוורים את הנפש" שרלבנטי לנושא ולימים אלו)

אני בוחרת לא להתעלם מהכאב, אני עוברת דרכו כשהוא צף… אני חיה את היעדרות והאיין הפיזי של איילון והחוסר רשום בתאי הגוף וזה כואב.
לצד זה אני בחרתי ובוחרת לצמוח מהמשבר הזה לחיות את החיים, ליצור, להתפתח, לשמוח, להיות סקרנית.

מזמינה אותך לשאול את עצמך, מי תבחר.י להיות השנה?

ראש השנה זמן נהדר להודות ולהוקיר את היש והקיים ולהסכים להתחדש

בחודשים האלה אנחנו משפחה בתנועה ובהשתנות ליאורי הגדולה עברה-חזרה לירושלים עם עידני, שם מרגיש לה בית, שקדי התחתנה עם עומריקי והראלי התחיל שנת שירות ועבר לחיפה.
כל אלו מזמינים גם אותנו משה ואני להשתנות, להסכים לחדש את הזוגיות בנינו על בסיסים שאינם קשורים לילדים. 35 שנה ביחד ופתאום הזמנה להשתנות ולחדש😊
מרחבי הטיפול והיצירה שלי השנה העמיקו והתרחבו. משאלת הלב שלי להביא ריפוי, התחדשות ותנועה מתוך שמחה, קורמת עור וגידים… נשים יקרות ואהובות (בינתיים אלו רק נשים) מגיעות אלי ומסכימות לצאת למסע משותף, לגעת בעדינות במעמקי הנפש, לפגוש את מה שמבקש לבוא, לעבור דרך קשת הרגשות וגם דרך הכאב ולחוות ביציאה אופציות אחרות לחיות את החיים, הרגיש וגם להיות ולעשות..

למדתי בעוד רמה את החשיבות של לשהות עם הכאב של האחר, כדי לאפשר לו לנשום שם ואז לאפשר גם תנועה. ותודה על כך לתנועת מש"ה שבמסגרת ההתנדבות שם, אני יכולה לראות שוב, פעם אחר פעם איך זה עובד.

הקמתי את 'אלומת איילון' שמנגישה לבני משפחה של מתמודדים את הידע שלא היה לי לפני 3.5 שנים. למי ניתן לפנות כדי לקבל עזרה? מה אומרים אנשי מקצוע? איך הם מרגישים, מהעובר עליהם? ואני תקווה גדולה שזה יעזור למי שצריך.

אני מודה על הלימודים שלי מרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות, על הזכות להתפתחות תודעתית כל כך מזוקקת, שמזמינה אותי לנוע על כל הרצף, מהתודעה הגבוהה המופשטת ועד לבחירות היום יומיות הפשוטות לכאורה.

סקרנית מה יבוא לפתחי השנה?
מי אבחר להיות? מה אבחר ליצור?
שתהיה לכולנו שנה של התחדשות, יצירה, שמחה ואהבה.

"לדבר במקום לשתוק
להחזיק במקום להדוף
לנוע במקום לקפוא"
זו תמצית התורה שהציגה גל נסים- עמנואל, בכנס למניעת אובדנות בקרב בני נוער, שנערך השבוע ב 10/9 היום הבינלאומי למניעת אובדנות,.
מאות אנשים באו לאחוז ידיים, לפתוח את הלב וללמוד עוד על הנושא הזה שכל כך מפחיד את כולנו, כל כך היינו רוצים שהוא לא יהיה נוכח….
אבל האובדנות קיימת בתוכנו כחברה כמו פצע מדמם, מגפה שקטה.

כ 500 איש מתים כל שנה מאובדנות, כ 6,500 מגיעים לחדרי מיון לאחר ניסיון אובדני ועוד אלפים מבצעים ניסיונות אובדנות ולא מדווחים.
לכל האנשים האלה יש מעגל קרוב שמקיף אותם וחווה יחד איתם את הכאב והסבל הבלתי נתפס הזה.

כבר 3.5 שנים אני לומדת את התחום ופעילה בו מאוד, וחווה את הכאב, הבלבול והעדר ההבנה את הדרך של בני המשפחה והסביבה התומכת.
לטובתם ולמענם הקמתי את 'אלומת איילון', אתר בו אני מנגישה מידע מהותי להתנהלות במרחב אובדני, מידע שלא היה לי לפני מותו של איילון, מידע שאני יודעת שיש לו יכולת לעזור לבני המשפחה והתומכים להבין:
למי אפשר לפנות כדי לקבל עזרה?
מה אומרים אנשי המקצוע?
מה מרגישים המתמודדים?
ומה אפשר ללמוד מניסיון של בני משפחה אחרים?