השבוע זה השבוע למניעת אובדנות, ואני חושבת על זה כבר כמה ימים איך באמת מונעים, מאיפה מתחילים?
אז אם צריך לתמצת, אלו כמה דברים שכדאי לעשות:
להמיר פחד לעשייה
– להמיר את הפחד המשתק מהנושא – לעשיה פרואקטיבית. להקדיש זמן
ללמוד את הנושא . יש המון מה לדעת.
ההיחשפות למידע אחרי מותו של איילון היא כשלעצמה שברה את לבבי.
איך לא ידעתי את זה קודם…
לא לפחד ללמוד את הנושא
עצם הלימוד לא הופך את הילד שלנו לאובדני, זה הופך אותנו ליודעים יותר איך לעזור מה לעשות, להמיר את הבהלה המשתקת – מה קרה פה? הילד שלי עם מחשבות אובדניות? זה באמת או שהוא אומר סתם כדי למשוך תשומת לב… בעשיה פרואקטיבית
כשאנחנו נתקלנו במחשבות האובדניות של איילון בגיל 13 לראשונה, ההנחיה הייתה לקחת אותו לטיפול. בהתחלה פסיכולוגי ואחר כך פסיכיאטרית.
חשבנו שאנחנו 'בסדר' גמור, מטפלים בילד (לוקחים אותו לטיפול=מטפלים),
לא ידענו שגם אנחנו צריכים ללמוד את הנושא, הטיפול לא יכול להיות רק על ידי בעלי מקצוע גם אנחנו צריכים לדעת על התופעה, על אפשרויות הטיפול, על התפקיד שלנו.
– יש הרבה גופים שאליהם אפשר לפנות ולקבל עזרה מסוגים שונים.
החל מעזרה ראשונה כמו ער"ן, וחדרי מיון פסיכאטרים שיש כמעט בכל בי"ח (אני בכלל לא ידעתי על קיומם)
דרך גופים וארגונים שמלמדים את המשפחה איך להתנהל במצבים שגלי הצונאמי פתאום מתעוררים ומכים.
למידה של איך המחלה-תופעה הזו מתנהגת
יש המון וריאציות איך זה קורה. זה יכול לבוא בגלים של תפקוד גבוה ואז של חוסר תפקוד. זה גם יכול להיות מלווה בסימפטומים נוספים,
מה בכלל עובר עליו? זו מחלה שקופה אנחנו מהצד לא באמת מבינים מה קורה בנפשו של הילד.ה, מה עובר עליו?
מה הנורות האדומות, שצריכים להעיר אותנו
יכולה להמשיך ולפרט אבל נראה לי שאנחנו מבינים.
מבטיחה מעצם הלימוד של הנושא, לא יקרה כלום. לא זה יהפוך את הילד.ה לאובדניים. הפרואקטיביות בלמידה תיתן לכם הרבה יותר כליים לעזור לו ולעצמכם.
לשנות תפיסות של בושה והסתרה
– לשנות תפיסות מושרשות – של בושה והסתרה. הם כשלעצמם מאיץ הדרדרות וגורם למוות.
לנכוח
– לפתוח את הלב ולהיות בנוכחות – וזה ממש קשה כי הנושא כל כך מפחיד,
אז דבר ראשון אנחנו סוגרים את הלב כדי להגן עליו (על הלב שלנו)
התנתקות הרגשית וגם המחשבתית מאוד בעייתית ומגבירה את תחושת
הבדידות התהומית שמתלווה לאובדנות.
"נכנסתי למצב הזה של הלחץ וסערת הרגשות של לפני שאני עושה משהו. בימים כסדרם הייתי תופס את עצמי איפשהו עכשיו ומתקשר למישהו. הייתי הולך בחדר לטלפון ומתלבט אם להטריד מישהו בזה עכשיו. ואז, באותה קפריזה שאני בוחר בה לפגוע בעצמי במצבים האלה, אני הייתי בוחר להתקשר למישהו. ואז אין אחורה. אבל אני לא חושב שאני אדבר עם מישהו עכשיו"…
הפסקה הזו מתוך מכתב הפרידה של איילון (8 ע') מאפשרת הצצה למה עבר עליו ברגעים הקשים של הלפני. הדילמה עד הרגע האחרון להתקשר או לא. ההחלטה לא והצעד שאין ממנו חזרה.
רק אחרי מותו נחשפתי לעומק לעולם האובדנות, תנועת מש"ה הרימה בעבורי את המסך בין החיים 'הרגילים' לחיים של המתמודדים עם אובדנות.
בכאב אינסופי , הבנתי שהרצון למות הוא לא מתוך אידאילזיציה של נצחיות הנשמה, אלה מתוך רצון להפסיק לכאוב.
למדתי שמה שהכי נדרש במקום הכי כואב שאפשר, להיות שם בנוכחות פתוחת לב, לעזור להם להכיל את הכאב, לא להציע הצעות, לא לבוא עם פתרונות פשוט להיות איתם בתוך הבור. לא ידעתי את זה בזמן.
תמצאו גם אתם תמיכה
אף פעם אל תשארו עם זה לבד, תמצאו מי יכול לעזור לכם ולא רק למתמודד.ת.
כשהתחלתי להתנדב כמוש"ה לא ידעתי כמעט כלום, ולאט לאט הבנתי שמה שנדרש זה אחזקת ידיים משותפת, כי מרחב אובדני לא ניתן להחזיק לבד. לא המתמודד, לא הפסיכולוג, לא בני המשפחה, לא חברים אף אחד לא יכול ולא צריך להחזיק את זה לבד, נדרשת קהילה שמחזיקה ידיים יחד.
היום 21/12 – יום ההיפוך. ביום הזה מתחיל רשמית החורף, שעות היום-האור מתחילים להתארך, ושעות החושך מתקצרות. הפוך מהתנועה שהיתה בחודשים שקדמנו שבהם שעות החושך הלכו והתארכו.
אנחנו נפגשנו אתמול ופתחנו שיח, עוד לפני שהתחלנו ליצור, על המשמעותיות של חושך ואור בחיים.
מטבע הדברים התחלנו בחוויה הבסיסית שחושך זה כל מה שרע ואור זה כל מה שטוב. ואי אפשר לנתק את זה מהימים הקשים והמוקצנים בהם אנחנו חיים בהם חווית החושך נוכחת ברמה הלאומית והפוליטת, שלא לדבר על חטופים שבחויה שלנו מצויים בחושך…
אבל השיחה התפתחה, זה כוחה של קבוצה וקולות וגוונים נוספים החלו להשמע, והתחלנו לראות את החשיבות בשילוב שבין החושך לאור (היינג והיאנג) בלי החושך אין משמעות לאור, הניגודיות היא שמאפשרת לדבר להתקיים.
ועוד העמקנו וראינו כמה איפשור ייחודי יש בתוך החושך, קולות שנשמעים רק כשבחוץ שקט, עבודה פנימית שניתן ליצור בתוך השקט הזה.
ראינו גם את השקט והעיטוף שקיימים בתוך החושך.
קראנו יחד מאמר של מרכז לוהאריה על המשמעות של ה 21/12:
'המחזוריות המקומית מקושרת באופן הדוק למחזוריות הקוסמית שמתורגמת כאן לתנועה של גרמי שמים, לרצף זמן לינארי, למחזוריות של יום ולילה, עונות השנה וכל מערכות החיים על פני האדמה.
זוהי מערכת התנעה, שמשנה את 'התפאורה' הסובבת אותנו כדי להבטיח כי החיים על פני האדמה יקיימו תנועה מתמדת שיש בה התפתחות'.
ועוד מסביר המאמר את המשמעות של המספרים 1 – 2.
—
ב 5/1 באופן יוצא דופן, אני מקיימת סדנא חד יומית של היומן למשתתפות שרוצות להכיר את היומן ואותי.
מוזמנות ליצור איתי קשר בפרטי או להעביר למי שמתאים.
מצורפות עבודות של חלק מחברות הקבוצה שהסכימו.
מוות נחווה בעינינו כסוף (העולם), זהו הכל נגמר. מציף בתוכנו את הפחד הכי גדול שלנו, מהסופיות הזו. האין הזה שיש בו רק שחור והוא מכיל צער, כאב וגעגוע אינסופיים.
56 חודשים (ו 4 ימים) אני חוקרת את הנושא הזה עם עצמי, עם איילון, עם אמהות שכולות. אני יודעת היום שהצורך לשמר את הקשר הוא הצורך הכי טבעי ובסיסי ויש המון דרכים לעשות את זה.
אצלי היה בסיס רעיוני-תודעתי שיש שהנשמה היא נצחית ורק הגוף הפיסי מתכלה ולכן הדרך הראשונית שלי לשמר את הקשר עם איילון הייתה בשיחות היום יומיות שלנו, שחלקכם מכירים מהספר 'גשר בין העולמות'.
אבל היום הייתה לי חווית קשר אחרת לגמרי, דרך מוסיקה שאיילון אהב, הבין וחי לעומק. נחשפתי לפודקאסט של 'האזנה מודרכת' עם עומר גפן. זו הייתה חוויה מרגשת עבורי להכנס להיכל מוסיקה שהיה ברמה מסויימת כמעט סגור בפני. למעט יכולת ההאזנה שטחית, אין לי שום הבנה במוסיקה אז החוויה מאוד מוגבלת. היום בזכות עומר גפן יכולתי להבין בעוד רמות את סטינג ופוליס.
יכולתי לחלוק עם איילון את ההתפעמות מיצירה מוסיקאלית, את הפנטזיה להיות מתופף על הבמה, בהרכב מוביל….
רוצה לצטט קטע משיחה עם איילון, (ע' 214 בספר) שבה הוא אומר:
'… הקשר הזה חשוב גם לנו כאן. החיבור, כי אנחנו נשארים קשורים לנשמות שאיתם חלקנו את החיים על פני האדמה, ולא רק על פני האדמה. החיבורם בנינו הם לאורך זמנים ארוכים מאוד.
כלומר, גם אחנו בעלי עניין בקשר ורוצים את התקשורת, אבל על פי רוב אנחנו תלויים בכם שתפתחו אלינו, שתאפשרו לנו להיות בקשר.'
אובדנות יכולה להתקיים גם אצל אנשים בתפקוד גבוה. זה מאוד מאוד מבלבל.
לכאורה האדם מתפקד, 'על הדברים' אז מה הבעיה?
לפעמים הוא לא רק בתפקוד גבוה אלה גם משקיע אנרגיה בהסתרה של מצבו.
ואז מה התפקיד של הסביבה, מה האחריות שלה?
בימים אלו חיל האויר ומשרד הבטחון מתקשים מאוד להבין את תפקידים ואחריותם לאור התאבדותו של הנווט רס"ן אסף דגן.
קצין מוערך, רב זכויות ותרומה למערכת הבטחון ולנו האזרחים.
הוא התאבד ב 23/10/24 ומאז מנהלת אמו ומשפחתו מאבק כאוב ומיותר מול חיל האויר ומשרד הבטחון שיכירו בו כחלל צה"ל, נופל נפש, ומבקשת לקבור אותו קבורה צבאית.
אבל הם לא מבינים את אחריותם ולא מסכימים עדין לקבור אותו קבורה צבאית.
לתפיסתי במצב של אובדנות, אין גורם אחד שהוא אחראי בלעדי זה צירף של דברים, אבל אין ספק שיש גורמים שיש להם משקל מאוד כבד שמאיצים הדרדרות נפשית, פעילות צבאית במצב מלחמה ופעילות מבצעית לפניה הם עומס נפשי לא סביר.
לא ברור לי מה לא ברור להם. השתמשתם בכישוריו וביכולותיו של אסף לטובת כולנו. לא ראיתם עד הסוף מה קורה איתו, כשראיתם לא הצלחתם לטפל…
למה אי אפשר לנהוג פשוט באנושיות ולהכיר בו בחלל צה"ל.
הצבא היה חייו ב 20 שנה האחרונות.
למה צריך להלחם מלחמות מיותרות?
אני יודעת באופן אישי איזו חשיבות עצומה הייתה לזה בעבורינו כשהיכרו בנו כמשפחה שכולה, כשהכירו באיילון כחלל.
להכרה יש ערך עצום – אמירת תודה למת, כי מגיע לו.
חיבוק של המשפחה, כי מגיע גם לנו.
ולקיחת אחריות לטובת למידה של הארגון עצמו. לא התכוונתם לרע, אבל יש לכם עיוורון בנושא. קחו אחריות. טפלו בליקויים, לטובת הבאים.
אין מילים להסביר על החשיבות של כל אחד מהסעיפים האלה.
להחלמה שלנו כהורים להכרה היתה חשיבות עצומה. עבור איילון המוסד היה בית שהוא היה כל כך גאה בו. בדיוק כמו חיל האויר לאסף.
היום היכולת שלנו לבוא למוסד כמשפחה, כל כך חשובה לנו. התחושה שאנחנו רצויים, עטופים מחזקת אותנו.
מגיע לאסף, מגיע לאמא שלו ולמשפחתו שיעטפו אותם.
בבקשה תתעוררו על עצמכם.
נפגשנו אתמול בקורס יומן מסע להגות במשמעות המעברים בטבע ובחיינו וליצור אותם ביומן.
מעצם היותנו קבוצה של שונים ומגוונים, עלו קולות שונים לחוויית המעבר שמייצג הסתיו : תקופת הסתגלות, ריכוך, הכנה, זמן שאיפה של החום שנצבר לתוך בטן האדמה, געגועים, פחד (מהחורף) חווית של חצויה, פערים קיצוניים, תהליך, פעימה של הטבע שמשרה בטחון…
התפתח דיון ער בנושא המעבר הגדול שבו אנחנו נמצאים, בין העידנים הקוסמיים והאם זה אמיתי ואיך יודעים?
שאלה ראויה שדרשה ממני חשיבה, והחזירה אותי לידיעה פנימית והסכמה להתמסר אליה ולשהות איתה.
עבורי מעבר זה הסכמה להיפרד ממשהו שהסתיים, להשיל את מה שסיים את תפקידו ולהסכים לנוע אל הלא מוכר. זה לא קל. ברוב שנות חיי הבוגרים לא חוויתי סיומים ופרידות. מאז מותו של איילון אני בוחנת את התנועה הזו עוד ועוד, ההסכמה להיות במעבר, על הגשר יש בה משהו מפחיד אבל גם מסקרן יש בה עצב על מה שכבר לא יהיה והתחדשות ותקווה למשהו שעוד לא היה.
נמצאת בשבועות של פרידות וקשה לי. המנגנון ההסטורי שלי – המנעות, הדחקה כבר לא עובד…
3 קבוצות יומן שאני מלווה תקופות ארוכות מסתיימות בשבועות אלה.
לחלקן יש המשכיות באופק, אבל במתכונת הספציפית, בהרכב האנושי שבה הם התקיימו – הן מסתיימות.
בהתחלה חשבתי שאני צריכה לארגן את תהליך הפרידה עבורן והייתי מודאגת שתים מהקבוצות הן של הורים שכולים, שעוד פרידה עשוי להיות דבר מטלטל עבורן.
ברגע מסויים הבנתי שתהליך הפרידה הוא לא רק עבורן הוא גם עבורי ונזכרתי שבעצם אני כבר יודעת להתמודד עם פרידות.
עם ג'וד חיים חברתי האהובה היה תהליך פרידה מודע של שתינו, חודשים ארוכים קודם לכן ידענו שמותה קרב שוחחנו על זה, יצרנו את זה, כאבנו וצחקנו ואמרנו המון מילים של אהבה.
מאיילון האהוב, לא נפרדתי לפני מותו הטראומתי. אז שנה אחרי בשיחות שקיימנו, בצענו את תהליך הפרידה כאבנו, אהבנו, בררנו, אמרנו, כעסנו השלמנו…
בין ג'וד לאיילון למדתי להפרד. למדתי לעומק שני דברים חשובים:
ככל שמנכיחים את זה ומדברים על זה ובמקרה שלי גם יוצרים את זה – זה יותר קל.
ועוד למדתי לעומק 'דבר לא מסתיים הוא רק משנה צורה' הקשר לא מסתיים וגם האהבה ממשיכה, שניהם נוכחים בחיי על בסיס יומי.
אני יודעת כי הקשרים החיים שנוצרו עם הנשים היקרות והאהובות, ימשיכו להתקיים בצורות שונות ומגוונות.
בקבוצה של אדמה טובה אנחנו יוצרות קלפים שהם מעין צוואה רוחנית-מגדלור שהילד. הותיר לנו. ותודה לשותפה שלי להובלת הקבוצה.
בקבוצה של בשביל החיים כתבנו מכתב למי שלא הספקנו להפרד ממנו. ותודה לשותפה שלי למסע הדס קורט. בקבוצה הביתית יצרנו לעצמנו מתנת פרידה – יומן חדש
מקום בו נוכל להניח, בתקופה שלא נפגש, את כל דפי הנפש שלנו.
כשלמדתי קורס בפסיכולוגיה התפתחותית, הכי התחברתי לפסיכואנליטקאן דונאלד ויניקוט, שדיבר על 'מרחב פוטנציאלי'.
מרחב פוטנציאלי הוא אזור הביניים של התודעה-החוויה. מרחב השוכן בין הפנטזיה והמציאות. אזור שבו מתחילה בעדינות להתרחש תנועה רעיונית-רגשית, עוד לא קורים דברים בחוץ, הם במרחב אינטימי בין התינוק לאמו, בין האדם לעצמו.
במרחב הזה הכל יכול להתרחש, ויש בו חשיבות עצומה למשחקיות.
זה הסביר לי בעוד רמה את הקסם שקורה בעבודה ביומן הויזואלי.
המקום הזה שכולנו נכנסות אליו הוא בועה של פנטזיה. עולם המציאות נשאר לכמה שעות במעטפת החיצונית. ואנחנו כולנו משחקות ברעיונות, (מודעים או לא מודעים),משחקות בחומר, בצבע…
במציאות הכאוטית העוטפת אותנו, יש מבחינתי חשיבות עצומה לשמירה על מרחב פנימי יציב, מאוזן, גמיש וחיוני.
ההתמסרות למה שקורה בחוץ בלי טיפוח היציבות הפנימית מייצרת מצוקה גדולה. כל אחד מאיתנו יכול וצריך למצוא את הדרך המתאימה לו לשמר ולטפח את הפנימיות שלו, כדי שנוכל 'לצאת החוצה' חזקים ויציבים.
קשה לי מאוד היום הזה, לא בגלל הצער הגעגוע והכאב על מותו של איילון, אלה בגלל שביום אחד (חיצוני למקצב הפנימי שלי ולא מתואם איתו) החליטה המדינה שזה יום הזכרון. מלא כפתורים ומתגים מופעלים בעוצמה – בצורת שירים, טקסטים, דגלים, צפירה ועוד קודים ומדינה שלמה ובתוכה אני, שוחה בתוך הצער.
אני לא זקוקה להצפה החיצונית הזו. היחסים שלי עם איילון והזכרון שלו הם פרטיים שלי.
אבל היום הבנתי שהיום הזה לא מיועד דווקא לי, הוא הצורך האנושי של אזרחי המדינה לכבד את כאבי (נו) להגיד לי (לנו) שאני (אנחנו) לא לבד והם רוצים לעטף אותי (אותנו).
אז אני מרכינה ראש ומודה ומשתתפת ומקבלת ונזכרת שגם בשבעה הבנתי שזה לא רק לכבודי או בשבילי, גם כל האנשים מסביב שמגייעם לנחם ולהיות יחד, זקוקים למקום להביע את הכאב והצער והגעגוע.
וגם הזכרתי לעצמי, את לא רוצה להיות לבד בצער ובכאב, את רוצה להדעת-להרגיש שעוד אנשים איתך ביום הזה.
מודה למוסד על הסביבה האמפתית, התומכת, המכבדת שהוא מעניק לנו בימים אלו. ומודה לחברים הרבים שזוכרים ונוכחים איתנו.
גם ביום הזכרון הזה אני רוצה להניח כאן את מה שליווה ומלווה אותי מאז מותו של איילון ונותן לי את היכולת להתמודד עם האובדן:
"החיים האנושיים על פני האדמה אמנם ארעיים, אך הנשמה היא נצחית וכך גם האהבה. דבר אינו מסתיים הוא רק משנה צורה"
ההבנה הבסיסית הזו מאפשרת לי לשמר את הקשר עם איילון גם אחרי מותו.
ולתרגם את האהבה האינסופית בנינו, לשיחות ובעיקר לחיים שיש בהם מהות, משמעות ונתינה.
מבחינתי במותם ציוו לנו את החיים, אומר לי שאני אמורה לחיות את החיים במלואם ולהיות אדם ערכי, טוב לעצמי ולסובבים אותי.
במציאות המורכבת של ימים אלו, הצמדות לערכים של אחריות כוללת, ערבות הדדית, אהבת האדם יכולים להוות מגדלור עבור כולנו.
ברגע זה הייתי רוצה שערכים אלו בעיקר יופנה להשבת השבויים והחטופים הביתה.
אוהבת בין כל העולמות ומתגעגעת מאוד. אמא
מתוך הרוע האינסופי שהיכה בנו כפרטים וכחברה ב 7/10, צמח מרחב ריפוי, בחצר משק במושב סתריה.
המרחב נוצר ביוזמה של 2 אנשים עם לב ענק, ומנהיגות יפתח שחר ועינת חיימוביץ.
המרחב מזמין אליו את ניצולי המסיבות ובני המשפחה של הנרצחים ומטפלים ומתנדבים.
מארג אנושי חם, אוהב, דואג, מחזיק ידיים, תומך ומרפא. מרחב שמוכיח את חשיבותה של קהילה תומכת בכלל ובזמן משבר בפרט, מוכיח את חשיבות ההשתייכות והלב הפתוח.
אני מגיעה לשם עם היומן הויזאולי, פעם בשבוע בימי ראשון מלווה קבוצה של הורים שכולים שילדיהם נרצחו.
הגעתי לשם בחרדת קודש, עם הרבה נ'סיון רלבנטי' : 'מלוות דרך' מנוסה, וגם אחרי חודשי עבודה עם מפונים, מתנדבת בתנועת מש"ה כמוש"ה במרחבים של סיכון אובדני, מטפלת בשיטת LTT, אם שכולה בעצמי…
ובכל זאת לא ידעתי האם יש לי באמת את הכלים והידע ללות הורים שכולים. אני 'מומחית' לאבל שלי אבל אין לי מושג באבל של אחרים…
מתודולוגית היומן 'דפי נפש' היא סדורה אבל איך מיישמים אותם במצב של טראומה כל כך קיצונית?
מלווה בשתי מלוות דרך נכנסנו למרחב, והתחלנו לצעוד, צעד צעד…
היום אחרי 3 חודשים של התנדבות במתחם כמלוות דרך ביומן, אני רוצה לשתף בלמידה שלי:
1. לאבל טראומטי על ילד.ה חוקים משלו, האבל שלי הוא מאוד ייחודי לי, אבל מאוד דומה לאבל שלהם, עוצמת הכאב הנובעת מהשילוב בין הטראומה של איך זה קרה, הפתאומיות, האכזריות הזעזוע, ידועים לי, הם רשומים אצלי בנפש. אני יודעת איך הוא מרגיש ומה מציף אותו… אז אחרי 3 חודשים משותפים אני רואה שאני מבינה לא רק באבל שלי…
2. העבודה ביומן הויזאולי, בשיטת 'דפי נפש' היא מעשה רקמה תבוני שמאפשר לעזור לאדם לעבד, לעכל ולהניח את רגשותיו הכואבים בתוך מיכל בטוח ושמור – היומן. אני חוויתי את זה על עצמי היומן הלך איתי לכל מקום והיווה לי מקום לבטא את הכאב הצער הגעגוע באינסוף צורות ודרכים. במקום שנגמרו המילים התחילה היצירה. יש לי עשרות יומנים לתוכם יצקתי את שברון ליבי לעיתים חשפתי לעין צופיה ולעיתים סגרתי אבל הנחתי הוצאתי רסיס רסיס מתוך ליבי.
וזה עובד גם על אחרים באותו אופן, אנשים שחוו שבר ואובדן מבינים באופן אינטואיטיבי את השפה של היומן.
להבדיל ממני שהיומן הלך איתי לכל מקום, הם משאירים את היומן אצלנו למשמרת עד השבוע הבא.
3. התקוות של הורה שכול 'טרי' הן בעיקר לשמר את הקשר עם הילד.ה.
לכל ההורים יש את את הרגעים בהם הם מרגישים את הנוכחות של הילד.ה ומקבלים מהם מסרים. וכולם רוצים מזה עוד.
העבודה ביומן שהיא עבודה שמחברת על התת מודע, עוקפת שכל והגיון מאפשרת להם בעוד רמה לשמר קשר עם הילדים.
ספר השיחות עם איילון 'גשר בין העולמות', מהווה מקור השראה ולתקווה עבורם. בין מפגש למפגש הם קוראים ומביאים שאלות או התייחסויות למה שקראו. אף פעם לא יצא לי לחוות תהליך קריאה בספר.
4. עבודת צוות היא מהותית לאחזקה של מרחב טעון רגשית. נכנסנו לליווי של הקבוצה 3 נשים נשארנו 2 כשהמערך הקבוצתי כבר התייצב. אחיזת הידיים נדרשת, תבוניות של יותר מנק' מבט אחת, לב פועם זה מול זה. יש מקום לכולם, יש על מי לסמוך יש במי להעזר.
תודה לטל כהן עכאב שהתחילה איתנו תודה לעידית קורט שנוכחת כל הדרך.
וגם למעגלי התמיכה שלנו: איריס גל, שעוזרת לנו לדייק ולהתאים את השיעורים, ולהדרכה שאנחנו מקבלות מדניאלה פינקל.
5. קהילה מצילה חיים. רבות נכתב בתקופה האחרונה על חשיבותן של הקהילות. יש לי הזכות לחוות את זה בעצמי לראות את המארג האנושי, הבלתי אמצאי והמנוהל הנקרם במתחם.
6. אפשר לבחור באיזה יקום רוצים לחיות. המציאות בה אנחנו שרויים היא מהמאתגרות שידענו במדינה הזו מיום הקמתה. אפשר לשקוע במרה שחורה, בדכאון בדאגה ואולי גם בבהלה,
אבל אפשר לבחור בפרואקטיביות לשים את האנרגיה והלב במקומות שאנחנו יכולים לתרום, לקדם להביא אור, אהבה וריפוי. הבחירה להיות בנדיבות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, לשים את האנרגיה במקומות שבהם אפשר לצמוח ולתרום היא משמעותית גם לנתרמים אבל לא פחות גם לנו כפרטים.
כאמור, המרחב התחיל מיוזמה אישית מנהיגות של 2 אנשים מופלאים אליהם הצטרפו מתנדבים כולל אנשי טיפול.ואנשים טראומתיים וכואבים שזקוקים לעזרה.
הלב הפועם, הקרבה לאדמה, תבונת האירועים המתרחשים שם, מייצרים מערך אנושי חם, מחזיק תומך ונתמך. מרפא. האמת ככה כולנו רוצים לחיות, להיות חלק ממארג קשרים חיים נושמים מזרימים אהבה וקבלה ללא תנאי, שופעים בנדיבות ויצירתיות.
התמונה היא מתוך יומן ויזאולי של ורה משה, אמא של עדן ז"ל שנרצח ב 7/10
****
ב-24.11 נפרדתי בצער מהקבוצה של היומן באדמה טובה, בסתריה.
אני מאוד אוהבת את המרחב המיוחד הזה, שפותח את ליבו ושעריו כבר למעלה משנה, בפני שורדי המסיבות ובני המשפחה שלהם.
הייתה לי זכות גדולה לפגוש שם אמהות שכולות, וליצור יחד עם עידית קורט מרחב ריפוי מבוסס על יצירה ביומן, ואחיזת ידיים ולב פועם. אני עוזבת אבל הקבוצה נשארת בידיה החמות והחכמות של עידית וקרן שמצטרפת אליה.
אני לא מורגלת בפרידות, זה שריר לא מפותח אצלי. מאיילון לקח לי שנה להפרד (אחרי מותו).
בחרתי לאפשר לעצמי את הזמן הנדרש ללימודים, זה לא דבר שאני רגילה לעשות, בטבעי שלי אני עושה ועושה ועוד עושה.
רוצה שהתנועה השנה תהיי ממקום קשוב לעצמי, מאפשר, נעים נינוח🙏♥️
איך את מצליחה לתקשר איתו?
זו השאלה שאני הכי הרבה נשאלת.
בהתחלה התשובה שלי הייתה מאוד פשטנית, אנחנו מדברים אני שואלת הוא עונה ולהיפך
כמו שיחה רגילה בין אנשים רגילים 'חיים'.
והשיחות נכתבות ON-LINE בהתחלה בתוך מחברת שהלכה איתי לכל מקום ואחר כך מול מחשב.
זה אולי מעניין אבל זה לא הדבר המשמעותי שבזכותו יכולתי לקיים עם איילון שיחות.
הסיפור החשוב והמשמעותי זה שהתודעה שלי מכילה את הרעיון שהנשמה היא נצחית, שמה שמתכלה זה רק הגוף הפיזי. הנשמה נוכחת בין המימדים ולכן ניתן לשמר את הקשר.
הבסיס ליכולת לנהל את השיחות האלה באופן רציף יום יום 'יושב' על היכולת של התודעה שלי להכיל את זה שמה שקורה הוא אפשרי, שאני 'בסדר' שזו לא 'הזיה'.
הבסיס הזה נבנה בלימודים שלי במרכז לוהראיה מאז 2012.
"תקשורת עם ממדים נוספים והיכולת לקלוט ולהכיל את קיומם – מתחילה בפיתוח מיומנות של תקשורת פנימית שיש בה תשומת לב לדקויות ולרבדים מעודנים שמתקיימים בתוך הנפש וגם במציאות שסביבנו.
זוהי מיומנות שבה האדם לומד להקשיב לעצמי הפנימי שלו, ולהכוונות שמגיעות ממנו באמצעות כוחות נפש שמאפשרים לאדם לנווט לא רק בעולם הגלוי אלא גם בממדים נוספים, שעל מנת לסגל את מיומנות הניווט והשליטה בהם, נדרש להתרועע איתם.
בכל אדם ואדם קיימים שלושה כוחות נפשיים מרכזיים שמתפקדים כמגברי תהודה שמנגישים לתפישה ולנפש האנושית ממדים נוספים: האינטואיציה, ידיעת הלב ותחושת הבטן, שהם כוחות לא רציונליים או שכלתניים, שמאפשרים לאדם להתעלות מעל הסללות מנטליות, לפוגג תקרת זכוכית אישית ולהיחשף למידע רב-ממדי ולערוצי תקשורת מורחבים, שהם בין-ממדיים."
מאוד ממליצה לכם להכנס ולקרוא את המאמר המלא!!!
במפגשים שלי ביום יום עם אנשים שחווים אובדן ושכול במפגשי טיפול אחד על אחד או בקבוצות היומן הויזואלי, אני רואה מה תומך תקשורת בין החיים למתים ומה בולם.
גורמים מקדמים:
1. האיפשור הפנימי של הקשר, גם אם הוא לא נראה הגיוני או לוגי הוא מפתח ראשון בלעדיו כל מידע שמגיע נדחה ע"י המערכת הפנימית ואז לא ניתן לפתח את הקשר.
2. הקשבה ברובד עמוק ואחר למסרים שמגיעים בין אם הם סמלים אוניברסליים או סימנים אישיים: הפרפרים, השירים שפתאום שומעים, החלומות, המסרים שמגיעים דרך אנשים אחרים, התמונות שקופצות בטלפון ועוד ועוד
3. ההסכמה להכיר בהם ולנהל איתם מערכת יחסים פנימית מאפשרת.
4. רצון לנהל שיח ותקשורת – אני פוגשת אנשים רבים שבעיקר מדברים אל יקיריהם שמתו. הם לא שואלים ולא מחכים לתשובה. פשוט מדברים. זה לא טוב או רע, זה פשוט סוג מסויים של קשר.
גורמים בולמי קשר
1. כעס אשמה – ככל שהאדם האבל מכונס בתוך עצמו ועוטף את עצמו בתדרים שמרחיקים ממנו גם הנשמה מתקשה לשמר את הקשר.
2. שקיעה לתוך הצער והכאב הפנימיים – כאשר האדם האבל שקוע בתוך עצמו קשה עד כדי בלתי אפשרי ליצור איתו את הקשר כי הוא לא פנוי לקשר ולא קשוב.
זה ריקוד פנימי עדין בין חווית הכאב והצער לבין ההפתחות לקשר.
מרגש אותי לראות איך המפגש עם המוות פותח אנשים לעולמות רוחניים.
אני חווה את זה בעיקר כאשר המפגש עם המוות הוא לא טבעי ואפילו טראומטי (כמו שקורה בימים אלו בהיקפים בלתי נסבלים) אבל לא רק.
המפגש עם המוות מנפץ אצל אנשים תבניות חשיבה סדורות של מה נכון / לא נכון, מה אפשרי / לא אפשרי, אנשים פתוחים לאפשרויות חשיבה אחרות להרחבה של התודעה.
מהנסיון האישי שלי החיבור למימדים הנוספים הסמויים, היכולת לשמר את הקשר בין העולמות יש בה המון נחמה ותקווה ואפשרויות צמיחה וריפוי.