קטגוריה: בני משפחה

היא מגיעה לפגוש אותנו לארוחת בוקר בבית קפה תל אביבי מקסים.
פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לארוחת בוקר בבית קפה. כמעט כמו פעם, בעידן שלפני….
היא מגיעה עם בן הזוג שלה בעיניים נפוחות מבכי, מתנצלת שלא באה אלינו כל התקופה הזו לנחם.
והדמעות מבצבצות וזולגות מעצמן
על הבן שלה שנסוג לתוך עצמו. שלא מתקשר, שמתחפר עוד ועוד.
הבן המוכשר כל כך, שלא מצליח להתמיד בעבודה או בלימודים.
זה שמסרב לקחת כדורים.
זה שלא נותן לה להתקרב וכועס וכועס.
והתחושה שלה שאין מה לעשות. אי אפשר לעשות שום דבר זו בחירה שלו.
ושלל הרגשות שלה פחד, וכעס ותסכול על הילד המוכשר כל כך שלא רואה את הכישרון ולא ממש אותו.
אנחנו מתכווצים בכיסא. האוכל כבר פחות טעים.
מה אומרים, היא רוצה לשתף או רוצה לשמוע.
היא רוצה לשמוע הכל.

אז אנחנו משתפים ממה שלמדנו אחרי…
הרצון הוא לא למות, אלה לא לסבול.
למה זה חשוב? אנחנו נשאלים. כי זו אסטרטגית פעולה אחרת.
והוא לא זקוק לעצות אלה לשהיה איתו בתוך הבור.
ואז היא משתפת בדכאון שהיה לה במחשבות האובדניות שהיו לה. ואיך כל מה שרצתה זה להשאר במיטה ושבן הזוג יכנס למיטה ורק ילטף אותה. לא ימשוך אותה החוצה מהמיטה, רק יהיה שם איתה בבור.
יש קצה חוט יש עם מה לעבוד.
זה מה שהוא מרגיש עכשיו הבן שלך, הוא לא יכול לשאת עצות. הוא בבור. ראה סרטון https://meravshapira.co.il/בין-סימפטיה-לאמפ…הסכים-להכנס-לתוך/ ‎ https://meravshapira.co.il/בין-סימפטיה-לאמפ…הסכים-להכנס-לתוך/ ‎

אז מה אני עושה? היא שואלת בתסכול
לא עושה.
נוכחת נמצאת איתו איפה שהוא נמצא, לא שופטת, לא מבקרת, מכילה את התסכול, הכאב והצער שלך, מבינה שהם השתקפות של הכאב והצער והתסכול שלו.
אם היה חולה סרטן היה קל להבין את הכאב את המחלה. הוא חולה.
את זוכרת גם את היית שם בכאב הזה.
לא לעשות. להיות בחמלה, בלב פתוח באהבה.

ועוד אני רוצה להציע לפנות לhttp://תנועת מש״ה וגם לhttp://הקול שבפנים

כהורים אנחנו גם היורשים, אז מותר לנו לקבל את התיק הרפואי שלו.
נפגשנו עם הפסיכיאטרית של נעוריו להבין יותר לעומק מה היה, מה קרה בחדרי החדרים….

פגישה קשה. היא משתפת כמה היה לאיילון קשה. כל פעם בשנים שטופל אצלה זה היה סביב מחשבות אובדניות.
אנחנו כמובן יודעים את העובדות  אבל קשה קשה לשמוע.
שוב צפות הדמעות ושוב שאלות האשמה ותחושבת הכישלון – איך לא הצלחנו למנוע את ההתאבדות הזו????
ואולי לא לגמרי כשלנו כי הנה הצלחנו לעזור לו לחיות עוד עשר שנים טובות עד השנה האחרונה….

בין לבין היא זורקת שמות לא ברורים למצבו הרפואי.
אני שואלת מה אמרת, איך קוראים לזה והיא חוזרת על מונח כזה או אחר.
סתום, לא ברור. 

בסוף הפגישה אני משתפת אותה בחוויה שלי כאמא, 10 שנים אחרי…
אני כאמא לא ידעתי מספיק על אובדנות.
הדברים שלמדתי בשנה וחצי האחרונות לא היו ידועים לי קודם לכן.
לא ידעתי שהיה לו דכאון.
לא ידעתי שדכאון זו מחלה שאפשר למות ממנה.
היא מרימה שתי גבות בתמהון – אבל אמרתי….
אולי אמרת עניתי, אבל בקול חלש ולא באופן ברור.
גם בפגישה זו זה נאמר באופן לא ברור, כאילו לא באמת חשוב שאדע שאבין. לא אז ולא היום.
ושתפתי שלא באמת ניתנו לי כלים כאמא להבין ולהתמודד יותר טוב.
ושוב הגבות הורמו – הפסיכולוג לא נפגש איתכם ונתן לכם הדרכה??
נפגש. מעט מדי. חלש מדי.
ואז היא הודתה – התמיכה והליווי של ההורים והמשפחה זו נק' תורפה גם היום.
אנחנו ההורים, נדרשים להיות שם. דואגים, ערניים ו…?
זה כמובן לא מספיק. ההורים ובני המשפחה הם הגורם משמעותי מאוד בטיפול ובתמיכה.
פוגשת אותם מאז האירוע מגיעים אלינו. בעיניים דומעות…
לא יודעים ולא נתמכים.

אז לכל ההורים של המתמודדים.
תבקשו תמיכה וליווי לעצמכם.
את צריכים לדעת את כל המושגים הרפואיים יש להם משמעות.
את התרופות וההבדלים בניהם
אתם צריכים תמיכה רגשית – הצונאמי הוא של כולם
ואתם צריכים לקבל כלים אפקטיביים לתמיכה בילד.ה
למענכם הקמנו את אלומת איילון, כדי שמה שלא ידענו תדעו אתם.

לקריאה נוספת איך דכאון משפיע עלינו וכיצד מתמודדים
ומה אומרים אנשי המקצוע http://להציל חיים ולמנוע התאבדות (הרצאה מאת פרופ׳ יוסי לוי בלז)

חייבת להודות שאשפוז פסיכיארטי היה נדמה לי כסוף הדרך.
קן הקוקיה.
משוגעים.
מקום שאין ממנו דרך חזרה.
הכי גרוע.
חלוקים לבנים.
טיפול השוקים חשמליים.
טוב כנראה הבננתם אותי.
אישפוז זה הסוף. 

זה בערך סט הדימויים והאסוציאציות שהיה לי לפני שנה.
אז כשאיילון העלה את נושא אשפוז יום, שאפילו לא ידעתי שיש כזה דבר אשפוז יום.
זה מה שעמד ברקע עולם הדימויים שלי בנושא.
כשאני חושבת על זה עכשיו, זה פשוט לא רציני שאמא שיש לה בן שכבר כמה פעמים איים להתאבד, לא תדע על מיון פסיכיאטרי ועל אשפוז פסיכיאטרי שום מידע רלבנטי ל 2021.
טוב אני מתפתחת ואוספת מידע
אז למדתי שביח פסיכיאטרים לנוער הם טובים.
אפשר להכנס לשם לפרק זמן וגם לצאת.
ויש צוותים שמשלבים מגוון רחב של סוגים של טיפול בתוך ביה"ח. קונבנציונאלי ומשלים.
ויש הדרכה להורים יותר ממה שיש 'בחוץ'.
ויש ביקורי הורים בתדירות גבוה.
ולימודי בי"ס
ויש נסיון לייצר רצף טיפולי עם בי"ס
אבל בפנים זה עדין נראה קצת מדכא חזותית.
עוד לא הייתי ועוד לא ראיתי במו עיני

אני מאוד רוצה להכנס פנימה ולראות במו עיני, אני מאוד רוצה להתנדב בביח פסיכיטרי ואולי גם מצאתי איך.
אז אם זה יסתדר ויהיו לי את כוחות הנפש, אני אשתף.

אני לא ידעתי מה זה.
לא ידעתי שזה קיים.
כחודשיים לפני שאיילון מת מהתאבדות, הוא היה בתקופה קשה מאוד רגשית. ויום אחד הוא התייעץ איתי האם ללכת לאישפוז יום.
לא ידעתי אפילו מה זה, לא ידעתי לאן הולכים ומה זה הדבר הזה.
גם לא ידעתי שיש לו הפניה מהפסיכיאטרית לאשפוז יום.
הוא היה בקונפליקט פנימי גדול מאוד עם עצמו בנושא ופחד שאם יילך לאשפוז יום אז 'המוסד' יפטר אותו.
אוף. אוף. אוף.
למה לא התעקשתי, איזה כיף היה אם היה מפטר אותו.
אבל זה כמובן חלב שפוך…

כעבור ימים בודדים, נחשפתי דרך לקוחה לעובדה שיש מיון פסיכיאטרי בשיבא, ליד המיון הרגיל.
אמרתי לאיילון עוד באותו יום שיש בשיבא מיון פסיכיאטרי ואם הוא רוצה נלך יחד.
הוא לא הסכים. המוסד….
תחשבו אני אישה מבוגרת די אנטיליגנטית, לא ידעתי שיש כזה דבר, לא ידעתי מה עושים ברגעי אמת.
אז אני רוצה שתדעו יש חדרי מיון פסיכיאטרים בבתי חולים ברחבי הארץ.
לרשימת חדרי המיון הפסיכיאטרים
תלכו. תתעקשו ללכת.

היום אני כבר ממליצה לאנשים שפונים אלי ללכת למיון, לא להסס.
דכאון זו מחלה כמו כל מחלה אחרת.
אנחנו לא מהססים להגיע למיון כשכואבת לנו הבטן או הלב. אז אין סיבה לא להגיע למיון כשהדיכאון עמוק וכואב ומפחיד.
לצערי אני נתקלת כמו אז בשיחה עם איילון גם היום ברתיעה מהלגיע למיון. גם רתיעה של האדם וגם של בני המשפחה: מה זה אומר עלי, מה יהיו ההשלכות – יפטרו אותי מהמוסד / יאשפזו אותי בניגוד לרצוני ועוד.

למדתי שצריך לקבל הפניה פתוחה מהפסיכיאטר.ית כדי שברגע האמת יהיה את כל המידע הרלבנטי וניתן יהיה לקבל טיפול.

וחוץ ממיון פסיכיאטרי יש גורמי טיפול הקליקו כאן ותראו

אדם הרוצה להתאבד, מחפש את הדרך לעשות את זה.
לצערינו הרב מאוד, יש המון מידע זמין באינטרנט על הדרכים ושיטות.
איילון במכתב ההתאבדות כתב שהוא חיפש וחקר באינטרנט דרכים להתאבד בלי כאב.
מטורף. מטורף.
אבל זה המצב.
אז גם אנחנו צריכים להתעסק עם זה. אננו צריכים לפתוח את העיניים במקום שלא נוח לנו.

כדורים – אמצעי זמין יחסית שבנות מרבות להשתמש בו.
כשמתגלה סיכון – יש לוודא שאין עודף כדורים בבית, שהאדם הסובל לא אוגר כדורים במגירות או במקום מסתור כלשהו. יש לבלוש בחדר. לא נעים אבל עשוי להיות מציל חיים.
סורגים – כדי להקשות
נשק – שלא יהיה בבית! הצבא כשהחל לטפל בנושא ברצינות לפני מס' שנים ואף הגיע להשגים יפים מאוד בנושא. שינה את מדינויות היציאה עם נשק הביתה. היום מי שלא חייב לא יוצא עם נשק. החלטה מצילת חיים.
לסלק חבלים מהישג יד ואם הם בחדר כשאינם צריכים להיות זו נורה אדומה
חגורות – יש חגורות 'חנק' – לזרוק אותם ולוודא שהן לא חוזרות הביתה.
מספרים וסכינים – לאסוף ולהרחיק.
אחרי שאיילון התאבד ונכנסו לתוך חפציו ומגירותיו בעל כוחנו גילינו המון זוגות מספריים במגרות שלו. כל פעם המספרים היו נעלמים ואני לא הבנתי לאן אבל גם לא חקרתי.
גילינו גם מצבור כדורים גדול מאוד שלא ידענו על קיומו.
כחודש לפני ההתאבדות משה נכנס לחדרו וראה על השולחן אולר ו'אסף' אותו משם.

אני יודעת זה מאוד לא נעים להתעסק עם זה בעיקר שהם בגיל נעורים ומעלה אבל סיכמנו שאין ברירה אלה לפתוח ולפקוח עיניים.
באנו להציל חיים.

אדם הסובל מבעיות רגשיות הוא מוקד האירוע, אבל הלווינים הצמודים הם בני המשפחה.
ההורים, בני הזוג, האחים.
אדם שסובל מבעיות רגשיות, זה בדר"כ אירוע שמפציע כמו גל צונמי שמי שמתבקש לייצב את האירוע הם בני המשפחה הקרובים ואין להם את הידע והכלים.
הם עצמם עוברים טלטלה רגשית מטורפת ובאותו זמן הם נדרשים להיות העוגנים שמנווטים את הספינה.
אין להם ידע, אין להם כלים, הכל קורה מהר כמו מערבולת מטלטלת.
אין היום גורמים מקצועיים שתומכים הורים ובני משפחה בתהליך.
אירוע של בן משפחה ש'קורס רגשית' מייצר אצל בני המשפחה הרלבנטיים מס' אתגרים מידיים:
– כל אירוע של איילון זרק אותנו לתוך מערבולת רגשית. המציאות כפי שהכרנו אותה השתנתה מול העיניים, היציבות הבטחון והודאות נשמטים והבהלה והחרדה עצומים – הם-אנחנו זקוקים לתמיכה רגשית במצבים האלה. אף אחד לא אמר לנו שאנחנו צריכים תמיכה. שגם אנחנו עוברים טלטלה וזקוקים לכתף.
הטלטלה מטלטלת את בני המשפחה מציך לכל אחד את הפחדים והחרדות שלו. לעיתים יוצרת מתחים וקונפליקטים ורגשות אשם בתוך הבית גלויים או סמויים. אני אמא מספיק טובה?
– מה עושים?
איך מטפלים בבעיה למי פונים לאיזה סוג מטפל.ת לאיזה סוג טיפול, האם לתת טיפול תרופתי מתי איזה.
המסע האו ארוך בכל שלב זה אתגרים שונים והמידע לא זמין ולא ברור.

גם היום למעלה מעשור אחרי שאנחנו נכנסנו למעגל אין גורמים מקצועיים נגישים שתומכים הורים ובני משפחה בתהליך ומתכללים את כל התהליך.
זו בעיה גדולה שעדין לא פתורה ואני מקווה בכל ליבי שהגורמים הרלבנטיים במערכת הבריאות יבינו שנדרשת מערכת תמיכה וטיפול וייעוץ לגורמים המטפלים. 

זה נכון שהפסיכולוגים המטפלים בבני נוער וילדים כמו גם הפסיכיאטרים – נותן נכוונה כללית להורים מה לעשות.
אבל כמי שהיתה שם, כמי שמלווה היום משפחות במעגל המטלטל הזה – זו טיפה בים.

נדרש להקים מרכזים שתומכים בבני המשפחה המטפלים, התמיכה והייעוץ יכלולו:
– ייעוץ זמין 24/7 במגוון האירועים וההחלטות שנדרש לקבל (איזה מטפל מתאים, איזה טיפול רלבנטי, איזה תרופות אפשר וצריך לקחת ומה עושים ברגשי המשבר ועוד ועוד ועוד)
– יתן לבני המשפחה תמיכה רגשית – עולמנו חרב עלינו גם אנחנו נדרשים להתמך
– יעזור לתכלל איתנו או לצידנו את הטיפול באדם – הטיפול מורכב, ומשתנה וצריך לכלול מגוון רחב של שיטות טיפול ומטפלים ולעקוב אחרי האדם ולשנות את התמהיל בהתאם לצורך.

את הטקסט הזה אני מתחילה באנחה אחת ועוד אחת ואוספת את עצמי.
כמה מעט ידענו בזמן הרלבנטי וכמה הידע הזה נדרש ואקוטי.
כל מי שמכיר את האתגר של תמיכה באדם הסובל בעיה רגשית – הורה , בן משפחה אחר, חבר, מורה או מטפל  יודע כמה שמירה על רצף טיפולי ויצירת מעגלי תמיכה הם אקוטיים. יש חשיבות עליונוה שכל מי שיכול לתמוך את האדם במצבו הרגשי הקשה יידע מה מצבו, יידע על שינויים במצבו וכתוצאה מכך יידע איך לתמוך את האדם באופן אפקטיבי.
לתמוך את האדם זה אומר להיות נוכח ברגעים הקשים, להושיט יד במגוון אופנים, להתאים את הטיפול הרגשי או התרופתי, להפחית לחצים, להעצים אישיותית, לתת תחושת שייכות, לעטוף באהבה ועוד ועוד.
כאשר כלל הגורמים לא מכירים האחד את השני, המידע לא זורם באופן רציף ובפשטות זה מאבק מול הלא נודע. כל אחד רואה או לא רואה) פיסה והיכולת לעזור היא מאוד מוגבלת.
בגיל צעיר זה לכאורה מאוד ברור הנושא של רצף טיפולי, ההורים הם החוליה המקשרת בין המטפל הרגשי, הפסיכאטר.ית ובי"ס. בי"ס על פי רוב רוצים לשתף פעולה יש מקומות שזה עובד יותר טוב ויש מקומות שזה עובד פחות טוב, והקושי העיקרי הוא שההורים נדרשים לשמר את הרצף הזה, מבלי שניתנת להם הכוונה מקצועית ותמיכה רלבנטית (ועל כך בהרחבה בפוסט אחר) ותוך כדי זה שהם מממנים את כל המערך.
הבעיה הגדולה מתחילה אחרי גיל 18 פתאום הם 'שייכים' לצבא.
שייכים כי כהורה איך לך סמכות על הילד יותר (וגם על זה בפוסט אחר) ושם כבר מתחילה הקטיעה המטורפת ברצף. אין רצף. הילד.ה במקרה הטוב מטופלים ע"י גורמים מקצועיים אבל כבר אין רצף. המידע לא זורם בין כל הגורמים.
חברה שהבן שלה התאבד בזמן השירות מספרת שחודשים ספורים לפני ההתאבדות, התגלה בצבא מכתב התאבדות של הילד המפקדים גילו עירנות ולקחו את הילד למיון נפשי והילד שוחרר, חבר בא לקחת אותו וההורים לא ידעו על כל האירוע. רק חודשים לאחר מכן כשהילד הצליח להתאבד ההורים גילו את כל הסיפור.
כלומר, לא היה שום רצף בין המפקדים, למטפלים (שלא ברור אם היו כאלה), להורים לחברים.
אם היה רצף יכול להיות שהנער היה עדין בחיים. לא בטוח אבל בטוח שזה היה מגדיל את היכולת לתמוך ולסייע.
במקרה שלנו עם איילון, איילון לא הסכים באופן מופגן לקשר בינו לבין המטפלים הנוכחיים שלו.
כשלושה חודשים לפני ההתאבדות, איילון היה במצב קשה בקשנו להיות איתם בקשר ישיר כדי לקבל הנחיה מה לעשות ואיך לעזור, איילון סירב.
לאחר שקבלנו כיורשים את התרשומת של הפסיכולוג שלו, מסתבר שגם הוא הציע לו מפגש איתנו על מנת להנחות אותנו כהורים – איילון לא הסכים.
בדיון סוער מאוד שקיימנו עם הפסיכולוג והפסיכיאטרית של איילון לאחר ההתאבדות, לאחר שאנחנו יזמנו אליהם את הפניה. הם טענו שזה הקוד האתי על פיו הם פועלים. שמירה על זכויות המטופל/חסיון המידע.
אנחנו משוכנעים שקוד זה חייב להשתנות.
הקוד הבסיסי צריך להיות שאם קיים שיח אובדני בחדר הטיפולים חייבים לערב בני משפחה גם אם האדם עבר את גיל 18.
אם היה קשר בנינו לבינם, אנחנו יכולנו לעדכן אותם מה מצבו של איילון והם יכלו לעדכן אותנו.
באחד הימים הקשים מאוד של איילון הוא העלה את נושא אישפוז יום בקול רפה ושאל מה אני אומרת.
אם הייתי יודעת מהפסיכיאטרית שיש לו הפניה – אולי הייתי מתעקשת על האישפוז הזה.
איילון לא רצה ללכת לאשפוז יום כי פחד שהמוסד יפטר אותו אם ידע מה מצבו.
אם המוסד היה יודע מה מצבו אז אולי היה דואג להתאים את המשימות למצבו הנפשי, תומך אותו, לא מעלה את רמת הלחץ התפקודי שלו או אולי מפטר אותו ועוד ועוד.
הנתק במידע, העדר רצף, העדר קשר בין מעגלי התמיכה אצלנו היה קטלני.

בפוסט הקודם דיברתי על חשיבותם של הכדורים במצבים אקוטיים.
אבל דכאון זה לא מצב סטאטי. יש תקופות טובות מאוד, תקופות טובות פחות, תקופות קשות זה משתנה, וזה מגוון.
גם כלי הטיפול בדכאון יכולים להיות מגוונים:
החל מתזונה, עבור דרך טיפולים פיזיים שיאצו', דיקור, ספורט, אומנויות לחימה, יוגה, מדיטציות, טיפולים אנרגטיים, עבודה עם אדמה, עבודה בחומר ועוד ועוד.
הדיכאון 'רשום' במערכת הביולוגית, הרגשית, האנרגטית, הרוחית של האדם וניתן לטפל, לנקות, לחזק את כלל המערכות.
קיים היום בארץ ובעולם שפע אינסופי של אלטרנטיבות שמהותן הרגעה של הנפש, איזון של היסודות אש, אויר, מים ואדמה וחיזוק המערכות פיזיות, הנפשיות והרוחיות.
אני חייה את העולמות הרוחניים והאלטרנטיביים כבר שנים רבות. זה ביתי, זה עולמי זו שפתי.
לא הצלחתי להגיע עם איילון לשום פתיחות בנושא, ליתר דיוק איילון היה היחיד מבני הבית שממש התנגד וזלזל בלימודי באוניברסיטה הקוסמית. לא הסתדר לו איך יכול להיות שהאמא המוערכת שלו מתפקדת בעולם שהוא לא רציונאלי, לא מדעי, לא מוכח.

איילון הקפיד על תזונה איכותית מאוד 'גופי הוא מקדשי'. עסק בספורט – ריצה.
מכל הצעה שלי לשלב טיפולים אלטרנטביים הוא נרתע והסתייג מהם וטען שאין בהם כל טעם. זה כמו פלסיבו נהג לומר למגינת ליבי.
ב'שיחות עם איילון' שהתקיימו בנינו לאחר שעזב את המרחב חזרנו לדבר על הנושא. ואיילון הפתיע אותי בכך שתמך מאוד בהנגשת מגוון רחב של טיפולים מסוגים שונים כולל אלטרנטיביים לאנשים עם דכאון.
שאלתי אותו בכאב – הכל היה נגיש גם כשאתה היית כאן, אז מה ייצר את השינוי ויגרום לאנשים כמוך להאמין ולהסכים לקבל את הטיפולים הללו?
התשובה שלו היתה שזה צריך לבוא דרך מערכת הבריאות הממוסדת. מערכת בריאות הנפש דרך מגוון הפסיכולוגים והפסיכיאטרים והמרכזים שלה צריכים להציע את מגוון שיטות הטיפול כחלק מפרוטוקול הטיפול, לתת לזה לגיטימציה, לא להשאיר את זה לזירת 'ההיפים' כך נהג לקרוא לי. כלומר, שהפסיכאטרים והפסיכולוגים לא יסתפקו בארגז הכלים התרופתי והשיחתי אלה יציעו את כלל הטיפולים והחלופות ויעקבו אחר יישומם. שכל האתרים הרשמיים המציעים טיפול בדכאון יציעו את מכלול אפשרויות הטיפול והתמיכה.
אדם לא צריך להיות מכור לכדורים, ניתן ללמד את הגוף והנפש לשקם את עצמם ולתמוך את תהליך השיקום בשפע האפשרויות האלטרנטיביות הקיימות.

אני חיה חיים רוחניים ואת עולמות הטיפול האלטרנטיביים והכי בעולם הייתי רוצה לרפא הכל ואת כולם בכלים אלטרנטיביים וגם אדבר על כך בהמשך.
אבל טיפול תרופתי בדיכאון מג'ורי הוא קריטי!!!
כדי שיהיה יותר ברור כי ההגדרות הקליניות של הדכאון לא מספיק ברורות לנו, אז כשאדם משתף במחשבות אובדניות או ממש מתכנן איך להתאבד, זה מצב קריטי.
גם טיפולים רגשיים זה לא במקום תרופות במצבים האקוטיים.
איילון היה מטופל שנים רבות בכדורים.
ידענו מנסיון שלוקח מס' שבועות עד שהכדורים מתחילים להשפיע, ויכול להיות מצב שהם לא מתאימים וצריך להחליף ואם המצב קשה צריך להגביר מינון או להוסיף כדור לתקופה מסויימת. וכמובן שצריך גם לדעת להוריד מינון באופן הדרגתי ולבחון אופציות גם להיות ללא כדורים בכלל.

אחרי ההתאבדות בחיפוש המטורף שלנו אחרי הסברים ותשובות, גילינו לדאבון ליבנו, בחדרו חפיסות של כדורים שלא נלקחו. כלומר, איילון לא לקח את הכדורים בחודשים שקדמו להתאבדות.
אין לנו תשובות חד משמעיות למה הוא לא לקח, יש לנו השערות…
לכדורים יש תופעות לוואי, הכדורים מכהים את החושים. איילון היה מאוהב בחודשים האחרונים לחייו באהבה חדשה, לדעתי הוא רצה להרגיש הכל, בעוצמה ולא לטשטש את עצמו.
יתכן שכאשר חלה הצלילה, הוא לא קישר את זה לכדורים או לא הצליח לאזן את עצמו בזמן… כרגע אנחנו לא יודעים ואולי גם אף פעם לא נדע.

כמובן שהאחריות על לקיחת הכדורים היתה של איילון הוא היה בחור בוגר, בן כמעט 27, עובד במוסד. אבל עדין ילד, שנמצא במצב של חולשה ושיקול דעת מוטעה.
אם היה רצף טיפולי בנינו לבין הפסיכיאטרית ובנינו לבין הפסיכולוג מן הסתם אחד הדברים הראשונים שהיינו מדברים עליו זה על הכדורים והצורך לוודא את לקיחתם.
בנוסף, כמו שכבר הזכרתי לכדורים יש גם מחיר של הכהית חושים, אבל יש מגוון כדורים וככל הנראה אם הנושא היה צף מול הפסיכיאטרית, בפגישה שלא התקיימה, אז אולי היה נמצא לזה פתרון.

אז מה למדנו
כדורים הם אמצאי עזר מהותי ומציל חיים בתקופות קריטיות.
לא תמיד הכדורים נעימים למטופל, צריך להיות בשיח ובמעקב על הנושא ולהחליף כדורים כשצריך.
צריך לעשות כל מאמץ לייצר רצף טיפולי בין המטפלים לבני המשפחה הרלבנטיים, החלפת המידע בין כל הגורמים בדבר קריטית ומצילת חיים. גם אם המטופל הוא בן 27, הוא במצב של חולשה רגשית ולא באמת יכול לתכלל לעצמו את הטיפול.

פתאום מחלחלת הביתה המילה דכאון. תמימה ולא לגמרי ברורה.
מי מאיתנו לא היה בדכאון? אז מה הבעיה? זה חולף לא?
רק אחרי שאיילון התאבד נאמר לנו שדכאון זו מחלה. אף מטפל אף פעם לא אמר לנו את המשפט הזה.
פתאום יש להתאבדות רקע של מחלה.
אז למות ממחלת הדכאון זה לא פחות לגיטימי מלמות ממחלת הסרטן.
אבל אנחנו לא ידענו שאנחנו נלחמים במחלה בכלל ומחלה מסוכנת בפרט. לא ידענו שהמחלה הזו כואבת ממש כואבת כאב פיזי.
מנסה לחשוב היום ברטרו ספקטיבה למה השיח היה כל כך עמום ומטושטש. אני אדם שמבין כשמדברים איתו ברור.
המטפלים של איילון לא ידעו שזו מחלה? לא רצו לשים עליו סטיגמה? לא רצו להבהיל?
ועוד אני מנסה להבין למה זה כל כך מתסכל אותי שלא ידעתי?
אני חושבת שאם היינו יודעים כולנו כולל איילון שדכאון זו מחלה, היינו נלחמים במחלה. אולי היה יותר ברור במה נלחמים. שם הגדרה זה דבר חשובה.
היינו  מבינים יחד שאם זו מחלה קריטי שתקח את התרופות (בחודשים האחרונים איילון לא לקח את הכדורים, גילנו את זה בדיעבד), קריטי שתהיה במעקב (איילון לא פגש את הפסיכיאטרית בשבועיים הקריטיים האחרונים, התור בוטל בגלל הקורונה) ואם יש החמרה הולכים למיון (איילון לא רצה להתאשפז) או לבי"ח.
ובכלל אם אדם חולה זה לגיטימי להיות איתו ולצידו לעזור לו, זה לגיטימי להיות חלש ולקבל עזרה.
חולה זה לגיטימי חולה נפש זו סטיגמה קשה.
אולי בגלל זה לא אמרו לנו את המילה הזו?

חוץ מזה, צריך להודות שכאשר אני קוראת היום כאמא את ההגדרות יש משהו חמקמק באיפיון הדכאון בטווח שבין דכאון רגיל לדיכאון קליני-מגו'רי. אנחנו כהורים לא הכרנו את ההגדרות הקליניות האלה וגם לא ידענו לזהות בכל יום את מצבו בעיקר התבלבלנו מהתיפקוד הגבוה שלו. כל יום הלך לעבוד במוסד.
כשקיבלנו את התיק הרפואי (בצו בית משפט כיורשים) התברר שהמטפלים ידעו גם ידעו, רק אנחנו לא בדיוק ידענו.
מצבו הרגשי הדכאוני של איילון פגש אירועים משבריים של פרידה מבת זוג, 'פירוק' דירה משותפת, חזרה לבית ההורים וחיפוש דירה שוב. אלו 'נפלו' בתזמון קשה –הסגר הראשון של הקורונה.
הקומבינציה בין הדכאון לאירועים החיצוניים הכריעה אותו. יצרה תחושת בדידות, פחד, חוסר תקווה ועוד.
בחושים שלנו כהורים הבננו שהקומבינציה הזו רעה לאיילון  לא ידענו כמה צדקנו.
היום כשאנחנו לומדים את הנושא, המחקרים מדברים על קומבינציה של אירועים ודכאון כגורמים מעלי סיכון.

אז מה הלמידה
דכאון זו מחלה שיכולה להיות מסוכנת.
צריך ללמוד אותה, צריך להנגיש אותה בבירור למטופל ולכל הגורמים במעטפת.
דכאון משולב במשבר כמו פרידה מבן-בת זוג מגדיל דרמאטית את הסיכון להתאבדות, ומצריך תשומת לב כפולה ומכופלת, שכמובן לא מבטיחה הצלחה.