קטגוריה: בני משפחה

למה מי הזיקה לגוף שלה? כמה פעמים התאשפזה ואיך הפכה לכוכבת במה? סיפורה המטלטל של מי קרל.

https://www.facebook.com/watch/?ref=search&v=741561493838244

החופש לבחור איך להתאבל ואיך לשמר את הקשר 

כאשר אדם יקר ואהוב מת, אנחנו נכנסים לשדה רגשי ומחשבתי מלא תפיסות ואוטומטים שמשפיעים האופן מהותי על חווית האבל, הרבה מעבר לאירוע האובדן כשלעצמו.
מליון החלטות קטנות ויומיומיות ולכאורה חסרות משמעות אבל מעצבות לחלוטין את החויה האישית בתוך האבל והשכול.

איך אני אמורה לההתנהג כאם אבלה?
אני יכולה גם לשמוח? מותר לי?
אני יכולה לצחוק בקול?
אני יכולה לשמוע מוסיקה?
אני אמורה ללבוש שחור?
אני אמורה להשאר בבית? כמה זמן צריך לבכות?
האם 'צריך' לחזור לחיים 'הרגילים'?
האם אני רוצה לחזור לחיים הרגילים?
האם 'צריך' לשחרר את הכאב?
האם אני רוצה לשחרר את הכאב?
ומה עושים עם האשמה והכעס?
אפשר גם לכאוב ולאהוב וגם לכעוס וגם להרגיש אשמה?
והילד 'חלל צה"ל' – אז מה זה אומר?
אני חלק ממשפחת השכול 'ההרואית' של המדינה? אני רוצה להיות חלק?
ויש יום זכרון, אז הוא מדבר אלי? אני צריכה לדבר אליו?

לשמחתי הגדולה, אני הבנתי מהר מאוד שמותר לי לבחור. מותר לי להחליט על עצמי מה מתאים לי, איך אני רוצה לחוות את האבל ולהוות את עצמי.
זה כמובן נשען על שנים של לימודים וחניכה באוניברסיטה הקוסמית, להכיר בבחירות הקטנות והגדולות שאנחנו מבצעים ולקחת עליהן אחריות מלאה.

תוך כדי התהליך למדתי את 'הגם וגם'.
האבל לימד אותי שמותר לי גם להיות כאובה, עצובה ובוכה וגם להתפקע מצחוק.
למדתי לעבור מבכי קורע לב ל'שיחה רגילה' בזמן קצר. למדתי לא להתבייש לבכות ליד אנשים.
וזה בסדר כי אני יכולה להחליט בעצמי מה בסדר ומה לא.
למדתי שהחשיפות שלי מאפשרת לאנשים סביבי להחשף בעצמם.
ומותר לי לשמוע מוסיקה. ומותר לי להתלבש כמו שבא לי.
והצער והכאב באים בגלים, הם הולכים והם יחזרו…

אבל הדבר שהכי בא לי שיקרה ועדין אני לא לגמרי על זה, זה לשנות את האוטומט הפנימי של הזכרון של איילון שמחובר לצער וכאב.
רוצה שהחיבור לאיילון יעשה מתוך שמחה וסקרנות.
מתוך הבנה והכרה כי הנשמה היא נצחית והחסר הוא של גופו הפיזי בלבד, אני יכולה להמשיך לקיים איתו קשר והקשר בינינו יכול כל הזמן להתפתח כי אנחנו מתפתחים כל אחד בעולמו.
ההכרה בדבר מאפשרת לנהל איתו יחסי גומלין (מתוך קלפי מסרים של לוהאריה)

משאלת הלב שלי שנפתח לרעיון הנוכחות והקיום של הנשמה, מעבר לגוף הפיזי.
שכל אחד מאיתנו שיבחר ירגיש בנח להמשיך לקיים קשר משמעותי עם האדם היקר לו שמת.

המתנה שאיילון ואני נתנו האחד לשני במותו, השיחות בין העולמות, זו מתנה שאני רוצה לחלוק עם כל מי שחפץ בכך.
הרצון לשמר קשר קיים אצל כל מי שאבד אדם יקר אבל האמונה שזה ניתן היא המונעת את הקשר.
ועוד אוסיף ואומר שמההבנה והנסיון שלי הרצון לשמר את הקשר הוא משני הצדדים גם 'הם', 'שם למעלה' או כאן לידנו, רוצים שנזהה את הסימנים שהם משאירים לנו, שנראה שהם כאן לא רק כזכרון אלה כדבר נוכח.
וגם כאן 'ההכרה בדבר מאפשרת לקיים איתו יחסי גומלין', אם אנחנו מסכימים לזהות את הסימנים ולהפתח אליהם ולתת להם מקום הם הולכים וגדלים.

הגשר בין העולמות פרוס, כולנו מוזמנים לפסוע עליו.
מוזמנים לקרוא ולהבין יותר על השיחות בניני לבין איילון בספר גשר בין העולמות.

העבודה המצורפת היא מתוך קורס יומן מסע ויזואלי יוצרת חלומות, שהעברתי היום לקבוצת נשים מופלאה, טמננו את החלומות שלנו כזרעים במרחב היצירה ויצרנו להם את מרחב ההתפתחות המיטבי עבורם.
את החלומות שלי שיתפתי אתכם כאן למעלה.

דניאל, אמא לילד מתוק, נשואה ועטופה במשפחה אוהבת, התאבדה ביום בהיר אחד בלי סימנים מקדימים ובלי הכנה. אמא של דניאל, אורלי לוגסי, לא מבזבזת אנרגיות על הסתרה ומתכוונת להמשיך לחיות בעבור מי שנותר. (מתוך כאן 11)

1.
אנחנו ההורים מוסרים את טובי בנינו ובנותינו לקהילת המודיעין.
אנחנו חיים ומנחילים להם את שני האתוסים :
– בטחון המדינה.
– חלום ההייטק של כל אב ואם בישראל.
אנחנו מסלילים אותם בשמחה הישר לזרועותיהם הפתוחות והנשקקות של תאבי המוחות הטובים במדינה. מיטב בנינו ובנותינו.
הם מאפשרים להם ללמוד לראות רחוק. רחוק. רחוק.

2.
וגם לעטות מסיכה.
אסור לדבר. בטחון המדינה!
אין מקום לרגשות. הרגשות האנושיים, הפחדים, הדילמות המוסריות הכרוכות בתפקיד, הלחצים היום יומיים… אין מקום לחולשה לשבר, לכעס ….
תנו את מוחכם. את רגשותיכם הצפינו בכספת.

3.
ואז אנחנו מקבלים את 'תעלומת הקצין X'.
שלכאורה התאבד בכלא.
והצטרף לעוד כ 5-6* מטובי בנינו שהופקרו עד אובדן בקהילת המודיעין הרחבה.
ביניהם איילון בנינו שהופקר לנפשו בעודו משרת בהצטיינות.
*(המספר המדויק עדין לא נחשף, כי גם על זה "אסור לדבר', והכי טוב לשתוק ולטייח. ככה קל יותר להתנער מאחריות)

4.
בשלה העת להתעורר.
בשלה העת של קהילת המודיעין להכיר באחריותם הכוללת על טובי בנינו.
בעיקר בנקודת העיוורון המרכזית שלה – אחריותה על נפשם. 

נפשם הצעירה, העדינה הרכה, הרגישה.
את מוחם המבריק היא לוקחת בשמחה, מנפשם ומנפשנו היא מתעלמת.
בחייהם וגם במותם.

היא מגיעה לפגוש אותנו לארוחת בוקר בבית קפה תל אביבי מקסים. פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לארוחת בוקר בבית קפה. כמעט כמו פעם, בעידן שלפני….
היא מגיעה עם בן הזוג שלה בעיניים נפוחות מבכי, מתנצלת שלא באה אלינו כל התקופה הזו לנחם. והדמעות מבצבצות וזולגות מעצמן, על הבן שלה שנסוג לתוך עצמו. שלא מתקשר, שמתחפר עוד ועוד.

הבן המוכשר כל כך, שלא מצליח להתמיד בעבודה או בלימודים. זה שמסרב לקחת כדורים. זה שלא נותן לה להתקרב וכועס וכועס.
והתחושה שלה שאין מה לעשות. אי אפשר לעשות שום דבר זו בחירה שלו. ושלל הרגשות שלה פחד, וכעס ותסכול על הילד המוכשר כל כך שלא רואה את הכישרון ולא ממש אותו.

אנחנו מתכווצים בכיסא. האוכל כבר פחות טעים. מה אומרים, היא רוצה לשתף או רוצה לשמוע. היא רוצה לשמוע הכל.

אז אנחנו משתפים ממה שלמדנו אחרי. שהרצון הוא לא למות, אלא לא לסבול.
"למה זה חשוב?" אנחנו נשאלים. כי זו אסטרטגית פעולה אחרת. הוא לא זקוק לעצות, אלה לשהיה איתו בתוך הבור.

ואז היא משתפת בדכאון שהיה לה במחשבות האובדניות שהיו לה. ואיך כל מה שרצתה זה להשאר במיטה ושבן הזוג יכנס למיטה ורק ילטף אותה. לא ימשוך אותה החוצה מהמיטה, רק יהיה שם איתה בבור.
יש קצה חוט יש עם מה לעבוד.
זה מה שהוא מרגיש עכשיו הבן שלך, הוא לא יכול לשאת עצות. הוא בבור.

"אז מה אני עושה?" היא שואלת בתסכול.
לא עושה. נוכחת-נמצאת איתו איפה שהוא נמצא, לא שופטת, לא מבקרת, מכילה את התסכול, הכאב והצער שלך, מבינה שהם השתקפות של הכאב והצער והתסכול שלו.

אם היה חולה סרטן היה קל להבין את הכאב את המחלה. הוא חולה. את זוכרת גם את היית שם בכאב הזה. לא לעשות. להיות בחמלה, בלב פתוח באהבה.

אם אתם בני משפחה של מתמודד, אני רוצה להציע לפנות לתנועת מש"ה.
לרשימה של כל גופי הטיפול וההתמודדות עם אובדנות.

כהורים אנחנו גם היורשים, אז מותר לנו לקבל את התיק הרפואי שלו.
נפגשנו עם הפסיכיאטרית של נעוריו להבין יותר לעומק מה היה, מה קרה בחדרי החדרים….

פגישה קשה. היא משתפת כמה היה לאיילון קשה. כל פעם בשנים שטופל אצלה זה היה סביב מחשבות אובדניות.
אנחנו כמובן יודעים את העובדות  אבל קשה קשה לשמוע.
שוב צפות הדמעות ושוב שאלות האשמה ותחושבת הכישלון – איך לא הצלחנו למנוע את ההתאבדות הזו????
ואולי לא לגמרי כשלנו כי הנה הצלחנו לעזור לו לחיות עוד עשר שנים טובות עד השנה האחרונה….

בין לבין היא זורקת שמות לא ברורים למצבו הרפואי.
אני שואלת מה אמרת, איך קוראים לזה והיא חוזרת על מונח כזה או אחר.
סתום, לא ברור. 

בסוף הפגישה אני משתפת אותה בחוויה שלי כאמא, 10 שנים אחרי…
אני כאמא לא ידעתי מספיק על אובדנות.
הדברים שלמדתי בשנה וחצי האחרונות לא היו ידועים לי קודם לכן.
לא ידעתי שהיה לו דכאון.
לא ידעתי שדכאון זו מחלה שאפשר למות ממנה.
היא מרימה שתי גבות בתמהון – אבל אמרתי….
אולי אמרת עניתי, אבל בקול חלש ולא באופן ברור.
גם בפגישה זו זה נאמר באופן לא ברור, כאילו לא באמת חשוב שאדע שאבין. לא אז ולא היום.
ושתפתי שלא באמת ניתנו לי כלים כאמא להבין ולהתמודד יותר טוב.
ושוב הגבות הורמו – הפסיכולוג לא נפגש איתכם ונתן לכם הדרכה??
נפגש. מעט מדי. חלש מדי.
ואז היא הודתה – התמיכה והליווי של ההורים והמשפחה זו נק' תורפה גם היום.
אנחנו ההורים, נדרשים להיות שם. דואגים, ערניים ו…?
זה כמובן לא מספיק. ההורים ובני המשפחה הם הגורם משמעותי מאוד בטיפול ובתמיכה.
פוגשת אותם מאז האירוע מגיעים אלינו. בעיניים דומעות…
לא יודעים ולא נתמכים.

אז לכל ההורים של המתמודדים.
תבקשו תמיכה וליווי לעצמכם.
את צריכים לדעת את כל המושגים הרפואיים יש להם משמעות.
את התרופות וההבדלים בניהם
אתם צריכים תמיכה רגשית – הצונאמי הוא של כולם
ואתם צריכים לקבל כלים אפקטיביים לתמיכה בילד.ה
למענכם הקמנו את אלומת איילון, כדי שמה שלא ידענו תדעו אתם.

לקריאה נוספת איך דכאון משפיע עלינו וכיצד מתמודדים
ומה אומרים אנשי המקצוע http://להציל חיים ולמנוע התאבדות (הרצאה מאת פרופ׳ יוסי לוי בלז)

חייבת להודות שאשפוז פסיכיארטי היה נדמה לי כסוף הדרך.
קן הקוקיה.
משוגעים.
מקום שאין ממנו דרך חזרה.
הכי גרוע.
חלוקים לבנים.
טיפול השוקים חשמליים.
טוב כנראה הבננתם אותי.
אישפוז זה הסוף. 

זה בערך סט הדימויים והאסוציאציות שהיה לי לפני שנה.
אז כשאיילון העלה את נושא אשפוז יום, שאפילו לא ידעתי שיש כזה דבר אשפוז יום.
זה מה שעמד ברקע עולם הדימויים שלי בנושא.
כשאני חושבת על זה עכשיו, זה פשוט לא רציני שאמא שיש לה בן שכבר כמה פעמים איים להתאבד, לא תדע על מיון פסיכיאטרי ועל אשפוז פסיכיאטרי שום מידע רלבנטי ל 2021.
טוב אני מתפתחת ואוספת מידע
אז למדתי שביח פסיכיאטרים לנוער הם טובים.
אפשר להכנס לשם לפרק זמן וגם לצאת.
ויש צוותים שמשלבים מגוון רחב של סוגים של טיפול בתוך ביה"ח. קונבנציונאלי ומשלים.
ויש הדרכה להורים יותר ממה שיש 'בחוץ'.
ויש ביקורי הורים בתדירות גבוה.
ולימודי בי"ס
ויש נסיון לייצר רצף טיפולי עם בי"ס
אבל בפנים זה עדין נראה קצת מדכא חזותית.
עוד לא הייתי ועוד לא ראיתי במו עיני

אני מאוד רוצה להכנס פנימה ולראות במו עיני, אני מאוד רוצה להתנדב בביח פסיכיטרי ואולי גם מצאתי איך.
אז אם זה יסתדר ויהיו לי את כוחות הנפש, אני אשתף.

אני לא ידעתי מה זה.
לא ידעתי שזה קיים.
כחודשיים לפני שאיילון מת מהתאבדות, הוא היה בתקופה קשה מאוד רגשית. ויום אחד הוא התייעץ איתי האם ללכת לאישפוז יום.
לא ידעתי אפילו מה זה, לא ידעתי לאן הולכים ומה זה הדבר הזה.
גם לא ידעתי שיש לו הפניה מהפסיכיאטרית לאשפוז יום.
הוא היה בקונפליקט פנימי גדול מאוד עם עצמו בנושא ופחד שאם יילך לאשפוז יום אז 'המוסד' יפטר אותו.
אוף. אוף. אוף.
למה לא התעקשתי, איזה כיף היה אם היה מפטר אותו.
אבל זה כמובן חלב שפוך…

כעבור ימים בודדים, נחשפתי דרך לקוחה לעובדה שיש מיון פסיכיאטרי בשיבא, ליד המיון הרגיל.
אמרתי לאיילון עוד באותו יום שיש בשיבא מיון פסיכיאטרי ואם הוא רוצה נלך יחד.
הוא לא הסכים. המוסד….
תחשבו אני אישה מבוגרת די אנטיליגנטית, לא ידעתי שיש כזה דבר, לא ידעתי מה עושים ברגעי אמת.
אז אני רוצה שתדעו יש חדרי מיון פסיכיאטרים בבתי חולים ברחבי הארץ.
לרשימת חדרי המיון הפסיכיאטרים
תלכו. תתעקשו ללכת.

היום אני כבר ממליצה לאנשים שפונים אלי ללכת למיון, לא להסס.
דכאון זו מחלה כמו כל מחלה אחרת.
אנחנו לא מהססים להגיע למיון כשכואבת לנו הבטן או הלב. אז אין סיבה לא להגיע למיון כשהדיכאון עמוק וכואב ומפחיד.
לצערי אני נתקלת כמו אז בשיחה עם איילון גם היום ברתיעה מהלגיע למיון. גם רתיעה של האדם וגם של בני המשפחה: מה זה אומר עלי, מה יהיו ההשלכות – יפטרו אותי מהמוסד / יאשפזו אותי בניגוד לרצוני ועוד.

למדתי שצריך לקבל הפניה פתוחה מהפסיכיאטר.ית כדי שברגע האמת יהיה את כל המידע הרלבנטי וניתן יהיה לקבל טיפול.

וחוץ ממיון פסיכיאטרי יש גורמי טיפול הקליקו כאן ותראו