פורסם ב- כתיבת תגובה

השבוע זכינו בנצחון גדול ועצוב – הכרה ממשרד הבטחון

נאבקים להכרה במוסד ובמשרד הבטחון

אחרי 3 שנים של מסע ארוך ומטלטל בהם מצאנו את עצמנו נלחמים מול המוסד ומשרד הבטחון, זכינו להכרה.
זמן קצר יחסית אחרי מוו של איילון מאובדנות, הבננו שקרתה תקלה, לא היה ברור לנו עד הסוף מה קרה, כי לא קבלנו מידע ברור, קבלנו אמפתיה וסימפתיה על מותו של איילון ואפס לקיחת אחריות…
מעומק הכאב והשבר בו היינו מצויים הבננו שאם אין 'למערכת' שום אחריות על מותו של איילון מאובדנות, אז גם לא יתבצע תיקון ועוד אנשים במצבו הנפשי של איילון ימצאו את עצמם במצב דומה, כשאף אחד לא נמצא במערכת להושיט להם יד וכתף. אלה דורש ודורש ומעצים דרישות ומגביר לחץ…
3 שנים של מאבק בכוחות לא שווים, כמו דוד מול גולית.
מצויידים באמונה בצדקת הדרך ואוחזים יד ביד, הלכנו את הדרך.
משה ואני שונים אבל בחרנו להיות מאוד מתואמים, מתוך התחשבות האחד בשני והכרה בערך ההליכה המשותפת למאבק.

מוות מהתאבדות זה דבר חמקמק למתבונן מהצד ומרחוק – לא ברור לעיתים למה ומה קרה? ומה הקשר של זה אלי בכלל.
שלוש השנים שעברו למדו אותי שהנפש הרגישה של אנשים יקרים החיים בתוכנו, זקוקה לנפש רגישה ועין רגישה ולב פתוח מהאנשים סביבם.
זה קשה לנו כפרטים להבין את תפקינו מול אדם הסובל ממחשבות אובדניות, אז על אחת כמה וכמה זה קשה למערכת הגברית-ההרואית להבין איך לנהל רגשות של עובדיה.
אבל כולנו צריכים למתוח את עצמנו לראות מעבר לפאסדה, לקרוא בין השורות, לפתח מערכת הפעלה שונה מהמוכר והידוע. אני יודעת שזה קשה. גם לי זה קשה ולפעמים לא ברור…
אבל אני בטוחה שאנחנו כחברה פרטים ומערכות צריכים לשנות את מערכת ההפעלה. לא להבהל מהרגשות שלנו גם מהרגשות הקשים והלא יפים להסכים לשהות בתוך הכאב ולהביא לו ריפוי מתוכו.
שינוי מערכת ההפעלה מפחיד אותנו בטח מערכות צבאיות שמורגלות להפעיל כח ולנטרל את הרגש, אבל בסוף הרגש הוא המניע אותנו, ככל שנתיידד איתו, נכיר אותו נלמד להתנהל מולו ואיתו נוכל להיות אנשים טובים יותר.

ההכרה באיילון ובנו הוא צעד לשינוי תפיסות של הממסד, לגבי מתמודדי הנפש, הוא עוד צעד בלקיחת אחריות.
הוא הוכחה כי ניתן ליצור שינוי גם מול מערכות שניתפסות גדולות ומאיימות. בידינו ליצור שינוי.
'מה שניצור הוא יהיה'
(לוהאריה).

מוצאת לנכון לומר, משרד הבטחון הוא זה שלקח אחריות בשלב זה -במתבקש ברמה הפורמאלית.
המוסד עוד לא הישיר אלינו מבט ולא אמר – טעינו. סליחה.אנחנו מחכים בסבלנות, יודעים שגם הרגע הזה יגיע.
לשנות תפיסות ונורמות זה תהליך…

איילון כתב במכתב הפרידה שהשאיר: אני מקווה שמותי ייצור משהו מעורר השראה…
מקווה שאנחנו מקימים את צוואתו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

'טקס הבקשה' מהאדם האובדני

'טקס הבקשה'

תבחרו 2 אנשים משמעותיים עבורו. לא ההורים.
שיכנסו אליו ביחד לחדר ויגידו לו:
'אנחנו רוצים לומר לך משהו מעומק הלב, אנחנו הנציגים של המשפחה כולה.
אם אבא או אמא היו אומר לך את זה היה מובן מאליו, אז אנחנו כאן בשם כולנו
לבקש ממך, להתחנן שלא תפגש בעצמך, בבקשה אל תפגע בעצמך. למעננו, למען ההורים שלך, למען כל המשפחה, זה גם למענך.
בבקשה בבקשה אל תעשה את זה, אל תפגע בעצמך, זה יהרוס אותנו.'

כך הנחה אותנו פרופ' חיים עומר בהדרכה שנתן לנו צוות המוש"ות של תנועת מש"ה, כדי לתת לנו עוד כלים לעזור לקהילה התומכת את האדם הסובל ממחשבות אובדניות ונמצא בסיכון אובדני.

ואני יכולתי לראות את אחי ואמא שלי, במציאות אחרת נכנסים לאיילון לחדר ומבקשים, מתחננים שלא יפגע בעצמו.
אני יודעת כמה איילון אהב אותם, כמה הם היו משמעותיים עבורו.
אני יכולה להרגיש כמה זה היה נוגע לו ללב ומשפיע עליו.

במפגש עם פרו' חיים עמר קבלנו עוד חיזוק על החשיבות להיות נוכח שם במרחב האובדני, להיות נוכח מול האדם הסובל, לא רק המעגל הצמוד, יש עוד אנשים חשובים בחייו – הדודות, הדודים, חברים, מטפלים, מורים… כל קול חשוב.
והתעורר בנו הספק, האם מול הדחף האובדני, ברגעי המשבר טקס כזה יכול לעזור?
וכולנו יודעים, אף פעם לא נדע מה יכול לעשות את ההבדל ברגע משבר.
אולי לא נהיה שם, אולי רק המילים שלנו יהיו שם ברגע שהכל סוגר.
למילים יש משמעות גדולה, הן יושבות בלב. אז בואו נאמר אותן בקול. הן יכולות להתברר כמצילות חיים.

אחרי שנגמר המפגש עם הפרופ' ונשארנו רק אנחנו הצוות שיתפתי, גם אם זה לא יציל את חייו, זה יהווה נחמה 'לנותרים', כי היינו שם בשבילו, עשינו כל משה שיכולנו, אמרנו את כל המילים. אני יודעת כמה זה כואב, מצער, כבד ומכביד להשאר עם כל המילים שלא נאמרו…
אז אל תחסכו את המילים – תגידו לו כמה הוא חשוב לכם, כמה אתם אוהבים, כמה זה יצער אתכם אם הוא יפגע בעצמו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

החופש לבחור איך להתאבל ואיך לשמר את הקשר

החופש לבחור איך להתאבל ואיך לשמר את הקשר 

כאשר אדם יקר ואהוב מת, אנחנו נכנסים לשדה רגשי ומחשבתי מלא תפיסות ואוטומטים שמשפיעים האופן מהותי על חווית האבל, הרבה מעבר לאירוע האובדן כשלעצמו.
מליון החלטות קטנות ויומיומיות ולכאורה חסרות משמעות אבל מעצבות לחלוטין את החויה האישית בתוך האבל והשכול.

איך אני אמורה לההתנהג כאם אבלה?
אני יכולה גם לשמוח? מותר לי?
אני יכולה לצחוק בקול?
אני יכולה לשמוע מוסיקה?
אני אמורה ללבוש שחור?
אני אמורה להשאר בבית? כמה זמן צריך לבכות?
האם 'צריך' לחזור לחיים 'הרגילים'?
האם אני רוצה לחזור לחיים הרגילים?
האם 'צריך' לשחרר את הכאב?
האם אני רוצה לשחרר את הכאב?
ומה עושים עם האשמה והכעס?
אפשר גם לכאוב ולאהוב וגם לכעוס וגם להרגיש אשמה?
והילד 'חלל צה"ל' – אז מה זה אומר?
אני חלק ממשפחת השכול 'ההרואית' של המדינה? אני רוצה להיות חלק?
ויש יום זכרון, אז הוא מדבר אלי? אני צריכה לדבר אליו?

לשמחתי הגדולה, אני הבנתי מהר מאוד שמותר לי לבחור. מותר לי להחליט על עצמי מה מתאים לי, איך אני רוצה לחוות את האבל ולהוות את עצמי.
זה כמובן נשען על שנים של לימודים וחניכה באוניברסיטה הקוסמית, להכיר בבחירות הקטנות והגדולות שאנחנו מבצעים ולקחת עליהן אחריות מלאה.

תוך כדי התהליך למדתי את 'הגם וגם'.
האבל לימד אותי שמותר לי גם להיות כאובה, עצובה ובוכה וגם להתפקע מצחוק.
למדתי לעבור מבכי קורע לב ל'שיחה רגילה' בזמן קצר. למדתי לא להתבייש לבכות ליד אנשים.
וזה בסדר כי אני יכולה להחליט בעצמי מה בסדר ומה לא.
למדתי שהחשיפות שלי מאפשרת לאנשים סביבי להחשף בעצמם.
ומותר לי לשמוע מוסיקה. ומותר לי להתלבש כמו שבא לי.
והצער והכאב באים בגלים, הם הולכים והם יחזרו…

אבל הדבר שהכי בא לי שיקרה ועדין אני לא לגמרי על זה, זה לשנות את האוטומט הפנימי של הזכרון של איילון שמחובר לצער וכאב.
רוצה שהחיבור לאיילון יעשה מתוך שמחה וסקרנות.
מתוך הבנה והכרה כי הנשמה היא נצחית והחסר הוא של גופו הפיזי בלבד, אני יכולה להמשיך לקיים איתו קשר והקשר בינינו יכול כל הזמן להתפתח כי אנחנו מתפתחים כל אחד בעולמו.
ההכרה בדבר מאפשרת לנהל איתו יחסי גומלין (מתוך קלפי מסרים של לוהאריה)

 

משאלת הלב שלי שנפתח לרעיון הנוכחות והקיום של הנשמה, מעבר לגוף הפיזי.
שכל אחד מאיתנו שיבחר ירגיש בנח להמשיך לקיים קשר משמעותי עם האדם היקר לו שמת.

המתנה שאיילון ואני נתנו האחד לשני במותו, השיחות בין העולמות, זו מתנה שאני רוצה לחלוק עם כל מי שחפץ בכך.
הרצון לשמר קשר קיים אצל כל מי שאבד אדם יקר אבל האמונה שזה ניתן היא המונעת את הקשר.
ועוד אוסיף ואומר שמההבנה והנסיון שלי הרצון לשמר את הקשר הוא משני הצדדים גם 'הם', 'שם למעלה' או כאן לידנו, רוצים שנזהה את הסימנים שהם משאירים לנו, שנראה שהם כאן לא רק כזכרון אלה כדבר נוכח.
וגם כאן 'ההכרה בדבר מאפשרת לקיים איתו יחסי גומלין', אם אנחנו מסכימים לזהות את הסימנים ולהפתח אליהם ולתת להם מקום הם הולכים וגדלים.

הגשר בין העולמות פרוס, כולנו מוזמנים לפסוע עליו.
מוזמנים לקרוא ולהבין יותר על השיחות בניני לבין איילון בספר גשר בין העולמות.

העבודה המצורפת היא מתוך קורס יומן מסע ויזואלי יוצרת חלומות, שהעברתי היום לקבוצת נשים מופלאה, טמננו את החלומות שלנו כזרעים במרחב היצירה ויצרנו להם את מרחב ההתפתחות המיטבי עבורם.
את החלומות שלי שיתפתי אתכם כאן למעלה.

 

פורסם ב- כתיבת תגובה

״הבת שלי התאבדה״

דניאל, אמא לילד מתוק, נשואה ועטופה במשפחה אוהבת, התאבדה ביום בהיר אחד בלי סימנים מקדימים ובלי הכנה. אמא של דניאל, אורלי לוגסי, לא מבזבזת אנרגיות על הסתרה ומתכוונת להמשיך לחיות בעבור מי שנותר. (מתוך כאן 11)

פורסם ב- כתיבת תגובה

קהילת המודיעין מאבדת את בנינו

1.
אנחנו ההורים מוסרים את טובי בנינו ובנותינו לקהילת המודיעין.
אנחנו חיים ומנחילים להם את שני האתוסים :
בטחון המדינה.
חלום ההייטק של כל אב ואם בישראל.
אנחנו מסלילים אותם בשמחה הישר לזרועותיהם הפתוחות והנשקקות של תאבי המוחות הטובים במדינה. מיטב בנינו ובנותינו.
הם מאפשרים להם ללמוד לראות רחוק. רחוק. רחוק.

2.
וגם לעטות מסיכה.
אסור לדבר. בטחון המדינה!
אין מקום לרגשות. הרגשות האנושיים, הפחדים, הדילמות המוסריות הכרוכות בתפקיד, הלחצים היום יומיים… אין מקום לחולשה לשבר, לכעס ….
תנו את מוחכם. את רגשותיכם הצפינו בכספת.

3.
ואז אנחנו מקבלים את 'תעלומת הקצין X'.
שלכאורה התאבד בכלא.
והצטרף לעוד כ 5-6* מטובי בנינו שהופקרו עד אובדן בקהילת המודיעין הרחבה.
ביניהם איילון בנינו שהופקר לנפשו בעודו משרת בהצטיינות.
*(המספר המדויק עדין לא נחשף, כי גם על זה "אסור לדבר', והכי טוב לשתוק ולטייח. ככה קל יותר להתנער מאחריות)

4.
בשלה העת להתעורר.
בשלה העת של קהילת המודיעין להכיר באחריותם הכוללת על טובי בנינו.
בעיקר בנקודת העיוורון המרכזית שלה – אחריותה על נפשם. 

נפשם הצעירה, העדינה הרכה, הרגישה.
את מוחם המבריק היא לוקחת בשמחה, מנפשם ומנפשנו היא מתעלמת.
בחייהם וגם במותם.