פורסם ב- כתיבת תגובה

סכימה של שנת מסע – מתוך הספר 'גשר בין העולמות'

סכימה של שנת מסע – 24 במרץ 21

השבוע מלאו 3 שנים למותו של איילון, בחרתי לשתף אתכם בקטעים מתוך השיחה שסכמה את שנת האבל.

אהוב, כל יום מתקרבים לשנה שלך.
מנסה לקבל ולארגן לעצמי תובנות והבהרות לגבי המשמעות של השנה. כל המערכת מטולטלת מבפנים, גל גבוה ועוצמתי עובר דרכי ודרכנו כאן בבית.

נכון, גם אני מרגיש את זה. נסכמה שנה, כל הלמידה מתארגנת על עצמה.
פיזי, נפשי, רוחני.

את זה אני מבינה ברמה מסוימת, אבל מה זה אומר.

פיזית – אתם במרחב ארץ סוגרים שנה שלמה בלעדיי, על כל הריטואלים המשמעותיים של השנה: עונות שנה, חגים, ימי הולדת ואירועים משמעותיים. כל נקודת ציון כזו חוויתם בפעם הראשונה בלעדיי.

נכון, בפיזי גם הייתה לנו החסות של הקורונה, אפשרות להתכנס בבית עם עצמנו ללא מסעדות ובתי קפה, ללא אירועי תרבות, ללא חו"ל. עבודה מהבית.
הקורונה הייתה מעטפת תומכת מיטבית ביותר עבורנו, וזה גם מה שמפחיד אותי עכשיו, החזרה לעולם. אני לא רוצה, ההתכנסות הייתה לי טובה ומיטיבה. עכשיו אצטרך לעשות בחירות, אילו חיים אני רוצה לחיות בפיזי.

נכון, אבל את חזקה נפשית ורוחנית, ואת תעשי בחירות שיהיו מדויקות לך ומתוך הקשבה.
בדיוק כפי שלקחת לעצמך את השבוע הזה להתכנסות, ללא כל לחצים מבחוץ.
נעבור לדבר על הנפשי?

כן. מה נגיד. דמעות. דמעות. דמעות. זה מטורף. למרות שאני מבינה שהאבל בא בגלים, בכל פעם שגל הצער מכה, אני מופתעת.
אני מבינה את התנועה הגלית קוגניטיבית, אבל עדיין לא בגוף ובנפש – אחרת לא הייתי מופתעת. ואולי מופתעת זו לא המילה. זה כואב. ומטלטל.
וגם אני לומדת השנה עולם רגשות חדש – אֵבֶל.
אף פעם לא התאבלתי בצורה כל כך משמעותית. זה עולם שלם של רגשות: צער, כאב, פחד, רגשות אשמה, כעס, אהבה, געגועים, אמפתיה, רגישות, חמלה, בהירות, עמימות, אי ודאות… והכלה של כל המכלול הזה והכלה של הסביבה.

גם אני עברתי תקופה רבת משמעות. הפרידה מהגוף הפיזי ומהמרחב התחילה בתהליך טראומטי לנפש, ולאט לאט הגוף הפיזי המתכלה משחרר את שדה התודעה שלי בו.
אני יודע שהבנת את זה, אבל אני אגיד את זה גם במילותיי. הגוף הפיזי שנותר מאחור מכיל תודעה שהיא שלי, רק כשהגוף הפיזי מתכלה (לא לחלוטין, כי נשארות העצמות), התודעה הקשורה אליו משתחררת. לכן הזמן הנדרש לתהליך במרחב ארץ הוא משמעותי גם עבורי בתנועה שלי.
מבחינה רגשית, הרגשות מהצד שלי הם יותר קלושים ומעודנים. אני חש אתכם, אני מרגיש רגשות שהם מעין תמונה דומה לשלכם, אבל זה שונה כאן. בעיקר כי אין את הפרשנות המכבידה של כל דבר שקורה־קרה־יקרה. זה נחווה יותר בקלות, כחוויה התפתחותית. הסבל הארצי הוא תוצאה של פרשנות שכלית־רגשית של בני אדם על מה שהם חווים.

אבל לאורך השנה כן הרגשתי שאתה מרגיש רגשות דומים לשלנו. עכשיו כבר פחות.

זה נכון, כי בהתחלה עדיין הייתי קשור מאוד אליכם ולמרחב והייתי מסוגל יותר לשמר את הזיכרון של הנפש האנושית ואת צורת החשיבה שלה, ולכן השיח בינינו היה קל יותר.
ככל שאני מתמקם כאן, אני פחות מזוהה או כשיר לתצורה האנושית שהייתה לי, ולכן השיח האנושי בינינו מתמעט.
אימא, אל תדאגי, יש לנו ערוצי תקשורת פתוחים, וכשאת או אני רוצים, אני ואת יודעים איך לתקשר, זה לא ישתנה.

 

יש מצבים שגם אתה רוצה־תרצה להיות בקשר או שזה רק הצורך שלי.נו?

לא רק שלכם, גם שלי, כי אנחנו קבוצת עבודה בין־ממדית. העבודה המשותפת שלנו לא הסתיימה רק משום שאתם במרחב ארץ (ולא רק) ואני בממד אחר.
אנחנו עובדים יחד גם בממדים אחרים.
נוסף על כך יש לי (ולנו) עניין בניית הגשרים בין העולמות, והקשר בינינו הוא משמעותי לנושא.
גם מהסיבה הזו אני רוצה בקשר איתך ואיתכם.
זה כמובן קל יותר ונוח כשיש הכרה בקשר בין שני הצדדים כפי שיש איתך, ואז העברת הנתונים אפקטיבית יותר וניתן לפתח אותה.

 

איילוני,
עוד רגע אנחנו באזכרה שלך, שלושים שעות בערך.
מה נגיד שם? מה מטרת המפגש? מה משמעות נקודת הכינוס הזו?

 

אימא, אני חושב שיש במפגש כמה רבדים:
האחד, הסכימה של השנה שהתחלנו לדבר עליה. סכימה של שנת מסע עבור כל אחד ואחד מאיתנו.
כל אחד מאיתנו יצא למסע, כל אחד מאיתנו התפתח השנה בצורה משמעותית ועוצמתית.
אולי כדאי לדבר על זה, לאפשר לכל אחד להתחבר למסע שעבר, להסתכל על השנה לא רק כאסון. מה שהתחיל כאסון התפתח להמון שבילים עבור כל אחד. כל אחד בחר לאן לקחת את השבר.
השבר מנפץ נוקשות פנימית וחיצונית, מאפשר לדברים חדשים להיראות, לנבוט, ללבלב.
זה כמו יצירת אומנות שמשהו יוצר בה את הטוויסט, מאפשר למשהו חדש לקרות, להיראות.

 

איילוני, קצת נסחפת לדבר על השנה הזו כיצירת אומנות, למרות שאני מבינה לגמרי את הדימוי ומתחברת אליו.
וזה כמובן נכון מה שאתה אומר, כל אחד מאיתנו נהיה אדם טוב יותר לעצמו ולסביבה.
כל אחד מאיתנו מביא לחייו דברים נוספים ואחרים.
זה באמת חשוב לראות את זה ולהגיד את זה ולא לדבר רק על צער, אבל ואובדן.
חשוב לראות שגם צמחנו.
זה מקומם אותי לחשוב את זה, זה מחזיר אותי לתקופה הראשונה, כשהבטחת לי שתעזור לי לצמוח ולהתפתח, ובכיתי שאני לא רוצה שתמות כדי שאני אתפתח, כי אני אחראית על ההתפתחות שלי… אבל אני מודה שלמרות הצער והכאב שנלווים לזה, מותך הפיזי אפשר לי לצעוד קדימה למקומות חדשים וחשובים ומעניינים עבורי.
אוף.

 

אימא, אולי נחליט שמוותרים על האוף.
נראה לי שאפשר.

 

בבקשה עוד לא. הוא טוב לי האוף הזה. מחבר בינינו.

בלי לחץ, אבל מעדיף לשמר ולטפח חיבורים אחרים בינינו.

 

אתה יכול לשתף אותי עוד במסע שלך?

 

כן, גם המסע שלי התחיל באותה טלטלה גדולה.
בהתחלה זה היה כמעט כמו להיות איתכם רק לא איתכם בפיזי, בלי הסבל הנפשי, אבל בבלבול גדול. ההבנה שאני לא מת אלא השלתי את גופי ואת הסיפור האנושי ואני בממד אחר הייתה ממש שוק. שוק שלילי. כי זה נחווה ככישלון הצער שגרמתי לכולכם, ההחמצה במשימה שלי בנתיב חיי. לא הצלחתי להתגבר על האשליה, לא הצלחתי להתגבר על משחק החיים. זה היה מאוד מתסכל.
לאט לאט התחלתי להסתגל מחדש לסביבה, להוויות הנוכחות בה, לקבוצת העבודה שלי – זה נהדר. אימא זה ממש מטורף. דומה למרחב ארץ, אבל קלוש, והכול אפשרי כאן. הכול תלוי ברצון.
גם אני הקדשתי זמן לסכום וללמוד את חיי במרחב ארץ על שלל ההיבטים הנלווים להם, לראות שוב את מה שראיתי ומה שלא ראיתי או לא הבנתי בחיי.

 

אני לא יודע.

החיבור בינינו הוא עמוק ויש בו המון אהבה. זה לא כמו שזה נראה במרחב ארץ. גם אני חקרתי אהבה ודחייה. הייתי מונע מאהבה כפי שכתבתי, אבל דחיתי את עצמי ודחיתי אנשים סביבי. לא הצלחתי לבצע השלמה של החקירה הזו.

 

מה מהווה השלמה לחקירה הזו?

 

אהבה עצמית.

 

תסביר…

 

רק אהבה עצמית יכולה לעמוד בפני כל דחייה. כשאנוש אוהב את עצמו, באמת, מקבל את עצמו כפי שהוא בחסד, בחמלה, באהבה ללא תנאי, בהכרה בערך, שום דחייה שהוא חווה מבחוץ לא יכולה להדהד בתוכו, כי היא לא קיימת. וגם בתוכו לא קיימת דחייה, כי הוא מקבל את עצמו.
אני לא למדתי בחיי אהבה עצמית.

 

פורסם ב- כתיבת תגובה

השבוע זכינו בנצחון גדול ועצוב – הכרה ממשרד הבטחון

נאבקים להכרה במוסד ובמשרד הבטחון

אחרי 3 שנים של מסע ארוך ומטלטל בהם מצאנו את עצמנו נלחמים מול המוסד ומשרד הבטחון, זכינו להכרה.
זמן קצר יחסית אחרי מוו של איילון מאובדנות, הבננו שקרתה תקלה, לא היה ברור לנו עד הסוף מה קרה, כי לא קבלנו מידע ברור, קבלנו אמפתיה וסימפתיה על מותו של איילון ואפס לקיחת אחריות…
מעומק הכאב והשבר בו היינו מצויים הבננו שאם אין 'למערכת' שום אחריות על מותו של איילון מאובדנות, אז גם לא יתבצע תיקון ועוד אנשים במצבו הנפשי של איילון ימצאו את עצמם במצב דומה, כשאף אחד לא נמצא במערכת להושיט להם יד וכתף. אלה דורש ודורש ומעצים דרישות ומגביר לחץ…
3 שנים של מאבק בכוחות לא שווים, כמו דוד מול גולית.
מצויידים באמונה בצדקת הדרך ואוחזים יד ביד, הלכנו את הדרך.
משה ואני שונים אבל בחרנו להיות מאוד מתואמים, מתוך התחשבות האחד בשני והכרה בערך ההליכה המשותפת למאבק.

מוות מהתאבדות זה דבר חמקמק למתבונן מהצד ומרחוק – לא ברור לעיתים למה ומה קרה? ומה הקשר של זה אלי בכלל.
שלוש השנים שעברו למדו אותי שהנפש הרגישה של אנשים יקרים החיים בתוכנו, זקוקה לנפש רגישה ועין רגישה ולב פתוח מהאנשים סביבם.
זה קשה לנו כפרטים להבין את תפקינו מול אדם הסובל ממחשבות אובדניות, אז על אחת כמה וכמה זה קשה למערכת הגברית-ההרואית להבין איך לנהל רגשות של עובדיה.
אבל כולנו צריכים למתוח את עצמנו לראות מעבר לפאסדה, לקרוא בין השורות, לפתח מערכת הפעלה שונה מהמוכר והידוע. אני יודעת שזה קשה. גם לי זה קשה ולפעמים לא ברור…
אבל אני בטוחה שאנחנו כחברה פרטים ומערכות צריכים לשנות את מערכת ההפעלה. לא להבהל מהרגשות שלנו גם מהרגשות הקשים והלא יפים להסכים לשהות בתוך הכאב ולהביא לו ריפוי מתוכו.
שינוי מערכת ההפעלה מפחיד אותנו בטח מערכות צבאיות שמורגלות להפעיל כח ולנטרל את הרגש, אבל בסוף הרגש הוא המניע אותנו, ככל שנתיידד איתו, נכיר אותו נלמד להתנהל מולו ואיתו נוכל להיות אנשים טובים יותר.

ההכרה באיילון ובנו הוא צעד לשינוי תפיסות של הממסד, לגבי מתמודדי הנפש, הוא עוד צעד בלקיחת אחריות.
הוא הוכחה כי ניתן ליצור שינוי גם מול מערכות שניתפסות גדולות ומאיימות. בידינו ליצור שינוי.
'מה שניצור הוא יהיה'
(לוהאריה).

מוצאת לנכון לומר, משרד הבטחון הוא זה שלקח אחריות בשלב זה -במתבקש ברמה הפורמאלית.
המוסד עוד לא הישיר אלינו מבט ולא אמר – טעינו. סליחה.אנחנו מחכים בסבלנות, יודעים שגם הרגע הזה יגיע.
לשנות תפיסות ונורמות זה תהליך…

איילון כתב במכתב הפרידה שהשאיר: אני מקווה שמותי ייצור משהו מעורר השראה…
מקווה שאנחנו מקימים את צוואתו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

מאין נובעת היצירה שלי?

מאין נובעת היצירה שלי? על החופש ליצור ביומן מסע ויזואלי

מתבוננת על תהליכי היצירה שלי ועל אינסוף העבודות שאני יוצרת כל הזמן (כמעט) ומנסה להבין את עצמי.
מאיפה זה מגיע?
זה לא מגיע מהראש, איזה כיף. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם חושב, מתוכנן. שנים אני מנהלת חברת מחקר וייעוץ
ופתאום הראש והשכל לא מנהלים את העיניינים, האמת אין להם תפקיד.
תהליך הוא מבפנים, מהבטן
תשוקה בלתי מוסברת או נשלטת לעבוד עם החומר
לשלב חומרים, לשלב צבעים, לגזור להדביק, לצבוע
העבודה ביומן המסע הויזאולי בשילוב mix media בשבילי זו תרפיה.
הכל מותר, הכל אפשרי.
אני לא חייבת כלום לאף אחד, גם לא לעצמי
אפשר לעבוד עוד ועוד, אפשר להניח
אפשר לחזור לזה ואפשר לא
מין חופש שלא הכרתי, בטח לא בחיי הבוגרים. שבהם התכנון, ההתמקצעות, ההתמדה התוצר, הלקוח.. הם הדבר.
פתאום נפתח לי עולם שבו הדבר הוא המשחק שלי עם החומרים, המשחק שלי עם עצמי, כמו פעם כשהייתי ילדה.
כדי ליצור אני פשוט צריכה לא להפריע
להסכים להיות בחופש מוחלט, להסכים להתנסות.
מסתכלת על היומנים המתרבים בהשתאות – כל מה שיש בפנים זו אני…
כל כך הרבה צבעים, חומרים, רעיונות, שילובים
עפה מנושא לנושא, מחומרים לחומרים – כל פעם בהתאם למה שהלב רוצה, אולי הבטן…
והיומנים מכילים אותי ואת חשקי בשקט באהבה.
לקריאה נוספת על יומני המסע הויזאוליים וצפיה בעוד עבודות שלי

פורסם ב- כתיבת תגובה

'טקס הבקשה' מהאדם האובדני

[contact-form][contact-field label="שם" type="name" required="true" /][contact-field label="אימייל" type="email" required="true" /][contact-field label="אתר" type="url" /][contact-field label="הודעה" type="textarea" /][/contact-form]

'טקס הבקשה'

תבחרו 2 אנשים משמעותיים עבורו. לא ההורים.
שיכנסו אליו ביחד לחדר ויגידו לו:
'אנחנו רוצים לומר לך משהו מעומק הלב, אנחנו הנציגים של המשפחה כולה.
אם אבא או אמא היו אומר לך את זה היה מובן מאליו, אז אנחנו כאן בשם כולנו
לבקש ממך, להתחנן שלא תפגש בעצמך, בבקשה אל תפגע בעצמך. למעננו, למען ההורים שלך, למען כל המשפחה, זה גם למענך.
בבקשה בבקשה אל תעשה את זה, אל תפגע בעצמך, זה יהרוס אותנו.'

כך הנחה אותנו פרופ' חיים עומר בהדרכה שנתן לנו צוות המוש"ות של תנועת מש"ה, כדי לתת לנו עוד כלים לעזור לקהילה התומכת את האדם הסובל ממחשבות אובדניות ונמצא בסיכון אובדני.

ואני יכולתי לראות את אחי ואמא שלי, במציאות אחרת נכנסים לאיילון לחדר ומבקשים, מתחננים שלא יפגע בעצמו.
אני יודעת כמה איילון אהב אותם, כמה הם היו משמעותיים עבורו.
אני יכולה להרגיש כמה זה היה נוגע לו ללב ומשפיע עליו.

במפגש עם פרו' חיים עמר קבלנו עוד חיזוק על החשיבות להיות נוכח שם במרחב האובדני, להיות נוכח מול האדם הסובל, לא רק המעגל הצמוד, יש עוד אנשים חשובים בחייו – הדודות, הדודים, חברים, מטפלים, מורים… כל קול חשוב.
והתעורר בנו הספק, האם מול הדחף האובדני, ברגעי המשבר טקס כזה יכול לעזור?
וכולנו יודעים, אף פעם לא נדע מה יכול לעשות את ההבדל ברגע משבר.
אולי לא נהיה שם, אולי רק המילים שלנו יהיו שם ברגע שהכל סוגר.
למילים יש משמעות גדולה, הן יושבות בלב. אז בואו נאמר אותן בקול. הן יכולות להתברר כמצילות חיים.

אחרי שנגמר המפגש עם הפרופ' ונשארנו רק אנחנו הצוות שיתפתי, גם אם זה לא יציל את חייו, זה יהווה נחמה 'לנותרים', כי היינו שם בשבילו, עשינו כל משה שיכולנו, אמרנו את כל המילים. אני יודעת כמה זה כואב, מצער, כבד ומכביד להשאר עם כל המילים שלא נאמרו…
אז אל תחסכו את המילים – תגידו לו כמה הוא חשוב לכם, כמה אתם אוהבים, כמה זה יצער אתכם אם הוא יפגע בעצמו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

החופש לבחור איך להתאבל ואיך לשמר את הקשר

החופש לבחור איך להתאבל ואיך לשמר את הקשר 

כאשר אדם יקר ואהוב מת, אנחנו נכנסים לשדה רגשי ומחשבתי מלא תפיסות ואוטומטים שמשפיעים האופן מהותי על חווית האבל, הרבה מעבר לאירוע האובדן כשלעצמו.
מליון החלטות קטנות ויומיומיות ולכאורה חסרות משמעות אבל מעצבות לחלוטין את החויה האישית בתוך האבל והשכול.

איך אני אמורה לההתנהג כאם אבלה?
אני יכולה גם לשמוח? מותר לי?
אני יכולה לצחוק בקול?
אני יכולה לשמוע מוסיקה?
אני אמורה ללבוש שחור?
אני אמורה להשאר בבית? כמה זמן צריך לבכות?
האם 'צריך' לחזור לחיים 'הרגילים'?
האם אני רוצה לחזור לחיים הרגילים?
האם 'צריך' לשחרר את הכאב?
האם אני רוצה לשחרר את הכאב?
ומה עושים עם האשמה והכעס?
אפשר גם לכאוב ולאהוב וגם לכעוס וגם להרגיש אשמה?
והילד 'חלל צה"ל' – אז מה זה אומר?
אני חלק ממשפחת השכול 'ההרואית' של המדינה? אני רוצה להיות חלק?
ויש יום זכרון, אז הוא מדבר אלי? אני צריכה לדבר אליו?

לשמחתי הגדולה, אני הבנתי מהר מאוד שמותר לי לבחור. מותר לי להחליט על עצמי מה מתאים לי, איך אני רוצה לחוות את האבל ולהוות את עצמי.
זה כמובן נשען על שנים של לימודים וחניכה באוניברסיטה הקוסמית, להכיר בבחירות הקטנות והגדולות שאנחנו מבצעים ולקחת עליהן אחריות מלאה.

תוך כדי התהליך למדתי את 'הגם וגם'.
האבל לימד אותי שמותר לי גם להיות כאובה, עצובה ובוכה וגם להתפקע מצחוק.
למדתי לעבור מבכי קורע לב ל'שיחה רגילה' בזמן קצר. למדתי לא להתבייש לבכות ליד אנשים.
וזה בסדר כי אני יכולה להחליט בעצמי מה בסדר ומה לא.
למדתי שהחשיפות שלי מאפשרת לאנשים סביבי להחשף בעצמם.
ומותר לי לשמוע מוסיקה. ומותר לי להתלבש כמו שבא לי.
והצער והכאב באים בגלים, הם הולכים והם יחזרו…

אבל הדבר שהכי בא לי שיקרה ועדין אני לא לגמרי על זה, זה לשנות את האוטומט הפנימי של הזכרון של איילון שמחובר לצער וכאב.
רוצה שהחיבור לאיילון יעשה מתוך שמחה וסקרנות.
מתוך הבנה והכרה כי הנשמה היא נצחית והחסר הוא של גופו הפיזי בלבד, אני יכולה להמשיך לקיים איתו קשר והקשר בינינו יכול כל הזמן להתפתח כי אנחנו מתפתחים כל אחד בעולמו.
ההכרה בדבר מאפשרת לנהל איתו יחסי גומלין (מתוך קלפי מסרים של לוהאריה)

 

משאלת הלב שלי שנפתח לרעיון הנוכחות והקיום של הנשמה, מעבר לגוף הפיזי.
שכל אחד מאיתנו שיבחר ירגיש בנח להמשיך לקיים קשר משמעותי עם האדם היקר לו שמת.

המתנה שאיילון ואני נתנו האחד לשני במותו, השיחות בין העולמות, זו מתנה שאני רוצה לחלוק עם כל מי שחפץ בכך.
הרצון לשמר קשר קיים אצל כל מי שאבד אדם יקר אבל האמונה שזה ניתן היא המונעת את הקשר.
ועוד אוסיף ואומר שמההבנה והנסיון שלי הרצון לשמר את הקשר הוא משני הצדדים גם 'הם', 'שם למעלה' או כאן לידנו, רוצים שנזהה את הסימנים שהם משאירים לנו, שנראה שהם כאן לא רק כזכרון אלה כדבר נוכח.
וגם כאן 'ההכרה בדבר מאפשרת לקיים איתו יחסי גומלין', אם אנחנו מסכימים לזהות את הסימנים ולהפתח אליהם ולתת להם מקום הם הולכים וגדלים.

הגשר בין העולמות פרוס, כולנו מוזמנים לפסוע עליו.
מוזמנים לקרוא ולהבין יותר על השיחות בניני לבין איילון בספר גשר בין העולמות.

העבודה המצורפת היא מתוך קורס יומן מסע ויזואלי יוצרת חלומות, שהעברתי היום לקבוצת נשים מופלאה, טמננו את החלומות שלנו כזרעים במרחב היצירה ויצרנו להם את מרחב ההתפתחות המיטבי עבורם.
את החלומות שלי שיתפתי אתכם כאן למעלה.

 

פורסם ב- כתיבת תגובה

קהילת המודיעין מאבדת את בנינו

1.
אנחנו ההורים מוסרים את טובי בנינו ובנותינו לקהילת המודיעין.
אנחנו חיים ומנחילים להם את שני האתוסים :
בטחון המדינה.
חלום ההייטק של כל אב ואם בישראל.
אנחנו מסלילים אותם בשמחה הישר לזרועותיהם הפתוחות והנשקקות של תאבי המוחות הטובים במדינה. מיטב בנינו ובנותינו.
הם מאפשרים להם ללמוד לראות רחוק. רחוק. רחוק.

2.
וגם לעטות מסיכה.
אסור לדבר. בטחון המדינה!
אין מקום לרגשות. הרגשות האנושיים, הפחדים, הדילמות המוסריות הכרוכות בתפקיד, הלחצים היום יומיים… אין מקום לחולשה לשבר, לכעס ….
תנו את מוחכם. את רגשותיכם הצפינו בכספת.

3.
ואז אנחנו מקבלים את 'תעלומת הקצין X'.
שלכאורה התאבד בכלא.
והצטרף לעוד כ 5-6* מטובי בנינו שהופקרו עד אובדן בקהילת המודיעין הרחבה.
ביניהם איילון בנינו שהופקר לנפשו בעודו משרת בהצטיינות.
*(המספר המדויק עדין לא נחשף, כי גם על זה "אסור לדבר', והכי טוב לשתוק ולטייח. ככה קל יותר להתנער מאחריות)

4.
בשלה העת להתעורר.
בשלה העת של קהילת המודיעין להכיר באחריותם הכוללת על טובי בנינו.
בעיקר בנקודת העיוורון המרכזית שלה – אחריותה על נפשם. 

נפשם הצעירה, העדינה הרכה, הרגישה.
את מוחם המבריק היא לוקחת בשמחה, מנפשם ומנפשנו היא מתעלמת.
בחייהם וגם במותם.

פורסם ב- כתיבת תגובה

לבן שלך יש מחשבות אובדניות. מי תומך את ההורים המבוהלים?

היא מגיעה לפגוש אותנו לארוחת בוקר בבית קפה תל אביבי מקסים.
פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לארוחת בוקר בבית קפה. כמעט כמו פעם, בעידן שלפני….
היא מגיעה עם בן הזוג שלה בעיניים נפוחות מבכי, מתנצלת שלא באה אלינו כל התקופה הזו לנחם.
והדמעות מבצבצות וזולגות מעצמן
על הבן שלה שנסוג לתוך עצמו. שלא מתקשר, שמתחפר עוד ועוד.
הבן המוכשר כל כך, שלא מצליח להתמיד בעבודה או בלימודים.
זה שמסרב לקחת כדורים.
זה שלא נותן לה להתקרב וכועס וכועס.
והתחושה שלה שאין מה לעשות. אי אפשר לעשות שום דבר זו בחירה שלו.
ושלל הרגשות שלה פחד, וכעס ותסכול על הילד המוכשר כל כך שלא רואה את הכישרון ולא ממש אותו.
אנחנו מתכווצים בכיסא. האוכל כבר פחות טעים.
מה אומרים, היא רוצה לשתף או רוצה לשמוע.
היא רוצה לשמוע הכל.

אז אנחנו משתפים ממה שלמדנו אחרי…
הרצון הוא לא למות, אלה לא לסבול.
למה זה חשוב? אנחנו נשאלים. כי זו אסטרטגית פעולה אחרת.
והוא לא זקוק לעצות אלה לשהיה איתו בתוך הבור.
ואז היא משתפת בדכאון שהיה לה במחשבות האובדניות שהיו לה. ואיך כל מה שרצתה זה להשאר במיטה ושבן הזוג יכנס למיטה ורק ילטף אותה. לא ימשוך אותה החוצה מהמיטה, רק יהיה שם איתה בבור.
יש קצה חוט יש עם מה לעבוד.
זה מה שהוא מרגיש עכשיו הבן שלך, הוא לא יכול לשאת עצות. הוא בבור. ראה סרטון https://meravshapira.co.il/בין-סימפטיה-לאמפ…הסכים-להכנס-לתוך/ ‎ https://meravshapira.co.il/בין-סימפטיה-לאמפ…הסכים-להכנס-לתוך/ ‎

אז מה אני עושה? היא שואלת בתסכול
לא עושה.
נוכחת נמצאת איתו איפה שהוא נמצא, לא שופטת, לא מבקרת, מכילה את התסכול, הכאב והצער שלך, מבינה שהם השתקפות של הכאב והצער והתסכול שלו.
אם היה חולה סרטן היה קל להבין את הכאב את המחלה. הוא חולה.
את זוכרת גם את היית שם בכאב הזה.
לא לעשות. להיות בחמלה, בלב פתוח באהבה.

ועוד אני רוצה להציע לפנות לhttp://תנועת מש״ה וגם לhttp://הקול שבפנים

פורסם ב- כתיבת תגובה

מה אומרת הפסיכיאטרית?

כהורים אנחנו גם היורשים, אז מותר לנו לקבל את התיק הרפואי שלו.
נפגשנו עם הפסיכיאטרית של נעוריו להבין יותר לעומק מה היה, מה קרה בחדרי החדרים….

פגישה קשה. היא משתפת כמה היה לאיילון קשה. כל פעם בשנים שטופל אצלה זה היה סביב מחשבות אובדניות.
אנחנו כמובן יודעים את העובדות  אבל קשה קשה לשמוע.
שוב צפות הדמעות ושוב שאלות האשמה ותחושבת הכישלון – איך לא הצלחנו למנוע את ההתאבדות הזו????
ואולי לא לגמרי כשלנו כי הנה הצלחנו לעזור לו לחיות עוד עשר שנים טובות עד השנה האחרונה….

בין לבין היא זורקת שמות לא ברורים למצבו הרפואי.
אני שואלת מה אמרת, איך קוראים לזה והיא חוזרת על מונח כזה או אחר.
סתום, לא ברור. 

בסוף הפגישה אני משתפת אותה בחוויה שלי כאמא, 10 שנים אחרי…
אני כאמא לא ידעתי מספיק על אובדנות.
הדברים שלמדתי בשנה וחצי האחרונות לא היו ידועים לי קודם לכן.
לא ידעתי שהיה לו דכאון.
לא ידעתי שדכאון זו מחלה שאפשר למות ממנה.
היא מרימה שתי גבות בתמהון – אבל אמרתי….
אולי אמרת עניתי, אבל בקול חלש ולא באופן ברור.
גם בפגישה זו זה נאמר באופן לא ברור, כאילו לא באמת חשוב שאדע שאבין. לא אז ולא היום.
ושתפתי שלא באמת ניתנו לי כלים כאמא להבין ולהתמודד יותר טוב.
ושוב הגבות הורמו – הפסיכולוג לא נפגש איתכם ונתן לכם הדרכה??
נפגש. מעט מדי. חלש מדי.
ואז היא הודתה – התמיכה והליווי של ההורים והמשפחה זו נק' תורפה גם היום.
אנחנו ההורים, נדרשים להיות שם. דואגים, ערניים ו…?
זה כמובן לא מספיק. ההורים ובני המשפחה הם הגורם משמעותי מאוד בטיפול ובתמיכה.
פוגשת אותם מאז האירוע מגיעים אלינו. בעיניים דומעות…
לא יודעים ולא נתמכים.

אז לכל ההורים של המתמודדים.
תבקשו תמיכה וליווי לעצמכם.
את צריכים לדעת את כל המושגים הרפואיים יש להם משמעות.
את התרופות וההבדלים בניהם
אתם צריכים תמיכה רגשית – הצונאמי הוא של כולם
ואתם צריכים לקבל כלים אפקטיביים לתמיכה בילד.ה
למענכם הקמנו את אלומת איילון, כדי שמה שלא ידענו תדעו אתם.

לקריאה נוספת איך דכאון משפיע עלינו וכיצד מתמודדים
ומה אומרים אנשי המקצוע http://להציל חיים ולמנוע התאבדות (הרצאה מאת פרופ׳ יוסי לוי בלז)