ראש השנה זמן נהדר להודות ולהוקיר את היש והקיים ולהסכים להתחדש
בחודשים האלה אנחנו משפחה בתנועה ובהשתנות ליאורי הגדולה עברה-חזרה לירושלים עם עידני, שם מרגיש לה בית, שקדי התחתנה עם עומריקי והראלי התחיל שנת שירות ועבר לחיפה.
כל אלו מזמינים גם אותנו משה ואני להשתנות, להסכים לחדש את הזוגיות בנינו על בסיסים שאינם קשורים לילדים. 35 שנה ביחד ופתאום הזמנה להשתנות ולחדש😊
מרחבי הטיפול והיצירה שלי השנה העמיקו והתרחבו. משאלת הלב שלי להביא ריפוי, התחדשות ותנועה מתוך שמחה, קורמת עור וגידים… נשים יקרות ואהובות (בינתיים אלו רק נשים) מגיעות אלי ומסכימות לצאת למסע משותף, לגעת בעדינות במעמקי הנפש, לפגוש את מה שמבקש לבוא, לעבור דרך קשת הרגשות וגם דרך הכאב ולחוות ביציאה אופציות אחרות לחיות את החיים, הרגיש וגם להיות ולעשות..
למדתי בעוד רמה את החשיבות של לשהות עם הכאב של האחר, כדי לאפשר לו לנשום שם ואז לאפשר גם תנועה. ותודה על כך לתנועת מש"ה שבמסגרת ההתנדבות שם, אני יכולה לראות שוב, פעם אחר פעם איך זה עובד.
הקמתי את 'אלומת איילון' שמנגישה לבני משפחה של מתמודדים את הידע שלא היה לי לפני 3.5 שנים. למי ניתן לפנות כדי לקבל עזרה? מה אומרים אנשי מקצוע? איך הם מרגישים, מהעובר עליהם? ואני תקווה גדולה שזה יעזור למי שצריך.
אני מודה על הלימודים שלי מרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות, על הזכות להתפתחות תודעתית כל כך מזוקקת, שמזמינה אותי לנוע על כל הרצף, מהתודעה הגבוהה המופשטת ועד לבחירות היום יומיות הפשוטות לכאורה.
סקרנית מה יבוא לפתחי השנה?
מי אבחר להיות? מה אבחר ליצור?
שתהיה לכולנו שנה של התחדשות, יצירה, שמחה ואהבה.
"לדבר במקום לשתוק
להחזיק במקום להדוף
לנוע במקום לקפוא"
זו תמצית התורה שהציגה גל נסים- עמנואל, בכנס למניעת אובדנות בקרב בני נוער, שנערך השבוע ב 10/9 היום הבינלאומי למניעת אובדנות,.
מאות אנשים באו לאחוז ידיים, לפתוח את הלב וללמוד עוד על הנושא הזה שכל כך מפחיד את כולנו, כל כך היינו רוצים שהוא לא יהיה נוכח….
אבל האובדנות קיימת בתוכנו כחברה כמו פצע מדמם, מגפה שקטה.
כ 500 איש מתים כל שנה מאובדנות, כ 6,500 מגיעים לחדרי מיון לאחר ניסיון אובדני ועוד אלפים מבצעים ניסיונות אובדנות ולא מדווחים.
לכל האנשים האלה יש מעגל קרוב שמקיף אותם וחווה יחד איתם את הכאב והסבל הבלתי נתפס הזה.
כבר 3.5 שנים אני לומדת את התחום ופעילה בו מאוד, וחווה את הכאב, הבלבול והעדר ההבנה את הדרך של בני המשפחה והסביבה התומכת.
לטובתם ולמענם הקמתי את 'אלומת איילון', אתר בו אני מנגישה מידע מהותי להתנהלות במרחב אובדני, מידע שלא היה לי לפני מותו של איילון, מידע שאני יודעת שיש לו יכולת לעזור לבני המשפחה והתומכים להבין:
למי אפשר לפנות כדי לקבל עזרה?
מה אומרים אנשי המקצוע?
מה מרגישים המתמודדים?
ומה אפשר ללמוד מניסיון של בני משפחה אחרים?
דווקא כשכולם חזרו מהחופשה, ג׳ודי יוצאת לחופשה-פגרה מהכימו…
אז הגינו בימים הצפויים לה, עד שיתקבלו התשובות מה פט-סיטי ועד שיחליטו מה יהיה ההמשך…מה תבחר לעשות עם הזמן הזה.
ג׳וד חזרה למפגש עם הקווים האדומים שלה..
אבל בעיקר לרצון לחיות את הכאן ועכשיו, להיות בחופשה ורצוי בחו״ל…
יחד הגינו במשמעות המילים, מהר מאוד גילינו שבפגרה טמון גם פגר ופגע רע,
אבל גם בחופש לבחור להיות בכאן ובעכשיו.
לג׳וד יצאה עבודה ׳הפוכה׳ שממנה היא התפתחה בפשטות וביצירתיות לעבודה שאפשר לראות מכל הכיוונים.
כי זו המציאות של ג׳וד אפשר להתבונן עליה מהרבה כיוונים.
אני התחברתי לקהילה שאני מלווה בימים אלו במש״ה, אנחנו מלווים בחור צעיר בגל אובדנות, אבל עכשיו יש הפוגה ואנחנו מרגישים מעין חופש, ודואגים מה יהיה בגל הבא..
רק בסוף ראיתי אותי בתוך העבודה – חיה בשמחה את החיים דרך הצבעים, והכאב נוכח ברקע כמסגרת.
היה לי קשה לראות את הכאב בצבעים של שחור-אדום, אז שמתי עליו רובד של נייר שרטוט, שלא יעכיר את האווירה.
ואני תמהה כבר כמה ימים, על תעתועי הזמן ועל המילים שצריכות משמעות חדשה
יום הולדת 30, יש כזה דבר? אחרי שאדם מת?
ביום הולדת רגיל מציינים את הישגיו של אדם מעצימים אותו על פועלו, מברכים אותו על שעתיד לבוא…
אז מה מציינים כאן?
היום מרגיש לי שמציינים את יום הולדתו זה שהתרחש לפני 30 שנה…
נפגשנו הבוקר אצל מירב שקד במסגרת הפרויקט שלה רוקמות תהילים, בחרתי פרק ומתוכו 3 מילים:
מרחם מבטן אימי (תהילים כב')
ורקמתי וחזרתי לרגעים האלה לפני 30 שנה (בעוד כמה שעות)
ובשיחה עם חברה נזכרתי, שוב, כי כבר בבואו לאויר העולם הביא עמו מסר ברור – בקו חיים קצר, בכף ידו הקטנה.
אני ידעתי מה זה אומר. נבהלתי. ושמתי בצד.
ידענו שזו הבחירה מבעוד יום, אבל לא ידענו לחיות איתה, אולי עדיף…
היום לראשונה מזה 3 שנים ו 4 חודשים פתחתי את האלבומים, הם זרים לי.
אני עדיין מעדיפה לחיות את הקשר הנוכחי שלי עם איילון, הקשר והשיח בין העולמות, זה שיש בו תקווה ונחמה וחיים שוקקים.
בשבוע שעבר התפתחה בזמן ההפסקה שלנו שיחה – מה את רוצה, לחיות או למות?
שתיקה (של ג'וד), דמעות (שלי) ואז עלה הקונפליקט בין הרצון האישי של ג'וד להפסיק לכאוב ולכן למות, לבין הרצון שלה לא לפגוע באנשים הקרובים אליה.
אני כמובן נזרקתי לשיחות הבלתי פתורות אצלנו בבית – האם הסבל של איילון הצדיק את מותו? האם היה צריך לקחת אותנו בחשבון?
בימים אלו אני מלווה במש"ה מעגל תמיכה של בחור צעיר שנמצא בייסורים גדולים מנשוא, שאחיו נלחם על חייו ואנחנו הצוות המלווה ממש"ה נלחם יחד איתו על חייו של האח.
ובתוכי השאלה הבלתי פתורה, מתי אנחנו צריכים לשחרר? האם לשחרר פירושו לוותר? ואם נעבור את הגל האובדני הזה אחריו יבואו חיים טובים מלאי משמעות?
אז היום נפגשנו, ג'וד ואני, וחקרנו בכנות יחד את הסוגיה, 'הבאנו' את השחקנים המשמעותיים בחיינו וניהלנו איתם דיאלוג בנושא. עימתנו את עצמנו ואותם עם השאלה – מה הרצון של כל אחד ולמה?
אשתף בכאב ברמה האישית, רק אחרי מותו של איילון, התחלתי להיחשף לסבל הנוראי שאיילון חווה.
עומק הכאב ועוצמתו לא ברורים לצופה מהצד, איילון תפקד, בחוץ הכל נראה בסדר. אז הכאב לא היה גלוי לנו.
באופן מיידי הבנתי שאם איילון ביצע אקט כל כך דרמטי ומבהיל של מוות מהתאבדות, היה צריך להיות שם משהו נורא ואיום ברמות שאני לא יכולה להבין.
כשהבנתי את זה הכאב והצער שחוויתי היה בלתי נסבל – איך לא הייתי שם עבורו, ברגעים הקשים שעמד מול המוות. לבד. זה גמר אותי.
ג'וד למדה מהתהליך על הלגיטימיות של הקווים האדומים שלה – לחיות כל זמן שאיכות החיים שלה מספקת מבחינתה ועל החשיבות של לנהל תהליך פרידה מרצון ובהסכמה עם השותפים שלה למסע כדי למזער את הכאב של 'נותרים מאחור'.
בעבודה המשותפת שלנו היום ביומן המסע הוויזאלי, הנחנו בכיסים (שנמצאים בתוך העבודה), את כל הקולות.
.
באלומת איילון – אתר המידע להורים ובני משפחה בנושא מניעת אובדנות תוכלו להיחשף לעדויות של מתמודדים, ללמוד מה הם עוברים, איך הם מתמודדים?
ג'וד ואני החלטנו לצאת למסע משותף, לעבד בחומר, בצבע ובמילים את המפגש עם המוות.
כל אחת מאיתנו נאלצה להפגש עם המוות ולהתמודד איתו, היומן הויזואלי הוא הכלי שלנו.
אז זה היה הכי טבעי, ופשוט עבורנו להתמודד עם הפחד, הכאב ועם הדבר הזה שנקרא – מוות, דרך היומן.
למפגש הראשון קראנו – 'מחפשות את המילים'
יצרנו את המיכל למסע, את הכריכה של הספר, בתוכו נעבוד.
בחרנו לחפש ציטוטים מעוררי השראה, לראות דרך עיניים של אחרים כיצד הם רואים את המוות כיצד הם מדברים אותו, ולשלב אותם בכריכה. הפתיע אותי לגלות פרספקטיבות אחרות משלי על המוות מאנשים שונים.
גו'ד הכי התחברה ל:
ווינסטון צ'רציל: 'אני מוכן לפגוש את הבורא שלי, אך האם הבורא שלי מוכן לעסק הגדול של לפגוש אותי, זו שאלה אחרת?'
או במילותיה של ג'וד – תשארי לעשות את הצרות שלך למטה, תעזבי אותי בשקט.
וגם לציטוט, 'החיים לא צריכים להיות, מסע אל הקבר, במטרה להגיע לשם בבטחה ובגוף במצב טוב, אלה במצב להתגלגל אליו בענן עשן, חבוטים ומשומשים, בלויים לחלוטין וצועקים – וואו איזו נסיעה.' האנטר ס. תומפסון
לגו'ד זה הרגיש כמו 'מתגלגלים ברכבת הרים'.
לג'וד יש אינסוף הומור.
אני בחרתי במה שהחזיק אותי בשנים האחרונות
'החיים האנושיים על פני האדמה אמנם ארעיים, אך הנשמה היא נצחית וכך גם האהבה. דבר אינו מסתיים הוא רק משנה צורה'. Lou Harya
זה אפשר לי להמשיך את הקשר עם איילון לאחר מותו, לנהל איתו שיחות ואף להוציא אותן לאור בספר 'גשר בין העולמות'.
עורר אצלי מחשבה משפט של גתה: 'מאושרים מכל הם אלה המסוגלים לרשום קשר בל ינתק, בין סוף החיים לתחילתם.'
ולא יכולתי, שלא להיזרק בחזרה לרגע הכאוב שבו הבנתי שלידה ומוות הם אותו דבר, רק הפוך.
למי שלא מכיר –
גו'ד Judith HAim– מגדירה את עצמה 'נוסעת בזמן, מכינה את עצמה לתחנה האחרונה. לא יושבת ומחכה בזרועות שלובות.'
אני, מירב – פגשתי את המוות 'פנים אל פנים', עם מותו של איילון מאובדנות. ובחרתי לחיות את החיים ולהאיר את המוות.
התהליך שאנחנו עוברות יחד, ייצא כסדנא משותפת שלנו שנעביר כשנבשיל.
אם בא לך ליצור, להתפתח, לגעת בחומר ולגעת בנפש, אני מזמינה אותך להצטרך לשתי סדרות של סדנאות ביומן המסע הויזאולי.
סדרה ראשונה – 'הקולות שבפנים'
לכל אחת מאיתנו פס קול שמלווה את חייה, משפטים שנטמעו במוחנו ובליבנו והם מנהלים אותנו.
חלקם מעצימים אותנו ודוחפים אותנו קדימה – 'את כל כך יפה, חכמה, מוכשרת', את יכולה לעשות כל מה שתרצי, יש לך ידי זהב, לב זהב, את אהובה ועוד ועוד
וחלקם ממש 'מורידים' – יש לך שתי ידיים שמאליות, את תמיד מקטרת, תמיד 'עושים לך', 'אל תסמכי על אף אחד', 'אין לך את זה', 'את מוכשרת בדברים אחרים' ועוד ועוד
המון קולות פנימיים שמתורגמים למסקנות שלאורן אנחנו חיות את חיינו, לפעמים לא באופן מיטבי ומאפשר אלה מצמצם ומעיק.
תהליכי העבודה המונחים והיצירה בחומר ובצבע יאפשרו לנו לפגוש את הקולות, להכיר אותם ולתת להן מענה בקלות ובהנאה. היצירה תאפשרו לנו לשחרר מטעני עבר ולהתקדם ולהתחדש בקלות.
סדרת מפגשים זו תלווה בערכות קלפים של מרכז לוהאריה לתודעה והתפתחות.
סידרה שניה – 'חוכמת נשים'
נפגוש את עצמנו, דרך נשות המקרא. נשים אלו הן חלק האכיטיפים עליהן גדלנו, חלק מפס הקול המודע או התת מודע של חיינו האישיים והקולקטיביים.
נצא יחד למסע נפגוש ונכיר את נשות המקרא מעיניים בוגרות, סקרניות, חומלות ומעריכות, ניצור אותן ביומן המסע הויזאולי ונרחיב את התודעה והפרספקטיבה שלנו עליהן ובעיקר על עצמנו.
את סדרת המפגשים הזו תלווה ערכת הקלפים חוכמת נשים.
יומן מסע ויזאולי הוא כלי ביטוי באמצעות יצירה, המבוסס על כלים של מיקס מדיה, שילוב של מגוון חומרים וטכניקות. במהלך העבודה נשתמש במגוון צבעים – ג'ואש, מים, פנדה, אקריליק, קולאג'ים, דימויים, טקסטים, דמיון מודרך, וכאמור גם עבודה עם מגוון קלפים של מרכז לוהאריה להתפתחות וקלפי חוכמת נשים.
תהליך העבודה והיצירה הוא מונחה ומבוצע בתוך יומן שאנחנו תופרות בעצמנו מדפי מים עבים.
עבודת היצירה ביומן מתאימה לכל מי שרוצה לעבור תהליכי התפתחות ושינוי בחייה, לבטא את עצמה באופן יצירתי, חדש בקלות ובשמחה.
לא נדרש כל ידע אומנותי מוקדם אלה רק סקרנות ורצון להתנסות.
מתוכננות 2 סדרות של מפגשים:
הקולות שבפנים – 5/5, 12/5, 25/5, 9/6
חוכמת נשים – 16/6, 23/6, 30/6, 7/7
בין השעות 10-13
בביתי ברמת-גן
מחיר לסדרה 1 – 1,000 ש"ח
מחיר ל 2 הסדרות – 1,800 ש"ח
איילוני, עוד רגע ליל הסדר.
מה אתה אומר על זה?
פתאום עולה בי הידיעה שהופעת האלוהות (יהוה) בעולם הייתה אמורה להביא את האנושות לאחדויות, להתאחד סביב האלוהות, מה שלגמרי לא קרה. אז מה זה הדבר הזה – עבדים היינו לפרעה במצרים?
האנושות נמצאת בעבדות. היא לא מצליחה להתעלות מעבר למה שהיא רואה ומרגישה. יהוה התגלה כאן כדי לגשר לאנושות את מה שנמצא מעבר לעולם החומר. להנכיח את הידיעה "באותות ובמופתים" שהיקום שבו אתם חיים הוא לא הכול. יש מעבר.
הבעיה היא שכבר 2,500 שנה האנושות תקועה ב"עבדים היינו"… ולא מתפתחת מעבר למרחב ארץ.
איילוני, אף אחד לא יאמין לי שלא שמתי לך את המילים שלי בפה.
נכון. (מחויך)
***
איילוני, היה ליל סדר נעים. קצת זום עם סבא וסבתא והדודים…קריאת הגדה עם אוכל. ושיחות.
אתה לא השתלבת בזה
נכון, אם אני יכול להסתכל על זה קצת יותר במבט־על, זה נבע מכמה דברים.
הדת, ההלכות, מקבעות את האנושות, מקשות על התנועה קדימה.
הכוונה הייתה טובה. הביצוע פחות טוב. לא הרגשתי שזה נכון להתאים את עצמי ואותנו לדת ולמסורת כפי שהן נוכחות כאן.
בטקסים ריקים מתוכן.
זה לא האלוהים הנכון.
זו תנועה במעגל סגור.
אבל מה הבאת במקום זה? "20 שאלות"[2], הטקס היחיד שהיית מוכן לשתף איתו פעולה. יוענה היא אורחת הכבוד הנכונה?
אני ראיתי חשיבות בידע נרחב במגוון נושאים, ביכולת לייצר חיבורים בין דברים. כן, היה לי חשוב (בעיקר כי היה חשוב לכם) הביחד סביב נושא.
ומה אתה חושב על זה עכשיו?
שלא הבנתי את עצמי עד הסוף, לא באמת הבאתי את עצמי. כל הזמן חיפשתי וחיפשתי עומק ומשמעות ואהבה.
וחברים. מאוד חסרו לי החברים, היה לי מעט מדי מהם, רציתי הרבה יותר.
זה נראה שבאת ממרחב של אחדויות, רעות ואהבה הן הוויה בסיסית וחיפשת את זה כל הזמן.
"…אני גם לא מאמין שיש מה להאשים מישהו (כלומר חוץ ממני).
יש אירועים שכמובן גרמו לי להרגיש את הדברים האלה ביותר עזות, אבל זה לא אשמת אף אחד. אני מפרש את הדברים איך שאני מפרש אותם. אף אחד לא התכוון שככה זה ייגמר.
בבקשה תחבקו אחד את השני ותהיו שם אחד בשביל השני.
בבקשה שזה יאחד אתכם יותר.
אוף".
ועוד כתב
"תמיד אהבתי לאהוב, אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה".
