קטגוריה: בני משפחה

כאשר מתפרץ גל הצונמי שבגינו צריך לאתר פסיכולוג, ישנם מס' שבועות קשים ביותר של איתור הגורם הרלבנטי לטיפול.
אצל צעירים ובני נוער, ההורים מצופים לטפל בבעיה. כאילו שמשהו הכשיר אותנו מתי שהוא למה זה אומר שצריך לטפל בילד.ה וצריך לשים לב. לשים לב למה?
אז מהר מאוד מבינים שצריך למצוא פסיכולוג.

מסתבר שקיים שירות ציבורי לבני נוער דרך השפ"ח – שירות פסיכולוגי חינוכי של העיריה, מעבר לנגישות הכלכלית היתרון שלו זה החיבור לבי"ס ליועצת ולמחנכת.
שירות פסיכולוגי ערוני קיים גם למבוגרים – נחשפנו אליו אחרי ההתאבדות לתמיכה בנו המבוגרים והופתענו מאוד לטובה. זה שירות של הרווחה אנחנו חשבנו עד לאותו רגע שהרווחה זה לאנשים קשי יום, מסתבר שרווחה זה גם לאנשים כמונו שעברו טראומה אישית / משפחתית.
אבל הזמינות של הטיפול הזה לא תמיד רלבנטית התורים לפעמים ארוכים והמצוקה הרגשית בבית דוחקת.
ואז מגיעים לשירות הפרטי.
אצל איילון בנעוריו התחלנו והמשכנו רק בשירות פרטי, בכלל לא היינו מודעים לקיומו של השפ"ח, אף אחד לא שיתף אותנו באופציה הזו.

לאתר פסיכולוג.ית רלבנטיים זו משימה לא  פשוטה כשלעצמה.
הלחץ הרגשי שלנו גדול, מגיעות המלצות ואז הטלפונים. 'אני לא פנוי עד…., אני לא זמינה….', יכול.ה להמליץ על…
ויש את המחיר בימים אלו 350-500 ש"ח לשעה ומיקום גיאוגרפי שרצוי שיהיה קרוב ונגיש וגבר או אישה בהתאמה לילד.ה ושתהיה כימיה ואמון עם הילד.ה ואיתנו, ושיהיה טוב (שעדין לא ברור מה זה 'טוב' בשלב הראשון) ועוד הרבה פרמטרים.
ושיחת הכרות עם ההורים ואח"כ עם הילד והמתנה דרוכה האם נוצר החיבור.
ונושמים לרווחה, יש שיתוף פעולה.
פסיכולוג שמקובל על הילד.ה מייצר להורים רוגע (גם אם לא תעודת ביטוח).
למעשה חוץ מכימיה ונכונות של הילד.ה ללכת אליו אין לנו ההורים שום דרך לדעת האם הפסיכולוג הזה טוב או לא. אין מדד ברור. יש תפילה חרישית.
הפסיכולוג של נעוריו של איילון היה אדם רגיש ונעים, שלקח לו הרבה זמן לרכוש את אמונו של איילון ולגרום לאיילון להפתח אליו.
אולי הוא דמות מפתח בעובדה שהרווחנו עוד עשור, אני לא באמת יודעת.
מה שאני יודעת בוודאות שאנחנו ההורים לא קבלנו כלים להתמודד עם המצוקות הרגשיות של איילון, קבלנו דיווחים על מצבו אבל לא כלים להתמודדות אפקטיבית, איך לדבר איתו איך לפתוח אותו אלינו איך להבין לעומק מה עובר עליו.
דברים שבעיני כיום הם מהותיים כדי לתמוך אדם שסובל רגשית.

המלצות
להתחיל מהשירות העירוני השפ"ח או ממחלקת הרווחה של הערייה – הוא טוב מקצועית.
לקוות שימצאו תורים וזמינות רלבנטית.
לדרוש להיות חלק מהטיפול באופן אקטיבי לקבל כלים מהמטפל איך להתמודד באופן אפקטיבי עם הסיטואציה. כאמור בעבר, גם לכם ההורים ובני הזוג נדרש טיפול.
במטפלים פרטיים לקבל המלצות, להפגש איתם להכיר אותם.
כמובן שהנכונות של הילד.ה להפתח אליהם ולהגיע שבוע אחר שבוע אומרת הרבה. האמון הוא הבסיס לקשר.

מבחינתנו אחת הבעיות הקשות בבחרותו היה הנתק בנינו לבין אנשי הטיפול של איילון.
איילון התעקש על הנתק הזה. הוא בשום אופן לא הסכים שתהיה לנו תקשורת ישירה עם המטפלים שלו.
בחודשים שקדמו להתאבדותו היתה לו נק' שבירה קונקרטית, אנחנו הוזעקנו באמצעות החברים נסענו לביתו, ישבנו שוחחנו , ניסינו להבין, להרגע, לעזור ואיילון וזוגתו הסכימו לבוא אלינו הביתה לנוח ולהתחזק. איילון הסכים להיות בבית, לקבל את התמיכה שלנו, אבל עמד בתוקף על דעתו שהוא לא מסכים שאדבר עם המטפלים שלו.
זו היתה נורת אזהרה חמורה – אני הבנתי מה הוא אומר – 'אני אחליט על חיי'.
אבל לא מצאתי את הדרך לשכנע אותו / לכפות עליו את דעתי. דאגתי. מאוד.
גם הפסיכולוג שטיפל בו המליץ לו לשלב את ההורים בתהליך הטיפולי (למדנו לאחר מכן, כשקבלנו כיורשים את התיק הרפואי שלו) ואיילון התנגד.

תמוה ומקומם שהנורמה של המטפלים במערכת הבריאות הציבורית היא שאדם בוגר רשאי לא לאפשר לבני משפחה להיות חלק מהמעגל הטיפולי.
אני יודעת שבשוק הפרטי קיימים מטפלים שלא יסכימו לטפל באדם בוגר אם לא יאפשר להם ליצור רצף טיפולי עם בני משפחה, במצבים שלדעתם זה נדרש.
מטפלי מערכת הבריאות פועלים על פי קוד אתי אחר. שאנחנו חושבים שהוא שגוי וחמור מאין כמוהו, ממש הפקרה של אדם לעצמו. אדם שמצבו הרגשי לא יציב ששיקול הדעת שלו לא תקין (עובדה שהוא התאבד, עובדה שהם לא מנעו את זה) חייבים לדרוש לייצר רצף טיפולי עם קרובי משפחה ולא לתת יד להפרדה הזו. המטופל נמצא במצב רגשי שמסכן את חייו והקרובים אליו חייבים להיות בתמונה ולקבל הדרכה מה ואיך לעשות. רצף טיפולי (נדבר על זה בהמשך בהרחבה) הוא דבר מציל חיים.
חייבים לשנות את נורמות ההתנהלות של מערכת הבריאות. 

כל 'פרוטוקול' טיפול באדם עם מחשבות אובדניות מתחיל בטיפול פסיכולוגי.
אובדנות מגיעה ממקום רגשי מאוד קשה וכואב (מסתבר כואב ממש פיזית), שלא רואה אור בקצה המנהרה.
אז הרופא לרגשות – זה הפסיכולוג.
הטיפול הפסיכולוגי אמור לתת לאדם כלים ויכולת להכיל את רגשותיו ופחדיו לבנות איתו הסכמות איך להתנהל בתקופות קשות, לעזור לו לבנות אמון ובעצמו ובחיים, להקשיב לאדם, לעזור לו להכיל את הכאב, לא להשאיר אותו לבד עם הפחדים והכאבים. לעזור לו להכיל את עצמו באופן כללי ובעיקר בתקופות השפל.

איילון כאמור היה מטופל שנים רבות, בגיל בי"ס יסודי היתה לו את נילי האהובה, בתיכון היה לו את אבנר הרגיש ובבגרותו בחר לעצמו מטפל אסף. פגשנו אותו לאחר האירוע והוא מאוד הזכיר את הפסיכולוג של נעוריו. כולם אנשים חמים, אכפתיים ומקצועיים.
בפרספקיטבה של שנים אני חושבת שפסיכולוג טוב נותן כלים ואם נוצרה איתו מערכת יחסים ותשתית טובה, יתכן שברגעים קשים הוא יכול להיות לאדם הסובל לעזר.
אבל אם מערכת היחסים מתחילה רק בסמוך לנקודת שפל רגשית הכוללת מחשבות קונקרטיות על התאבדות, זה לא מספיק. טיפול רגשי הוא ארוך טווח ולא בהכרח מספק ברגעי המשבר.

זו אמירה קשה כי היינו רוצים לחשוב ש'הוא מטופל' זה מעין תעודת ביטוח אבל זה לא ככה.
מצד אחד הרווחנו את איילון עשור והטיפול הפסיכולוגי היה חלק מארגז הכלים שהעמדנו לרשותו.
מצד שני הפסיכולוג של בחרותו לא הצליח למנוע מאיילון להתאבד.
בפרוטוקולים של הפגישות שקבלנו (בתוקף צו ירושה) הבננו שאיילון שיתף במחשבות האובדניות שלו ובתוכניות שלו. ביום שני בבוקר היתה להם פגישה שאותה סיכם הפסיכולוג – אין סכנת אובדנות.
ביום חמישי לפנות בוקר איילון התאבד.
כלומר, פסיכולוגים מקצועיים ככל שיהיו הם לא תעודת ביטוח.
למעשה אין תעודת ביטוח ואסור לבנות את כל התמיכה באדם על הפסיכולוג. הפסיכולוג הוא משאב במערך התמיכה הנדרש לו לאדם. משאב חשוב. אבל לא תעודת ביטוח.

כבר שיתפתי שאנחנו הרווחנו את איילון 3 פעמים וקבלנו עשור נוסף, בזכות החברים שלו, שידעו ממנו על המצוקה הרגשית ועל הכוונה-רצון להתאבד ודיווחו על כך למבוגר הרלבנטי והגיעו אלינו.

כשהתחלנו ללמוד את הנושא, הבננו שזה לא מובן מאליו.
מחקרים מראים כי במקרים רבים החברים בני נוער, ידעו על כוונת ההתאבדות של החבר, אבל לא דיווחו.
הם לא מדווחים מכמה סיבות:
לפעמים הם חושבים שזו פגיעה באמון של החבר. החבר.ה חושפים בפניהם את עולמם הפנימי הרגיש הכאוב והם חוששים ללכת 'לדווח' על כך למבוגר-הורה-מורה כי זה נתפס בעינהם כהלשנה ופגישה באמון.
במקרים אחרים הם לא מייחסים את החשיבות הראויה למידע. הם לא מאמינים שהוא.היא באמת יעשו את זה, לא יהיה להם מספיק אומץ.
הם לא מבינים מה זה באמת אומר, לא מסוגלים לדמיין התאבדות. גם אני לא יכולתי לדמיין באמת את האירוע, למרות שדברתי עליו.

תופעה נוספת אליה נחשפתי הקשורה לחברים – לאחר שקורה אירוע לאו דווקא התאבדות, אלה איום קונקרטי – הם מאוד כועסים על האדם ומנתקים איתו את הקשר.
זה קרה לאיילון עם החברים שלו בקומונה, אחרי שהם דיווחו על מצבו וכנסנו את איילון הביתה, הם לא הסכימו שאיילון יחזור לקומונה.
זה קרה להראל עם בן כיתה שלו, שהיה חבר טוב שלו ולאחר איום של החבר בהתאבדות, הוא ניתק איתו את הקשר.
זה יכול להפחיד, הקירבה הזו למוות. וגם מעורר תחושה קשה למה הוא עושה את זה לי. 

כדאי אולי לציין כי גיל ההתאבדויות הולך ויורד והתאבדויות בקרב צעירים ובני נוער הוא גורם מאוד דומיננטי.
כלומר, בני נוער הם קבוצת סיכון והם קבוצת הסיכוי. בגלל מאפייני גיל ההתבגרות האוביקטיביים, בגלל מצוקות חברתיות, בגלל חיפוש הזהות, בגלל הרשתות החברתיות, בגלל המסכים ועוד.
חייבים לדבר איתם על הנושא בעבור עצמם ובעבור חבריהם. מסתבר שיש למערכת החינוך תוכנית בנושא, המדברת עם בני נוער על נושא האובדנות, התוכנית מתוקצבת רק למעט מאוד בי"ס.
חשוב ביותר להביא אותם לכל בי"ס.

אז מה הלמידה מזה:

• לשתף במידע על איום.מחשבות התאבדות זה יכול להיות מציל חיים.
• עדיף להיות במשנה זהירות ולא שאנן.
• חשוב מאוד לדבר עם בני נוער על הנושא ולהסביר להם את חשיבות השיתוף במידע.
• כאשר צעירים נחשפים לאירוע כזה בין אם מדובר בהתאבדות ובין אם מדובר באיום  – הם זקוקים לתמיכה מקצועית להפגת התחושה הקשה אצלם שנילוות לאירוע.

מה קורה כשמבינים שמשהו ממש לא טוב קורה לאדם שאתה אוהב, לילד שלך. שיש לו מחשבות אובדניות, שהוא פוגע בעצמו.
התגובה הרגשית שעולה היא צבר של רגשות קשים: הלם, דאגה, חרדה, שיתוק, כעס, רגשות אשמה מה אנחנו לא עושים מספיק טוב ועוד.
אז מה עושים עם הדבר הזה?
אצלנו זה תורגם בעיקר לעשיה – לוקחים לטיפול, לוקחים לפסיכיאטרית.
מטפלים בילד. מאכילים מזינים, מסיעים, יוזמים אירועים משפחתיים וחברתיים וחופשות בארץ ובחו"ל ומחפשים פתרונות לפני הצבא ועוד ועוד.
אבל איפה בכל זאת שמים את הרגשות – מדחיקים אותם בלילה לתוך השינה, למתעוררים אליהם פנות בוקר כשהשינה הולכת במציפים אותם (קצת) שיח בנינו ההורים, כי אנחנו בעיקר עושים לא 'טובעים' ברגשות.
וזהו.
לא עלה בדעתנו שאנחנו ההורים צריכים תמיכה וטיפול. אנחנו צריכים איש מקצוע שיתמוך וילווה אותנו.
כי זה מבהיל, כי לא בטוח שאנחנו יודעים מה לעשות, כי זה יכול להגמר לא טוב  ובכלל איך מתמודדים עם הפחדים שלנו ועם הכאב של איילון. אנחנו ההורים ובני המשפחה צריכים משהו שילמד אותנו לדבר איתו וילמד אותנו לדבר עם עצמנו ויעזור לנו לנווט את כל המערך המורכב הזה של תמיכה באדם קרוב ואהוב עם מחשבות אובדניות.

בנעוריו היו לנו פגישות תקופתיות עם הפסיכולוג שלו. שהיה מדווח לנו על מצבו הרגשי אבל זה לא היה עבורינו, זה היה מעט מדי, מרווח מדי וקונקרטי לאיילון.
אנחנו לא קבלנו את הכלים הנדרשים להורים להכיל את עצמם רגשית, להכיל את הילד רגשית, לנהל איתו את השיחות הנכונות ועוד.
כבר אמרתי – הכי כואב לי שלא ניהלתי איתו את השיחות האמיתיות על מה שעובר עליו ועלי רגשית. איזו תחושת פיספוס.
הטיפול בעצמנו נועד גם ללמד אותנו לנהל את השיח הרגשי העמוק והעדין הזה.

וגם זה מאוד יקר. לטפל באופן פרטי וסדיר בילד ולטפל באופן סדיר בהורים.
בתקופת נעוריו של איילון זה היה 'כבד' עלינו מאוד כלכלית. אז כמובן בשביל איילון לא היתה דילמה.
אולי על עצמנו חסכנו. כי לא הבננו עד כמה זה חשוב ועשוי להיות מציל חיים.

אז מה עושים?
מחפשים את איש המקצוע שילווה אתכם ההורים או בני הזוג, מגיע גם לכם תמיכה רגשית, אתם צריכים הכוונה.
יש האומרים שהמטפל של הילד עצמו צריך להיות המטפל גם של ההורים.
אם צריך לתעדף אז ללמוד איך לנהל שיח רגשי פותח, עמוק ומוגן עם האדם הכואב.

מהנסיון שלנו זה לא פשוט. איילון עבד במוסד, עד לילו האחרון.
ידענו היטב בחודשים האחרונים שמצבו הריגשי לא טוב, היתה לו 'נפילה' גדולה 4 חודשים לפני, הוא נפרד מחברה, חווה שברון לב, חזר הביתה (וחתם על הסכם חדש לדירה) הוא היה בבית אצלנו תחת חסותינו האוהבת המחבקת ועדין זה לא היה ברור שזה הולך לקרות. זו היתה 'הפתעה'.

ילדים, מתבגרים ובכלל אנשים בכל גיל עוברים על מני מצבים רגשיים. כידוע לכולנו יש עליות וירידות ותקופות כאלה וכאלה וגם לילדים שלנו.
אז איפה עובר הקו?
מתי צריך להבין שיש כאן סכנה ממשית?
אני לא אשת מקצוע אני אמא שחוותה את הדברים ועכשיו גם חוקרת אותם, אז אשתף במה שקרה אצלנו.
בפרספקטיבה רחבה על כל החיים של איילון היה ברור לנו שאיילון היה מאוד רגיש.
מגיל גן הוא היה מטופל: קלינאית תקשורת (לא ידע לבטא 'ל'), שיטת אלבוים – לאור רגישות טקטילית, וקושי בוויסות רגשי, פסיכולוגית ביסודי- בגלל נטיה לבכות מכל דבר, הוראה מתקנת בכיתה ג'- לא היתה לא בכלל תבנית למילה כלומר, אין רווחים בין המילים ולכן לא העתיק מהלוח כי ממילא לא יכול היה לקרוא, כאבי בטן שבגללם לא הלך כמעט לבי"ס בכיתה ה'.
עד כאן הכל היה במסגרת 'כאבי גדילה' ותמיכה שנראתה לנו 'סבירה' בעיקר כי ידענו מה הבעיה והייתה לנו יכולת לתת תמיכה ופתרון זה היה תלוי כמעט רק בנו.
בגיל 16 קבלנו קריאת אזהרה מחברים – על איום בהתאבדות.
איזה מזל שהם היו כאלה בוגרים ואחראים ואהבו את איילון וידעו לצלצל בפעמון והתחלנו להיות מטופלים.
עד גיל 18 שנת שירות, איילון מטופל ולכאורה הכל בסדר ואז בשנת שירות – שוב קריאת אזהרה מחברים בקומונה על איום בהתאבדות.
וזה חזר על עצמו 8 שנים אחרי שוב בחודש נוב', קריאת האזהרה דרך חברים עם איום בהתאבדות.
וגם בשנה האחרונה הבננו דרך בת הזוג שלו שהוא חותך את עצמו.
כלומר, אצלנו הפעמון היה בידיים של החברים להם סיפר על כוונות ההתאבדות והאופן בו הוא מתכנן.
אז כל המומחים אומרים שאיום בהתאבדות – זו נורת אזהרה שאין להתעלם ממנה, ותכנון מפורט לגבי התאבדות זו כבר מדרגה מאוד חמורה.

אז מה הלמידה מזה,
האדם יכול להיות בתפקוד גבוה ועדין להיות בסכנה משמעותית לחיים.
להכיר את החברים, להיות בקשר איתם להיות זמינים להם לטובת קבלת מידע חשוב ושיתוף פעולה.
לקחת ברצינות כל איום שכזה – אנחנו הרווחנו את איילון עוד למעלה מעשור.
פגיעה עצמית היא נורת אזהרה.
שילוב של מצב נפשי דכאוני עם אירוע חיצוני כמו פרידה מבת זוג זה שילוב שיכול להיות מסוכן מאוד.

כאשר בית נכנס למערבולת הרגשית של דיבור על אובדנות / איום באובדנות, מרחפות ברקע השאלות: האם משתפים? את מי? עד כמה.
אני מחזיקה מעצמי אדם פתוח ומדבר, הייתי רוצה לחשוב שגם הבית שלי הוא כזה,
בהסתכלות לאחור זה לא ממש היה מדוייק.
בנעוריו של איילון השיח על מצבו הרגשי היה סלקטיבי התקיים שיח עם המטפלים שלו הפסיכולוג והפסיכיאטרית. ברמה מסויימת עם המורים בבי"ס. המשפחה הקרובה שלי ידעה, בטוח אמא שלי, לא לגמרי בטוחה לגבי אחותי, גיסתי והשאר. חברות קרובות ידעו ותמכו בי.
בחצי שנה שלפני ההתאבדות, כשראינו שמצבו מדרדר, למרות התפקוד הגבוה בעבודה, התקיים שיח עם איילון ומורן בת הזוג שלו הועברו עדכונים (קונקרטיים) למשפחתי הקרובה ועדכונים שוטפים לשתי האחיות שלו. גם כאן חברות קרובות ידעו ותמכו בי. למזלי גם את אחיו הצעיר עדכנתי לראשונה במצבו כחודש וחצי לפני (בדיעבד זה היה מאוד חשוב כי אחרי ההתאבדות, גם אם לא זכר/הפנים את תוכן השיחה, זכר שהתקיימה).
אז למה אני מעלה את זה?
כי השיח היה מאוד מצומצם, ודל.
לא ידענו לא בנעוריו ולא בבחרותו לשוחח עם איילון על מצבו באופן פתוח.
אף פעם הוא לא פנה אלינו בשיא השפל, אלה לחברים קרובים (עד שלא פנה), לא ידענו (והוא גם לא עזר) איך לייצר אצלו את הנינוחות שבמסגרתה יוכל לדבר איתנו. 'אמא די' היה משפט נפוץ.
היום אני יודעת מה היינו צריכים לעשות, לא יודעת אם היינו יודעים איך לעשות –
להקשיב, להקשיב באמת, באמפתיה. לנסות להבין ממנו באמת מה כל כך כואב, למה לחשוב על התאבדות.
לא לטבוע בדאגה שלנו ולא להטביע אותו.
לא לתת עצות, לא לשפוט, לא לבקר.
להבין שאנחנו באמת לא יודעים מה זה הכאב הזה. כל מה שאנשים במצבו רוצים (למדתי מאוחר מדי) זה שמשהו יהיה שם לידם עם הכאב הזה.
זה מאוד כואב היום ומרגיש פספוס על כל השיחות האמיתיות שלא ניהלנו בנושא שהיה כל כך מהותי בחייו.

גם השיח עם הסביבה הוא דל ומצומצם
מנסה להסביר לעצמי למה?
כדי שלא תדבק בילד הסטיגמה, של תדבק בי הסטיגמה?
איזו סטיגמה – של חולה? חולה נפש, איך זה בכלל נקרא. אפילו אין מילים ברורות ונוחות לשימוש.
כי אם נדבר אז זה יקבע אותו במקום 'הבעייתי הזה'? כי עוד רגע זה יחלוף?
כי הסביבה שופטת?
כי לא יקבלו אותו לצבא אם ידעו שהוא על כדורים?
כי לא יקבלו אותו למוסד אם ידעו שהוא על כדורים?
אז שיתפנו פעולה ברמה מסויימת עם ההסתרה וההשתקה.
טעות, טעות גדולה.

חייבים לדבר כדי לעזור.
אם לא יודעים איך לדבר – צריך ללמוד
אם מדברים אפשר לקבל עזרה, תמיכה רעיונות. אפשר לייצר מעגלי תמיכה ועוד
על כך בהמשך.

רק אחרי שאיילון התאבד, נפתחנו למצוקות של הורים ובני משפחה סביב מצוקה נפשית של בן משפחה ואמירות 'אני רוצה להתאבד'. כשאני אומרת נפתחנו אני מתכוונת אנשים שונים התחילו לשתף אותנו בכנות.
(זה מאוד עצוב ומתסכל לגלות שרק אחרי שקרה האירוע התחיל השיח עם משפחות אחרות ולא לפני אבל זה נושא למאמר אחר)
אצלנו האמירות האלה – 'אני רוצה להתאבד', לא נאמרו ישירות אלינו. החל מגיל 13 ועד גיל 26 ו 7 חודשים, שמענו אותם 3 פעמים – מחברים של איילון (שהיו מספיק בוגרים, חכמים ואחראים, לשתף אותנו).
כשנושא המחשבות-הדברו על התאבדות עולה, צפות איתו מליון מחשבות ורגשות ופחדים ודאגה אצלנו ההורים/בני המשפחה/החברים, על אחת מהן אני רוצה לדבר כאן, על החוויה הקשה של 'למה הוא עושה לי את זה?'
כלומר, יש מצבים בהם המצוקה הקשה של הורים ובני משפחה שמשהו קרוב מאיים או מדבר על הרצון להתאבד, נחווית  כמשהו אישי נגדם. 'למה הוא עושה לי את זה?'
ההורה / בן הזוג / בן המשפחה שלא מסוגל להבין את התהום הרגשית בו נמצא האדם, חווה את זה כדבר אישי שנעשה מולו ונגדו.
בלי לשפוט אף אחד על הרגש הקשה הזה כי המצוקה היא גדולה, חשוב לי לומר – זה לא נגדכם!
אתם לא הציר המרכזי של האירוע. האדם- המתמודד נמצא בתוך מערבולת רגשית, שנחוות כתהום, הוא לא רואה שום אור בקצה המנהרה. פירוט על התהום בהמשך.
אתם לצערכם לא יודעים איך לעזור, איך להתמודד איך להכיל מה לומר, מה לעשות וזה מאוד מאוד מתסכל, אבל אתם לא הנושא.
הוא לא עושה את זה לכם!!! זו תהום שלו.ה. זה הוא. היא שלא רואים את האור בקצה המנהרה.
כאשר אתם לוקחים את זה אישי ומכניסים את עצמכם למרכז הארוע, היכולת שלכם לעזור הולכת ופוחתת כי אתם מאבדים אנרגיה. במקום לגייס את עצמכם לתמוך ולעזור, אתם מרגישים מותקפים אישית והופכים לפחות אפקטיביים בתמיכה בו.ה
זה מאוד קשה להכיל את הסיטואציה, מאוד קשה להבין מה לעשות ואיך לעזור אז בבקשה אל תבזבזו את מעט האנרגיה שעוד נותרה לכם על פגיעה אישית-רגשית.

כדי להבין עוד על החוויה של המתמודד מציעה לכם להכנס כאן באלומת איילון לקטגוריות מתמודדים משתפים ולהקשיב לשיתופים של המתמודדים עצמם. לדוג'  סיפורה של מתמודדת שלא יצאה מהבית חצי שנה
אני לצערי מעולם לא ידעתי על הסבל העצום של איילון. לא ידעתי עם מה הוא מתמודד ויש חשיבות עצומה להבין את זה כדי להיות מסוגלים לעזור.

למה בכלל אני מתעסקת עם אובדנות, למה נפתחה אלומת איילון?

כי איבדתי בן, איבדתי את איילון, לא הצלחתי 'להציל' אותו. הוא התאבד. כאמא, כהורה זו תחושת כשלון נוראית.
הורות באה עם הוראות הפעלה אוניברסליות ברורות וחד משמעיות – תפקידך לשמור על הילד!
לא הצלחתי. הוא התאבד.
אחרי שנה של התפרקות לרסיסים וכאב בלתי נסבל, אני יכולה להתחיל לקבל את המקום הזה שלי כאמא – שלא באמת ידע מה עושים.
למעלה מעשור היינו בסיפור הזה של דכאון ומחשבות אובדניות, בתוכן 8 שנים נהדרות, אבל גם שנים קשות ומבהילות, של לילות דאוגים והליכה לפסיכולוג ולפסיכיאטרית וכדורים.
בגיל 13 הוזעקנו ע"י הורים של חברים ששתפו אותנו או את בי"ס (לא זוכרת) שאיילון מאיים להתאבד.
בום. בוקס בבטן ובלב.
אבל מה עושים?
טיפול – פסיכולוג.
אנחת רווחה – הילד מטופל
קריאה נוספת – מהפסיכולוג, נדרשת התערבות של פסיכיאטר.
מאתרים, פוגשים. מתחילים טיפול תרופתי.
לוקח זמן, הילד מתאזן.
נושמים.
משגיחים, דואגים, אוהבים.
אבל האמת מעבר ללקחת אותו לטיפול לא באמת ידענו מה עושים,
לא באמת הכרנו את הדכאון, לא הבננו לעומק מה זה אומר מבחינת איילון ולא עד הסוף ידענו מה זה אומר מבחינתנו.
ידענו רק שזה שם אורב בפינה, שצריך להשגיח, שצריך לשמוח כשהכל 'בסדר' ולדאוג מאוד כשזה לא.
כן ידענו לאהוב.
איילון היה מאוד אהוב ונתמך על ידנו ככל שאפשר לנו.
אז בזירה הזו יש לי תחושת מלאות ורווחה. איילון היה עטוף באהבה. לא עבר אף יום שישי בלי ארוחה משפחתית. תמיד היינו שם בשבילו.

לאחר מותו של איילון החלנו להיחשף למידע רב ולכלים שלא היו ברשותנו לפני מותו, המפגש עם המידע מציל החיים היה מטלטל, איך לא ידענו קודם…???
ההחלטה להקים את 'אלומת איילון' באה מתוך רצון להנגיש את המידע בפשטות לכל מי שתומכים בעצמם במתמודדים. אלומת איילון היא לכבודו ולזכרו של בני איילון, כדי שמותו לא יהיה לשוא.
אני מאמינה באמונה מלאה שלמידת נושא האובדנות, שיח חשוף וכנה, ונכונות להיות נוכחים בלב פתוח וקבלת תמיכה ועזרה יכולה למנוע את ההתאבדות הבאה.
משאלת הלב שלי שנושא האובדנות ייצא מהארון כמו מחלת הסרטן, כמו הלהט"בים, כמו ME TOO ואז יימצאו עוד ועוד דרכים לעזור למתמודדים ולבני המשפחה ומעגל הסבל יילך ויקטן.

והכי חשוב לי לומר לך,
מרחב אובדני לא מחזיקים לבד וחשוב מאוד שאתם תקבלו עזרה וכלים וידע להתמודד עם הנושא.
מקווה שתמצאו כאן מידע מועיל עבורכם ועבור יקיריכם.
בשבילי ובשבילנו תהיה בזה המון נחמה.

לרשימת הגופים התומכים