קטגוריה: הבלוג

אביטל רבלין היא היא בת זוג של מתמודד נפש. נשואה לנעם ויחד הם מתמודדים עם מחלת הנפש שלו.
אביטל היא מתאמת שיקום, יועצת ארגונית, מרצה יחד עם נעם על נושא של בחירה בשיתוף עם מעגלי תמיכה לצד הקשיים עם בריאות הנפש.
בואו נדבר על הסיפור שלנו – משפחות למתמודדי נפש

אלינור פליישר בשיחה אישית עם בני משפחה וחברים מעולם בריאות הנפש נפגוש ונכיר את סיפורם האישי הכולל בתוכו התמודדויות, אתגרים והישגים. הפעם אלינור תפגוש את אביטל רבלין – בת זוג למתמודד נפש.

בהרצאה נעסוק בשכיחות ומאפיינים של פגיעות מיניות בישראל ובעולם, וכיצד טראומה מינית קשורה לבריאות כללית, לבריאות הנפש, ולגורמים הקשורים בפניה או הימנעות מטיפול. לבסוף נדבר על עקרונות הטיפול בטראומה מינית והתמודדות בני משפחה.

ד"ר ענבל ברנר היא פסיכיאטרית, מנהלת מרפאת טראומה מינית ועוזרת מנהל המרכז לבריאות הנפש לב השרון. יו"ר החברה לאבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית בהסתדרות הרפואית בישראל. [email protected]

נתונים:
היפ"ם / טראומה מינית / פגיעה מינית / השפעות פגיעה מינית
פגיעה מינית בגברים / פגיעה מינית בילדים
השלכות פגיעה מינית מקור: Hipam

פרופ' שלמה מנדלוביץ', מנהל המרכז לבריאות הנפש שלוותה, אומר כי קשה עדיין להעריך כמה אנשים יישארו עם פוסט טראומה. מסביר למה יכולה להיות גם בעיתיות בטיפולים קבוצתיים – ומפרט מה ישראל צריכה כדי להשתקם, ואיך ניתן לשלב את המשפחות בתהליך ההחלמה.

לשנות תפיסות של בושה והסתרה

תמצאו גם אתם תמיכה לעצמכם

ימים אלו מפורסמים נתוני ההתאבדות בצבא לשנת 24, שנת המלחמה הראשונה – 28 איש.
28 איש שתש כוחם, אנחנו בבית קוראים להם 'נופלי נפש'. אבל הם קצה הקרחון של אלפי חיילים רבים שנפשם מתקשה להתמודד עם החוויות הנוראיות אליהם נחשפו. והם סובלים מטראומות וחרדות וחוסר יכולת לתפקד. למעשה הם איבדו את חייהם הקודמים – הבריאים החזקים, מלאי השמחה והתקווה.

מצד אחד צהל עשה קפיצת מדרגה מטורפת בטיפול בהיבט הנפשי של הלוחמים, קודם כל בהכרה בחשיבות העצומה של הטיפול בלוחמים ובאנשים בשטח בהיבט הנפשי-רגשי ואחרי זה תגבור מערך הקב"נים ביחידות באופן משמעותי ביותר, לצד מסעות לעיבוד רגשי לפני היציאה הביתה.
התארגנות ראויה לציון לשבח.
אבל, מצד שני קיים האבל והוא גדול….

רבים מהמטופלים לא היו מטופלים לפני ההתאבדות, כלומר, הטיפול לא נגיש לא מי שזקוק לו.
מפקדים רבים בשטח, לא מבינים את חשיבות הטיפול הרגשי ללוחמים וחושבים שזה לחלשים, ונוקטים פעולות אקטיביות למניעת הטיפולים מאנשים גם כי הם באמת חושבים שזה לא הזמן ועכשיו חייבים רק להילחם ולהיות חזקים.
וגם וזה לא פחות מטריד – הם זקוקים ללוחמים בשטח. כל חייל שנגרע ממצבת כ"א מטיל עומס נוסף על חבריו הלוחמים שהם כבר ככה מותשים.

מעבר לזה שהנושא קרוב לליבי ומטלטל אותי, יש למידע משמעויות ישימות:

1. המודעות לרגישותה של הנפש, גם אם אתה 'לוחם קשוח' – עדין לא מספקת.
חייבים להמשיך לדבר על זה ותת לשיח הרגשי מקום בכל דרך אפשרית.
2. הבנת הטריגרים לאובדנות עדיין לא מופנמת.
מצבי מלחמה, חשיפות אישית או קרובה לאירועים טראומטיים פוצעת את הנפש ואם הסביבה לא מכירה בכך ולא מאפשרת את הטיפול המתאים זה יכול להגמר באובדנות.
3. אובדנות של אדם מייצרת גלי הדף של עשרות אנשים סביב שמתקשים לחזור לתפקוד רגיל וחווים רגשי אשם נוראיים אחרי. איך לא ראיתי…, איך לא עשיתי ועוד ועוד
4. הלוחמים כבר שחוקים עד דק. אי אפשר להעמיס עליהם עוד ועוד משימות בלי לקחת בחשבון את מצבם הנפשי. בבקשה די
5. תוספת החרדים בגיוס לצבא היא חיונית, זו לא מאבק על עקרונות בלבד. זה צורך אמיתי בתוספת כ"א לצבא.

מציעה לכם לקרוא את הכתבה של תום לויסון בהארץ היום.
ולשתף ולשתף ולשוחח על הנושא עוד ועוד

היום 21/12 – יום ההיפוך. ביום הזה מתחיל רשמית החורף, שעות היום-האור מתחילים להתארך, ושעות החושך מתקצרות. הפוך מהתנועה שהיתה בחודשים שקדמנו שבהם שעות החושך הלכו והתארכו.

אנחנו נפגשנו אתמול ופתחנו שיח, עוד לפני שהתחלנו ליצור, על המשמעותיות של חושך ואור בחיים.
מטבע הדברים התחלנו בחוויה הבסיסית שחושך זה כל מה שרע ואור זה כל מה שטוב. ואי אפשר לנתק את זה מהימים הקשים והמוקצנים בהם אנחנו חיים בהם חווית החושך נוכחת ברמה הלאומית והפוליטת, שלא לדבר על חטופים שבחויה שלנו מצויים בחושך…
אבל השיחה התפתחה, זה כוחה של קבוצה וקולות וגוונים נוספים החלו להשמע, והתחלנו לראות את החשיבות בשילוב שבין החושך לאור (היינג והיאנג) בלי החושך אין משמעות לאור, הניגודיות היא שמאפשרת לדבר להתקיים.
ועוד העמקנו וראינו כמה איפשור ייחודי יש בתוך החושך, קולות שנשמעים רק כשבחוץ שקט, עבודה פנימית שניתן ליצור בתוך השקט הזה.
ראינו גם את השקט והעיטוף שקיימים בתוך החושך.
קראנו יחד מאמר של מרכז לוהאריה על המשמעות של ה 21/12:
'המחזוריות המקומית מקושרת באופן הדוק למחזוריות הקוסמית שמתורגמת כאן לתנועה של גרמי שמים, לרצף זמן לינארי, למחזוריות של יום ולילה, עונות השנה וכל מערכות החיים על פני האדמה.
זוהי מערכת התנעה, שמשנה את 'התפאורה' הסובבת אותנו כדי להבטיח כי החיים על פני האדמה יקיימו תנועה מתמדת שיש בה התפתחות'.
ועוד מסביר המאמר את המשמעות של המספרים 1 – 2.

—

ב 5/1 באופן יוצא דופן, אני מקיימת סדנא חד יומית של היומן למשתתפות שרוצות להכיר את היומן ואותי.
מוזמנות ליצור איתי קשר בפרטי או להעביר למי שמתאים.
מצורפות עבודות של חלק מחברות הקבוצה שהסכימו.

אובדנות יכולה להתקיים גם אצל אנשים בתפקוד גבוה. זה מאוד מאוד מבלבל.
לכאורה האדם מתפקד, 'על הדברים' אז מה הבעיה?
לפעמים הוא לא רק בתפקוד גבוה אלה גם משקיע אנרגיה בהסתרה של מצבו.
ואז מה התפקיד של הסביבה, מה האחריות שלה?

בימים אלו חיל האויר ומשרד הבטחון מתקשים מאוד להבין את תפקידים ואחריותם לאור התאבדותו של הנווט רס"ן אסף דגן.
קצין מוערך, רב זכויות ותרומה למערכת הבטחון ולנו האזרחים.
הוא התאבד ב 23/10/24 ומאז מנהלת אמו ומשפחתו מאבק כאוב ומיותר מול חיל האויר ומשרד הבטחון שיכירו בו כחלל צה"ל, נופל נפש, ומבקשת לקבור אותו קבורה צבאית.
אבל הם לא מבינים את אחריותם ולא מסכימים עדין לקבור אותו קבורה צבאית.

לתפיסתי במצב של אובדנות, אין גורם אחד שהוא אחראי בלעדי זה צירף של דברים, אבל אין ספק שיש גורמים שיש להם משקל מאוד כבד שמאיצים הדרדרות נפשית, פעילות צבאית במצב מלחמה ופעילות מבצעית לפניה הם עומס נפשי לא סביר.
לא ברור לי מה לא ברור להם. השתמשתם בכישוריו וביכולותיו של אסף לטובת כולנו. לא ראיתם עד הסוף מה קורה איתו, כשראיתם לא הצלחתם לטפל…
למה אי אפשר לנהוג פשוט באנושיות ולהכיר בו בחלל צה"ל.
הצבא היה חייו ב 20 שנה האחרונות.
למה צריך להלחם מלחמות מיותרות?

אני יודעת באופן אישי איזו חשיבות עצומה הייתה לזה בעבורינו כשהיכרו בנו כמשפחה שכולה, כשהכירו באיילון כחלל.

להכרה יש ערך עצום – אמירת תודה למת, כי מגיע לו.
חיבוק של המשפחה, כי מגיע גם לנו.
ולקיחת אחריות לטובת למידה של הארגון עצמו. לא התכוונתם לרע, אבל יש לכם עיוורון בנושא. קחו אחריות. טפלו בליקויים, לטובת הבאים.

אין מילים להסביר על החשיבות של כל אחד מהסעיפים האלה.
להחלמה שלנו כהורים להכרה היתה חשיבות עצומה. עבור איילון המוסד היה בית שהוא היה כל כך גאה בו. בדיוק כמו חיל האויר לאסף.
היום היכולת שלנו לבוא למוסד כמשפחה, כל כך חשובה לנו. התחושה שאנחנו רצויים, עטופים מחזקת אותנו.
מגיע לאסף, מגיע לאמא שלו ולמשפחתו שיעטפו אותם.
בבקשה תתעוררו על עצמכם.

נפגשנו אתמול בקורס יומן מסע להגות במשמעות המעברים בטבע ובחיינו וליצור אותם ביומן.
מעצם היותנו קבוצה של שונים ומגוונים, עלו קולות שונים לחוויית המעבר שמייצג הסתיו : תקופת הסתגלות, ריכוך, הכנה, זמן שאיפה של החום שנצבר לתוך בטן האדמה, געגועים, פחד (מהחורף) חווית של חצויה, פערים קיצוניים, תהליך, פעימה של הטבע שמשרה בטחון…
התפתח דיון ער בנושא המעבר הגדול שבו אנחנו נמצאים, בין העידנים הקוסמיים והאם זה אמיתי ואיך יודעים?
שאלה ראויה שדרשה ממני חשיבה, והחזירה אותי לידיעה פנימית והסכמה להתמסר אליה ולשהות איתה.
עבורי מעבר זה הסכמה להיפרד ממשהו שהסתיים, להשיל את מה שסיים את תפקידו ולהסכים לנוע אל הלא מוכר. זה לא קל. ברוב שנות חיי הבוגרים לא חוויתי סיומים ופרידות. מאז מותו של איילון אני בוחנת את התנועה הזו עוד ועוד, ההסכמה להיות במעבר, על הגשר יש בה משהו מפחיד אבל גם מסקרן יש בה עצב על מה שכבר לא יהיה והתחדשות ותקווה למשהו שעוד לא היה.

אחרי חווית פרידה פתאומית-טראומתית, התפתחו אצלי הרבה מחשבות ורגישויות בנושא של פרידות. גם אם הן פרידות צפיות.
אני נמצאת בשבועות של פרידות וקשה לי. המנגנון ההסטורי שלי – המנעות, הדחקה כבר לא עובד…
3 קבוצות יומן שאני מלווה תקופות ארוכות מסתיימות בשבועות אלה.
לחלקן יש המשכיות באופק, אבל במתכונת הספציפית. זו פרידה כי בהרכב האנושי שבה הם התקיימו – הן מסתיימות.
בהתחלה חשבתי שאני צריכה לארגן את תהליך הפרידה עבורן והייתי מודאגת שתים מהקבוצות הן של הורים שכולים, שעוד פרידה עשוי להיות דבר מטלטל עבורן.

ברגע מסויים הבנתי שתהליך הפרידה הוא לא רק עבורן הוא גם עבורי ונזכרתי שבעצם אני כבר יודעת להתמודד עם פרידות.

עם ג'וד חיים חברתי האהובה היה תהליך פרידה מודע של שתינו, חודשים ארוכים קודם לכן ידענו שמותה קרב שוחחנו על זה, יצרנו את זה, כאבנו וצחקנו ואמרנו המון מילים של אהבה.
מאיילון האהוב, לא נפרדתי לפני מותו הטראומתי. אז שנה אחרי בשיחות שקיימנו, בצענו את תהליך הפרידה כאבנו, אהבנו, בררנו, אמרנו, כעסנו השלמנו…

בין ג'וד לאיילון למדתי להפרד. למדתי לעומק שני דברים חשובים:
ככל שמנכיחים את זה ומדברים על זה ובמקרה שלי גם יוצרים את זה – זה יותר קל.
ועוד למדתי לעומק 'דבר לא מסתיים הוא רק משנה צורה'
הקשר לא מסתיים וגם האהבה ממשיכה, שניהם נוכחים בחיי על בסיס יומי.
אני יודעת כי הקשרים החיים שנוצרו עם הנשים היקרות והאהובות, ימשיכו להתקיים בצורות שונות ומגוונות.
בקבוצה של אדמה טובה אנחנו יוצרות קלפים שהם מעין צוואה רוחנית-מגדלור שהילד. הותיר לנו. ותודה לשותפה שלי להובלת הקבוצה.
בקבוצה של בשביל החיים כתבנו מכתב למי שלא הספקנו להפרד ממנו. ותודה לשותפה שלי למסע הדס קורט.
בקבוצה הביתית יצרנו לעצמנו מתנת פרידה – יומן חדש
מקום בו נוכל להניח, בתקופה שלא נפגש, את כל דפי הנפש שלנו.