קטגוריה: בני משפחה

אביטל רבלין היא היא בת זוג של מתמודד נפש. נשואה לנעם ויחד הם מתמודדים עם מחלת הנפש שלו.
אביטל היא מתאמת שיקום, יועצת ארגונית, מרצה יחד עם נעם על נושא של בחירה בשיתוף עם מעגלי תמיכה לצד הקשיים עם בריאות הנפש.
בואו נדבר על הסיפור שלנו – משפחות למתמודדי נפש

אלינור פליישר בשיחה אישית עם בני משפחה וחברים מעולם בריאות הנפש נפגוש ונכיר את סיפורם האישי הכולל בתוכו התמודדויות, אתגרים והישגים. הפעם אלינור תפגוש את אביטל רבלין – בת זוג למתמודד נפש.

לשנות תפיסות של בושה והסתרה

תמצאו גם אתם תמיכה לעצמכם

ימים אלו מפורסמים נתוני ההתאבדות בצבא לשנת 24, שנת המלחמה הראשונה – 28 איש.
28 איש שתש כוחם, אנחנו בבית קוראים להם 'נופלי נפש'. אבל הם קצה הקרחון של אלפי חיילים רבים שנפשם מתקשה להתמודד עם החוויות הנוראיות אליהם נחשפו. והם סובלים מטראומות וחרדות וחוסר יכולת לתפקד. למעשה הם איבדו את חייהם הקודמים – הבריאים החזקים, מלאי השמחה והתקווה.

מצד אחד צהל עשה קפיצת מדרגה מטורפת בטיפול בהיבט הנפשי של הלוחמים, קודם כל בהכרה בחשיבות העצומה של הטיפול בלוחמים ובאנשים בשטח בהיבט הנפשי-רגשי ואחרי זה תגבור מערך הקב"נים ביחידות באופן משמעותי ביותר, לצד מסעות לעיבוד רגשי לפני היציאה הביתה.
התארגנות ראויה לציון לשבח.
אבל, מצד שני קיים האבל והוא גדול….

רבים מהמטופלים לא היו מטופלים לפני ההתאבדות, כלומר, הטיפול לא נגיש לא מי שזקוק לו.
מפקדים רבים בשטח, לא מבינים את חשיבות הטיפול הרגשי ללוחמים וחושבים שזה לחלשים, ונוקטים פעולות אקטיביות למניעת הטיפולים מאנשים גם כי הם באמת חושבים שזה לא הזמן ועכשיו חייבים רק להילחם ולהיות חזקים.
וגם וזה לא פחות מטריד – הם זקוקים ללוחמים בשטח. כל חייל שנגרע ממצבת כ"א מטיל עומס נוסף על חבריו הלוחמים שהם כבר ככה מותשים.

מעבר לזה שהנושא קרוב לליבי ומטלטל אותי, יש למידע משמעויות ישימות:

1. המודעות לרגישותה של הנפש, גם אם אתה 'לוחם קשוח' – עדין לא מספקת.
חייבים להמשיך לדבר על זה ותת לשיח הרגשי מקום בכל דרך אפשרית.
2. הבנת הטריגרים לאובדנות עדיין לא מופנמת.
מצבי מלחמה, חשיפות אישית או קרובה לאירועים טראומטיים פוצעת את הנפש ואם הסביבה לא מכירה בכך ולא מאפשרת את הטיפול המתאים זה יכול להגמר באובדנות.
3. אובדנות של אדם מייצרת גלי הדף של עשרות אנשים סביב שמתקשים לחזור לתפקוד רגיל וחווים רגשי אשם נוראיים אחרי. איך לא ראיתי…, איך לא עשיתי ועוד ועוד
4. הלוחמים כבר שחוקים עד דק. אי אפשר להעמיס עליהם עוד ועוד משימות בלי לקחת בחשבון את מצבם הנפשי. בבקשה די
5. תוספת החרדים בגיוס לצבא היא חיונית, זו לא מאבק על עקרונות בלבד. זה צורך אמיתי בתוספת כ"א לצבא.

מציעה לכם לקרוא את הכתבה של תום לויסון בהארץ היום.
ולשתף ולשתף ולשוחח על הנושא עוד ועוד

אובדנות יכולה להתקיים גם אצל אנשים בתפקוד גבוה. זה מאוד מאוד מבלבל.
לכאורה האדם מתפקד, 'על הדברים' אז מה הבעיה?
לפעמים הוא לא רק בתפקוד גבוה אלה גם משקיע אנרגיה בהסתרה של מצבו.
ואז מה התפקיד של הסביבה, מה האחריות שלה?

בימים אלו חיל האויר ומשרד הבטחון מתקשים מאוד להבין את תפקידים ואחריותם לאור התאבדותו של הנווט רס"ן אסף דגן.
קצין מוערך, רב זכויות ותרומה למערכת הבטחון ולנו האזרחים.
הוא התאבד ב 23/10/24 ומאז מנהלת אמו ומשפחתו מאבק כאוב ומיותר מול חיל האויר ומשרד הבטחון שיכירו בו כחלל צה"ל, נופל נפש, ומבקשת לקבור אותו קבורה צבאית.
אבל הם לא מבינים את אחריותם ולא מסכימים עדין לקבור אותו קבורה צבאית.

לתפיסתי במצב של אובדנות, אין גורם אחד שהוא אחראי בלעדי זה צירף של דברים, אבל אין ספק שיש גורמים שיש להם משקל מאוד כבד שמאיצים הדרדרות נפשית, פעילות צבאית במצב מלחמה ופעילות מבצעית לפניה הם עומס נפשי לא סביר.
לא ברור לי מה לא ברור להם. השתמשתם בכישוריו וביכולותיו של אסף לטובת כולנו. לא ראיתם עד הסוף מה קורה איתו, כשראיתם לא הצלחתם לטפל…
למה אי אפשר לנהוג פשוט באנושיות ולהכיר בו בחלל צה"ל.
הצבא היה חייו ב 20 שנה האחרונות.
למה צריך להלחם מלחמות מיותרות?

אני יודעת באופן אישי איזו חשיבות עצומה הייתה לזה בעבורינו כשהיכרו בנו כמשפחה שכולה, כשהכירו באיילון כחלל.

להכרה יש ערך עצום – אמירת תודה למת, כי מגיע לו.
חיבוק של המשפחה, כי מגיע גם לנו.
ולקיחת אחריות לטובת למידה של הארגון עצמו. לא התכוונתם לרע, אבל יש לכם עיוורון בנושא. קחו אחריות. טפלו בליקויים, לטובת הבאים.

אין מילים להסביר על החשיבות של כל אחד מהסעיפים האלה.
להחלמה שלנו כהורים להכרה היתה חשיבות עצומה. עבור איילון המוסד היה בית שהוא היה כל כך גאה בו. בדיוק כמו חיל האויר לאסף.
היום היכולת שלנו לבוא למוסד כמשפחה, כל כך חשובה לנו. התחושה שאנחנו רצויים, עטופים מחזקת אותנו.
מגיע לאסף, מגיע לאמא שלו ולמשפחתו שיעטפו אותם.
בבקשה תתעוררו על עצמכם.

קשה לי מאוד היום הזה, לא בגלל הצער הגעגוע והכאב על מותו של איילון, אלה בגלל שביום אחד (חיצוני למקצב הפנימי שלי ולא מתואם איתו) החליטה המדינה שזה יום הזכרון. מלא כפתורים ומתגים מופעלים בעוצמה – בצורת שירים, טקסטים, דגלים, צפירה ועוד קודים ומדינה שלמה ובתוכה אני, שוחה בתוך הצער.
אני לא זקוקה להצפה החיצונית הזו. היחסים שלי עם איילון והזכרון שלו הם פרטיים שלי.
אבל היום הבנתי שהיום הזה לא מיועד דווקא לי, הוא הצורך האנושי של אזרחי המדינה לכבד את כאבי (נו) להגיד לי (לנו) שאני (אנחנו) לא לבד והם רוצים לעטף אותי (אותנו).
אז אני מרכינה ראש ומודה ומשתתפת ומקבלת ונזכרת שגם בשבעה הבנתי שזה לא רק לכבודי או בשבילי, גם כל האנשים מסביב שמגייעם לנחם ולהיות יחד, זקוקים למקום להביע את הכאב והצער והגעגוע.
וגם הזכרתי לעצמי, את לא רוצה להיות לבד בצער ובכאב, את רוצה להדעת-להרגיש שעוד אנשים איתך ביום הזה.
מודה למוסד על הסביבה האמפתית, התומכת, המכבדת שהוא מעניק לנו בימים אלו. ומודה לחברים הרבים שזוכרים ונוכחים איתנו.
גם ביום הזכרון הזה אני רוצה להניח כאן את מה שליווה ומלווה אותי מאז מותו של איילון ונותן לי את היכולת להתמודד עם האובדן:
"החיים האנושיים על פני האדמה אמנם ארעיים, אך הנשמה היא נצחית וכך גם האהבה. דבר אינו מסתיים הוא רק משנה צורה"
ההבנה הבסיסית הזו מאפשרת לי לשמר את הקשר עם איילון גם אחרי מותו.
ולתרגם את האהבה האינסופית בנינו, לשיחות ובעיקר לחיים שיש בהם מהות, משמעות ונתינה.
מבחינתי במותם ציוו לנו את החיים, אומר לי שאני אמורה לחיות את החיים במלואם ולהיות אדם ערכי, טוב לעצמי ולסובבים אותי.
במציאות המורכבת של ימים אלו, הצמדות לערכים של אחריות כוללת, ערבות הדדית, אהבת האדם יכולים להוות מגדלור עבור כולנו.
ברגע זה הייתי רוצה שערכים אלו בעיקר יופנה להשבת השבויים והחטופים הביתה.
אוהבת בין כל העולמות ומתגעגעת מאוד. אמא

אחרי 3 שנים של מסע ארוך ומטלטל בהם מצאנו את עצמנו נלחמים מול המוסד ומשרד הבטחון, זכינו להכרה.
זמן קצר יחסית אחרי מוו של איילון מאובדנות, הבננו שקרתה תקלה, לא היה ברור לנו עד הסוף מה קרה, כי לא קבלנו מידע ברור, קבלנו אמפתיה וסימפתיה על מותו של איילון ואפס לקיחת אחריות…
מעומק הכאב והשבר בו היינו מצויים הבננו שאם אין 'למערכת' שום אחריות על מותו של איילון מאובדנות, אז גם לא יתבצע תיקון ועוד אנשים במצבו הנפשי של איילון ימצאו את עצמם במצב דומה, כשאף אחד לא נמצא במערכת להושיט להם יד וכתף. אלה דורש ודורש ומעצים דרישות ומגביר לחץ…
3 שנים של מאבק בכוחות לא שווים, כמו דוד מול גולית.
מצויידים באמונה בצדקת הדרך ואוחזים יד ביד, הלכנו את הדרך.
משה ואני שונים אבל בחרנו להיות מאוד מתואמים, מתוך התחשבות האחד בשני והכרה בערך ההליכה המשותפת למאבק.

מוות מהתאבדות זה דבר חמקמק למתבונן מהצד ומרחוק – לא ברור לעיתים למה ומה קרה? ומה הקשר של זה אלי בכלל.
שלוש השנים שעברו למדו אותי שהנפש הרגישה של אנשים יקרים החיים בתוכנו, זקוקה לנפש רגישה ועין רגישה ולב פתוח מהאנשים סביבם.
זה קשה לנו כפרטים להבין את תפקינו מול אדם הסובל ממחשבות אובדניות, אז על אחת כמה וכמה זה קשה למערכת הגברית-ההרואית להבין איך לנהל רגשות של עובדיה.
אבל כולנו צריכים למתוח את עצמנו לראות מעבר לפאסדה, לקרוא בין השורות, לפתח מערכת הפעלה שונה מהמוכר והידוע. אני יודעת שזה קשה. גם לי זה קשה ולפעמים לא ברור…
אבל אני בטוחה שאנחנו כחברה פרטים ומערכות צריכים לשנות את מערכת ההפעלה. לא להבהל מהרגשות שלנו גם מהרגשות הקשים והלא יפים להסכים לשהות בתוך הכאב ולהביא לו ריפוי מתוכו.
שינוי מערכת ההפעלה מפחיד אותנו בטח מערכות צבאיות שמורגלות להפעיל כח ולנטרל את הרגש, אבל בסוף הרגש הוא המניע אותנו, ככל שנתיידד איתו, נכיר אותו נלמד להתנהל מולו ואיתו נוכל להיות אנשים טובים יותר.

ההכרה באיילון ובנו הוא צעד לשינוי תפיסות של הממסד, לגבי מתמודדי הנפש, הוא עוד צעד בלקיחת אחריות.
הוא הוכחה כי ניתן ליצור שינוי גם מול מערכות שניתפסות גדולות ומאיימות. בידינו ליצור שינוי.
'מה שניצור הוא יהיה' (לוהאריה).

מוצאת לנכון לומר, משרד הבטחון הוא זה שלקח אחריות בשלב זה -במתבקש ברמה הפורמאלית.
המוסד עוד לא הישיר אלינו מבט ולא אמר – טעינו. סליחה.אנחנו מחכים בסבלנות, יודעים שגם הרגע הזה יגיע.
לשנות תפיסות ונורמות זה תהליך…

איילון כתב במכתב הפרידה שהשאיר: אני מקווה שמותי ייצור משהו מעורר השראה…
מקווה שאנחנו מקימים את צוואתו.

שיח על אובדנות ד"ר חנה בר יוסף, מירב שפירא ואפרת ברזל

'טקס הבקשה'

תבחרו 2 אנשים משמעותיים עבורו. לא ההורים.
שיכנסו אליו ביחד לחדר ויגידו לו:
'אנחנו רוצים לומר לך משהו מעומק הלב, אנחנו הנציגים של המשפחה כולה.
אם אבא או אמא היו אומר לך את זה היה מובן מאליו, אז אנחנו כאן בשם כולנו
לבקש ממך, להתחנן שלא תפגש בעצמך, בבקשה אל תפגע בעצמך. למעננו, למען ההורים שלך, למען כל המשפחה, זה גם למענך.
בבקשה בבקשה אל תעשה את זה, אל תפגע בעצמך, זה יהרוס אותנו.'

כך הנחה אותנו פרופ' חיים עומר בהדרכה שנתן לנו צוות המוש"ות של תנועת מש"ה, כדי לתת לנו עוד כלים לעזור לקהילה התומכת את האדם הסובל ממחשבות אובדניות ונמצא בסיכון אובדני.

ואני יכולתי לראות את אחי ואמא שלי, במציאות אחרת נכנסים לאיילון לחדר ומבקשים, מתחננים שלא יפגע בעצמו.
אני יודעת כמה איילון אהב אותם, כמה הם היו משמעותיים עבורו.
אני יכולה להרגיש כמה זה היה נוגע לו ללב ומשפיע עליו.

במפגש עם פרו' חיים עמר קבלנו עוד חיזוק על החשיבות להיות נוכח שם במרחב האובדני, להיות נוכח מול האדם הסובל, לא רק המעגל הצמוד, יש עוד אנשים חשובים בחייו – הדודות, הדודים, חברים, מטפלים, מורים… כל קול חשוב.
והתעורר בנו הספק, האם מול הדחף האובדני, ברגעי המשבר טקס כזה יכול לעזור?
וכולנו יודעים, אף פעם לא נדע מה יכול לעשות את ההבדל ברגע משבר.
אולי לא נהיה שם, אולי רק המילים שלנו יהיו שם ברגע שהכל סוגר.
למילים יש משמעות גדולה, הן יושבות בלב. אז בואו נאמר אותן בקול. הן יכולות להתברר כמצילות חיים.

אחרי שנגמר המפגש עם הפרופ' ונשארנו רק אנחנו הצוות שיתפתי, גם אם זה לא יציל את חייו, זה יהווה נחמה 'לנותרים', כי היינו שם בשבילו, עשינו כל משה שיכולנו, אמרנו את כל המילים. אני יודעת כמה זה כואב, מצער, כבד ומכביד להשאר עם כל המילים שלא נאמרו…
אז אל תחסכו את המילים – תגידו לו כמה הוא חשוב לכם, כמה אתם אוהבים, כמה זה יצער אתכם אם הוא יפגע בעצמו.