פורסם ב- כתיבת תגובה

איך שומרים על קשר עם אדם שמת?

מוות נחווה בעינינו כסוף (העולם), זהו הכל נגמר. מציף בתוכנו את הפחד הכי גדול שלנו, מהסופיות הזו. האין הזה שיש בו רק שחור והוא מכיל צער, כאב וגעגוע אינסופיים.
56 חודשים (ו 4 ימים) אני חוקרת את הנושא הזה עם עצמי, עם איילון, עם אמהות שכולות. אני יודעת היום שהצורך לשמר את הקשר הוא הצורך הכי טבעי ובסיסי ויש המון דרכים לעשות את זה.
אצלי היה בסיס רעיוני-תודעתי שיש שהנשמה היא נצחית ורק הגוף הפיסי מתכלה ולכן הדרך הראשונית שלי לשמר את הקשר עם איילון הייתה בשיחות היום יומיות שלנו, שחלקכם מכירים מהספר 'גשר בין העולמות'.
אבל היום הייתה לי חווית קשר אחרת לגמרי, דרך מוסיקה שאיילון אהב, הבין וחי לעומק. נחשפתי לפודקאסט של 'האזנה מודרכת' עם עומר גפן. זו הייתה חוויה מרגשת עבורי להכנס להיכל מוסיקה שהיה ברמה מסויימת כמעט סגור בפני. למעט יכולת ההאזנה שטחית, אין לי שום הבנה במוסיקה אז החוויה מאוד מוגבלת. היום בזכות עומר גפן יכולתי להבין בעוד רמות את סטינג ופוליס.
יכולתי לחלוק עם איילון את ההתפעמות מיצירה מוסיקאלית, את הפנטזיה להיות מתופף על הבמה, בהרכב מוביל….
רוצה לצטט קטע משיחה עם איילון, (ע' 214 בספר) שבה הוא אומר:
'… הקשר הזה חשוב גם לנו כאן. החיבור, כי אנחנו נשארים קשורים לנשמות שאיתם חלקנו את החיים על פני האדמה, ולא רק על פני האדמה. החיבורם בנינו הם לאורך זמנים ארוכים מאוד.
כלומר, גם אחנו בעלי עניין בקשר ורוצים את התקשורת, אבל על פי רוב אנחנו תלויים בכם שתפתחו אלינו, שתאפשרו לנו להיות בקשר.'
אפשר להזמין את הספר דרך האתר בעבורכם או בעבור מי שזקוק לו.
פורסם ב- כתיבת תגובה

אובדנות אצל אנשים בתפקוד גבוה

אסף דגן

אובדנות יכולה להתקיים גם אצל אנשים בתפקוד גבוה. זה מאוד מאוד מבלבל.
לכאורה האדם מתפקד, 'על הדברים' אז מה הבעיה?
לפעמים הוא לא רק בתפקוד גבוה אלה גם משקיע אנרגיה בהסתרה של מצבו.
ואז מה התפקיד של הסביבה, מה האחריות שלה?

בימים אלו חיל האויר ומשרד הבטחון מתקשים מאוד להבין את תפקידים ואחריותם לאור התאבדותו של הנווט רס"ן אסף דגן.
קצין מוערך, רב זכויות ותרומה למערכת הבטחון ולנו האזרחים.
הוא התאבד ב 23/10/24 ומאז מנהלת אמו ומשפחתו מאבק כאוב ומיותר מול חיל האויר ומשרד הבטחון שיכירו בו כחלל צה"ל, נופל נפש, ומבקשת לקבור אותו קבורה צבאית.
אבל הם לא מבינים את אחריותם ולא מסכימים עדין לקבור אותו קבורה צבאית.

לתפיסתי במצב של אובדנות, אין גורם אחד שהוא אחראי בלעדי זה צירף של דברים, אבל אין ספק שיש גורמים שיש להם משקל מאוד כבד שמאיצים הדרדרות נפשית, פעילות צבאית במצב מלחמה ופעילות מבצעית לפניה הם עומס נפשי לא סביר.
לא ברור לי מה לא ברור להם. השתמשתם בכישוריו וביכולותיו של אסף לטובת כולנו. לא ראיתם עד הסוף מה קורה איתו, כשראיתם לא הצלחתם לטפל…
למה אי אפשר לנהוג פשוט באנושיות ולהכיר בו בחלל צה"ל.
הצבא היה חייו ב 20 שנה האחרונות.
למה צריך להלחם מלחמות מיותרות?

אני יודעת באופן אישי איזו חשיבות עצומה הייתה לזה בעבורינו כשהיכרו בנו כמשפחה שכולה, כשהכירו באיילון כחלל.

להכרה יש ערך עצום – אמירת תודה למת, כי מגיע לו.
חיבוק של המשפחה, כי מגיע גם לנו.
ולקיחת אחריות לטובת למידה של הארגון עצמו. לא התכוונתם לרע, אבל יש לכם עיוורון בנושא. קחו אחריות. טפלו בליקויים, לטובת הבאים.

אין מילים להסביר על החשיבות של כל אחד מהסעיפים האלה.
להחלמה שלנו כהורים להכרה היתה חשיבות עצומה. עבור איילון המוסד היה בית שהוא היה כל כך גאה בו. בדיוק כמו חיל האויר לאסף.
היום היכולת שלנו לבוא למוסד כמשפחה, כל כך חשובה לנו. התחושה שאנחנו רצויים, עטופים מחזקת אותנו.
מגיע לאסף, מגיע לאמא שלו ולמשפחתו שיעטפו אותם.
בבקשה תתעוררו על עצמכם.

פורסם ב- כתיבת תגובה

סתיו עונת מעבר

סתיו ומעברים

נפגשנו אתמול בקורס יומן מסע להגות במשמעות המעברים בטבע ובחיינו וליצור אותם ביומן.
מעצם היותנו קבוצה של שונים ומגוונים, עלו קולות שונים לחוויית המעבר שמייצג הסתיו : תקופת הסתגלות, ריכוך, הכנה, זמן שאיפה של החום שנצבר לתוך בטן האדמה, געגועים, פחד (מהחורף) חווית של חצויה, פערים קיצוניים, תהליך, פעימה של הטבע שמשרה בטחון…
התפתח דיון ער בנושא המעבר הגדול שבו אנחנו נמצאים, בין העידנים הקוסמיים והאם זה אמיתי ואיך יודעים?
שאלה ראויה שדרשה ממני חשיבה, והחזירה אותי לידיעה פנימית והסכמה להתמסר אליה ולשהות איתה.
עבורי מעבר זה הסכמה להיפרד ממשהו שהסתיים, להשיל את מה שסיים את תפקידו ולהסכים לנוע אל הלא מוכר. זה לא קל. ברוב שנות חיי הבוגרים לא חוויתי סיומים ופרידות. מאז מותו של איילון אני בוחנת את התנועה הזו עוד ועוד, ההסכמה להיות במעבר, על הגשר יש בה משהו מפחיד אבל גם מסקרן יש בה עצב על מה שכבר לא יהיה והתחדשות ותקווה למשהו שעוד לא היה.