קשה לי מאוד היום הזה, לא בגלל הצער הגעגוע והכאב על מותו של איילון, אלה בגלל שביום אחד (חיצוני למקצב הפנימי שלי ולא מתואם איתו) החליטה המדינה שזה יום הזכרון. מלא כפתורים ומתגים מופעלים בעוצמה – בצורת שירים, טקסטים, דגלים, צפירה ועוד קודים ומדינה שלמה ובתוכה אני, שוחה בתוך הצער.
אני לא זקוקה להצפה החיצונית הזו. היחסים שלי עם איילון והזכרון שלו הם פרטיים שלי.
אבל היום הבנתי שהיום הזה לא מיועד דווקא לי, הוא הצורך האנושי של אזרחי המדינה לכבד את כאבי (נו) להגיד לי (לנו) שאני (אנחנו) לא לבד והם רוצים לעטף אותי (אותנו).
אז אני מרכינה ראש ומודה ומשתתפת ומקבלת ונזכרת שגם בשבעה הבנתי שזה לא רק לכבודי או בשבילי, גם כל האנשים מסביב שמגייעם לנחם ולהיות יחד, זקוקים למקום להביע את הכאב והצער והגעגוע.
וגם הזכרתי לעצמי, את לא רוצה להיות לבד בצער ובכאב, את רוצה להדעת-להרגיש שעוד אנשים איתך ביום הזה.
מודה למוסד על הסביבה האמפתית, התומכת, המכבדת שהוא מעניק לנו בימים אלו. ומודה לחברים הרבים שזוכרים ונוכחים איתנו.
גם ביום הזכרון הזה אני רוצה להניח כאן את מה שליווה ומלווה אותי מאז מותו של איילון ונותן לי את היכולת להתמודד עם האובדן:
"החיים האנושיים על פני האדמה אמנם ארעיים, אך הנשמה היא נצחית וכך גם האהבה. דבר אינו מסתיים הוא רק משנה צורה"
ההבנה הבסיסית הזו מאפשרת לי לשמר את הקשר עם איילון גם אחרי מותו.
ולתרגם את האהבה האינסופית בנינו, לשיחות ובעיקר לחיים שיש בהם מהות, משמעות ונתינה.
מבחינתי במותם ציוו לנו את החיים, אומר לי שאני אמורה לחיות את החיים במלואם ולהיות אדם ערכי, טוב לעצמי ולסובבים אותי.
במציאות המורכבת של ימים אלו, הצמדות לערכים של אחריות כוללת, ערבות הדדית, אהבת האדם יכולים להוות מגדלור עבור כולנו.
ברגע זה הייתי רוצה שערכים אלו בעיקר יופנה להשבת השבויים והחטופים הביתה.
אוהבת בין כל העולמות ומתגעגעת מאוד. אמא