פורסם ב- כתיבת תגובה

הצמיחה הפוסט טראומטית של יפן

יפן

הירושימה חורבן ותקווה

מעט מאוד אנחנו לומדים בבי״ס על המזרח, מעט מדי… דווקא על הירושימה ונגסאקי למדתי בתיכון.
200 אלף איש נהרגו בפצצת האטום (הראשונה, מתוך שתיים שהוטלו עד היום) תוך 15 שניות נחרבה העיר ונהרגו רוב האנשים. אפילו הנהר רחב הידיים התייבש לשנתיים, וכל דגת הים הוכחדה לשנים…
סיפור החורבן בלתי נתפס, אבל מקפל בתוכו גם אופטימיות ותקווה.
אחרי 20 שנה התחילה להבנות עיר חדש מודרנית, היום חיים בה למעלה ממיליון איש.
החשוב מכל יפן שינתה כיוון מהותי, ממדינה תוקפנית, אלימה לשכנותיה, חברה בציר הרשע, היא הפכה למדינה שוחרת שלום.
יחסיה עם ארה״ב שהטילה עליה את 2 הפצצות והכניעה אותה במלחמה, טובים מאוד.
אז אני תמהה האם נדרש לעבור דרך הרס וחורבן כדי להגיע לשלום.
או שניתן ללמוד מנסיונם של אחרים ולחיות חיי שלום ?

שתי נקודות זמן בחיי יפן ששינו את המדינה

שתי נקודות זמן-בחירה גורליות בחיי יפן ששינו את פני החברה והמדינה באופן מהותי.
הסטורית יפן היתה מבודדת מהעולם מבחירה במשך מאות רבות של שנים. סגורה, מבוצרת, חזקה, ומבודדת.
נשלטת ע״י השוגון והסמוראים מבחינה צבאית ומנהלתית והקיסר היה דמות ייצוגית בעלת תפקיד רוחני/תרבותי.

בחירה ראשונה – לסיים את השילטון הפאודלי של השוגונים והסמוראים ולעבור לשלטון מלוכני פרלמנטרי
באמצע המאה ה 19, עלה לשלטון הקיסר מיג׳י, בגיל 17 הוא הבין שבעולם הגדול קורים דברים משמעותיים ויפן צריכה לעבור התאמות ולהתפתח לעולם.
ארה״ב ׳עזרה׳ לו הם דרשו באיומים (פגז אחד בלבד) שיפן תפתח את שעריה.
מייג׳י אסף את כל הדומים-הסמוראים ודרש מהם לוותר על נשקם (חרבות).
לאחר קרבות קשים ניצח הקיסר מייג׳י והעביר את יפן לעולם מודרני, מתקדם, באמצעות שורה של חוקים ומעשים פתח אותה לעולם והצעיד אותה קדימה.
חשוב לציין כי המשפחות של הסמוראים (שניהלו את יפן הפאודלית עד לאותה תקופה) השתלבו היטב בעולם החדש ובמערכות השלטון, הניהול והכלכלה.

בחירה שניה – אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה יפן בחרה בשלום ובדמוקרטיה כדרך חיים.
אחרי שהיתה חלק מציר הרשע במלחמה וסירבה להכנע גם אחרי שגרמניה נכנעה. יפן נכנעה רק אחרי שהוטלו עליה 2 פצצות אטום!
מתוך ההרס והחורבן הנוראיים, יפן בחרה בשלום, הפכה למדינה דמוקרטית, לקחה אחריות על התנהלותה ושינתה באופן מהותי את תפיסת עולמה, את המדיניות ואת ההתנהלות בפועל.

היפנים שהיו סגורים לעולם מאות שנים, רצו לקרב את המערב ליפן לפתוח את העם היפני לרעיונות חדשים, אחרים. הם הזמינו אמנים מכל העולם להביא יצירות למוזיאון הפתוח שהקימו האוקאמה. ליד הר פוג׳י.

חשוב לציין כי הפיכתה של יפן למדינה מודרנית מאוד מתקיים לצד כבוד וחיבור עמוק למסורת שמירה על לבוש מסורתי בבית, בסופי שבוע ובאירועים, אמונה בבודהיזים ובשינטו והליכה שוטפת למקדשים. הם מצליחים לקיים קדמה ומסורת שתומכים זה בזה.
אני שואבת תקווה משני סיפורים אלה.

המציאות ביפן לפני הבחירות הגורליות היתה סגורה, חסרת תקווה, שסועה. בזכות גמישות מחשבתית, בזכות נכונות להפתח לרעיונות חדשים לחלוטין לנפץ תקרות זכוכית, יפן צעדה-שעטה קדימה.
היום היא אחת המדינות המובילות בעולם מבחינה כלכלית.
גם לנו יכולים לקרות ניסים אם נסכים לחשוב אחרת, להפתח לאפשרויות שאנחנו לא מכירים.
אני מאמינה שיש לנו אפשרות להחזיר את החטופים, לחיות כאן חיים של בטחון ושכנות טובה, גם אם הדרך עדין לא התגלתה בפנינו

להמשיך לגור במקום לא בטוח

התעוררנו בבוקר למידע המבהיל על טילים איראניים  העושים דרכם לישראל…
ארוחת הבוקר כבר לא כל כך עברה בגרון
ומתיירים שמחים וטובי לב, הפכנו כולנו לדאוגים ומבוהלים….מחוברים ל YNET
המרחק מישראל וההמצאות ביפן מאפשרות לחשוב עלינו כבני אדם – יצורים סתגלניים הקשורים למקום שבו אנחנו גרים…
כשמסתכלים על ישראל מיפן אי אפשר שלא לתהות, מה קורה לנו, למה אנחנו ממשיכים לגור במקום הבלתי בטוח הזה? המקום שבו אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אויבים שרוצים להשמיד אותנו?
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אני ששנים כשקוראים את המשפטים האלה בהגדה של פסח על ׳הבאים לכלותינו׳ מאבדת סבלנות על הנרטיב הקורבני שאנחנו מחזיקים בו, ופתאום זה קורה בימי ה 7/10, מתקפת טילים מאירן…
ואו, אני נדרשת לחשוב על הסיפור היהודי (שאני לא מזדהה איתו) מחדש, לשאול את עצמי מה קורה לנו כעם, למה זה קורה…ומה באמת נדרש ממני ומאיתנו כדי שזה לא יקרה שוב ושוב…
אין לי תשובות אבל יש לי שאלות לעצמי…
אבל אני רוצה לחזור לאמירה שאדם הוא ייצור סתגלן
יפן כידוע היא מדינה מורכבת מאוד
אחד הדברים המשפיעים עליה מאוד זה המיקום הגיאוגרפי שלה היושב על אזור רווי רעידות אדמה קשות. כאלה שמחריבות אחת לכמה שנים אזורים.
חשופה לצונאמי מהים שגורמות לנזקים אדירים ולאבדות בנפש.
הטבע הדרמטי מאוד נוכח בחיי היפנים, משפיע עליהם בצורה בלתי רגילה והרבה פעמים כאמור תוקף אותם.
ובכל זאת הם לא מעלים בדעתם לעזוב את המקום. זה ביתם.
הם לומדים לחיות עם הטבע לא להתנגד לו.
לכבד אותו להוקיר אותו לאהוב את מה שיש לו לתת להם. הם לרגע לא שוכחים שהכח הוא בידיו של הטבע לא בידיהם. יש להם הרכנת ראש בפני הטבע.
והמון עבודה פנימית רוחנית שינטו לצד בודהיזים, שמלמדת אותם איך לחיות.
גם אני לא שוקלת לעזוב את המדינה המוקפת אויבים (למרות שאני בחו"ל כרגע) כמו היפנים שלא עוזבים את מדינתם.
אני תמהה האם היחסים של היפנים עם הטבע יכולים ללמד אותנו משהו להוות עבורינו השראה לאיך חיים נכון חיים מלאים לצד האיומים החיצוניים?
החיים הרוחניים העשירים שלהם הם ללא ספק חלק מהתשובה, אבל לא רק….
יש גם מנהיגות אחראית, שתפקידה לדאוג לאזרחים, להווה שלהם, לעתיד שלהם תוך כבוד למסורת ולעבר.
מנהיגות אחראית שכולנו מאמינים לה כל כך נחוצה לנו בימים קשים אלה.
מנהיגות ערכית, אליטה חושבת רואה לטווח קצר ולטווח ארוך.
היינו פוחדים פחות. אנחנו יודעים לעבור תקופות קשות, אבל חסרה לנו אליטה מנהיגות מובילה.
מגיעה לנו מנהיגות ערכית, אחראית שתוביל אותנו בימים אלה לחוף מבטחים.

פורסם ב- כתיבת תגובה

כמה נקודות על אסתטיקה יפנית

שמירה על הסביבה

השוק באוקנזה מתמצת לתוכו חלקים מהיפניות.
נקיון וסדר שאנחנו לא מכירים, אוכל טעים טעים טרי וזול – אכלתי מרק סובה ב 11 ש״ח !!!
אסטטיות בכל מקום, ירקות ופירות שאת חלקם אנחנו לא מכירים, והמון המון דגים ופירות ים.
זה מפתיע אותי, היפנים ממחזרים הכל באופן הכי קפדני שיכול להיות, הטבע חשוב עבורם והוא חלק מהותי מחייהם. אבל כל זה לא מחלחל ליחסים שלהם עם גדת הים. המטבח היפני נשען על דגים. היפנים ׳שואבים׳ את דגת הים, הים סביבם נקי מדגים כי הם חסלו את הדגה, הם מיבאים דגים.
מסרבים לחתום על אמנות בינלאומיות לשמירת הסביבה. מבאס.

בונסאי

אבל ביפן יש אסטטיקה ויופי בכל.
עצי בונסאי מיוצרים בסדנא של מאסטר

צבעים

כל כך הרבה צבעים וגוונים יש בעולם
חנות אחת בטוקיו Pigment, זיקקה אותם בעבורינו♥️
האם אפשר להכיל את כולם?

 

 

קיוטו

קיוטו בירתה הישנה של יפן היא הלב. העיר נותרה על מקומה ללא פגע במלחמת העולם השניה.
גם בעלות הברית הבינו את ערכה ההסטורי והתרבותי ולא הפציצו אותה והיפנים מצידם גם הם לא התגרו ולא נתנו סיבה, לא הכניסו לשם חיילים.
וכך בניגוד לטוקיו שנבנתה מחדש כמעט לחלוטין כבירתה המודרנית והשאפתנית של יפן, טוקיו שמרה על אופיה המסורתי ועל אוצרותיה התרבותיים.
בתים קטנים, נמוכי קומה בני מאות שנים, מקדשי שינטו, מקדשים בודהיסטים, המרכזי שבהם בן 1000 שנה, גנים מרהיבים, חנויות עתיקות, אנשים בלבוש מסורתי כל אלה מאפשרים לנשום ולדמיין את העבר.
מזג האויר נעים, הסקורה עדין פורחת המראות מרהיבים. אותו עבר ומסורת ותרבות שכל יפני חי אותה ומכבד אותה. כבר כתבתי לא מעט על שני הניגודים האלה המסורת והקידמה.
היום שהיינו בעבר…