באופן מוזר ומתסכל, דווקא בימים אלו שיצאתי החוצה עם 'אלומת איילון' – אתר בו רכזתי מידע רב על עולם האובדנות, לטובת כל מי שתומך במתמודדים,
היו השבוע פרסומים כל כך מתסכלים על מצבה הקשה של מערכת בריאות הנפש הציבורית. חדרי המיון הפסיכיאטרים הודיעו שיעבדו עד 16:00 בלבד, מחוסר כ"א (וחזרו בהם, לא בגלל שאין באמת בעיה).
המדינה שמשקפת את החברה, נמצאת באוזלת יד קיצונית מול בעיות בריאות הנפש. קראתי שתקני בריאות הנפש לבני נוער וילדים מניחים ביקוש של 3%, כאשר בפועל הביקוש היום עומד על 30%!!!!
זה מטורף.
המשמעות בשטח זה שפניות לטיפול פסיכיאטרי / פסיכולוגי יכולות להיתקל בהמתנה של חודשים.
אנשים במצוקה אחרי ניסיונות אובדניים מגיעים לחדרי מיון פסיכיאטריים ומשוחררים לביתם, באמירה ש'אין סכנה לחייהם' אבל בפועל פשוט אין מיטות אשפוז והסכנה לחייהם מאוד קיימת ובני המשפחות לא מסוגלים להתמודד..
זה לא שאני חושבת שלפסיכיאטרים או לבי"ח פסיכיאטריים יש פתרונות מצוינים לבעיית האובדנות, זה רחוק מכך. מערכות הבריאות צריכות לעבור מהפך עמוק בטיפול באובדנות לשנות ולעדכן שיטות טיפול, ועדין זה לא נתפס ולחלוטין לא תקין, כי יש מצבים שכדורים פסיכיאטריים ואשפוז פסיכיאטרי יכולים להיות מצילי חיים.
בא לי לצעוק הצילו התעוררו על עצמכם. בואו נתעורר על עצמנו.
מתמודדי נפש ובני משפחותיהם הם לא שוליים חברתיים, הם נוכחים בכל מקום, הם חלק בלתי נפרד מכולנו, מהמארג הכולל שלנו כחברה, מארג של קשרים חיים. הם שיקוף של כאב נפשי עמוק שקיים בנו והם נושאים אותו ומבקשים מכולנו להתעורר לנפש הרגישה שלנו, לנפש הרגישה שלהם.
לפתוח את הלב, להחזיק ידיים ברכות ובחמלה ולהיות שם בשבילם ובשבילנו.
נשאלתי אתמול ע"י אם של מתמודד, מה בעצם המסר שלך?
אז אני מתמצתת אותו כאן, התמודדות עם אובדנות דורשת מבחינתי
1. שחרור כל בושה והסתרה.
אין מה להתבייש אין מה להסתיר אף אחד לא אשם. הבושה וההסתרה מחמירים מאוד את המצב של המתמודד ושל בני המשפחה.
2. לבקש עזרה – הדרך להתמודד עם אובדנות היא לא אחת והיא לא חד משמעית, ככל שנפתח, להכיר, להבין, להתנסות, ללמוד את הנושא יגברו הסיכויים למציאת דרכים להיטיב את המצב.
3. כבני משפחה ותומכים להסכים להרגיש, להסכים שהות בתוך הכאב, הצער, הבלבול חוסר הודאות, בנכונות להכיל את הרגשות האלה טמונים הזרעים לריפוי.
האדם המתמודד מרגיש לבד בתוך הכאב הוא מתבייש בו ומסתיר אותו.
כשהסביבה הקרובה שלו לא מתביישת, לא מסתירה וחווה איתו את הכאב בתוך הבור, זה נותן לו קרן אור לשאוב ממנה תקווה.
שיחה עם איילון 27 בספטמבר 20, פורסמה בספר 'גשר בין העולמות'
אמא:
יום כיפור בפתח.
סגר במדינה – קורונה
כבד, כבד.
אבא עובד עם אחיך בנגרות בחצר,
אחות אחת בטרק בבולגריה, השנייה אצל חבר.
הגרון חנוק והדמעות מבצבצות.
איילון:
חיבוק גדול, אימא.
אמא:
איילוני, אני כנה עם עצמי, יודעת שאם היית איתנו זה לא אומר שהיה לך טוב או שמח. זוכרת עדיין היטב שחווית ימים – תקופות של בדידות. לא שמחה גדולה. אף פעם לא שקלתי את בדידותך ועצבונך מול האפשרות של אין־אתה, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב אם אני רוצה אותך כאן משיקולים אגואיסטיים שלי או כי זה היה טוב גם לך.
אם היית חי עכשיו, לי היה טוב. על פניו הכול נינוח, אתה בבית, כולם בסדר, אני יכולה להיות עם עצמי.
אבל לך לא בטוח שהיה טוב.
אז מה עדיף?
איילון:
אימא, זו כמעט שאלה פילוסופית, וכמובן תלוי את מי שואלים.
אבל לשאלה אין משמעות, כי ההחלטה הייתה רק שלי. אם הייתי מתייעץ איתך, מבקש את אישורך למות, אז היית בדילמה הזו, אבל היא לא הובאה לפתחך.
אני החלטתי. לא שאלתי ולא התייעצתי.
אמא:
איילוני, אתה מאוד נדיב איתי בתצורתך הנוכחית. תמיד אני יוצאת בסדר. רק התוצאה לא בסדר.
איילון:
אני יודע שזה קשה להכיל את כל המורכבות הזו. זה קשה גם לי.
להיות האדם הזה שפגע ולא חשב, להיות האדם הזה שהרים ידיים, ולהזכיר לעצמי שלא יכולתי אחרת לתפיסתי באותו זמן.
אם חוזרים לסיפור, לאירוע, אין בו כשלעצמו שום דבר טוב. יש בו המון כאב וצער וסבל מתמשכים.
הדבר היחיד הוא לאן נבחר להתפתח ממנו, מה נבחר ללמוד ומה נבחר להיות.
——–
מביאה את השיחה הזו לכאן, למרחב הווירטואלי, 3 שנים אחרי…
כי זה יום כיפור, והיום הזה מזמין אותנו להגות פנימית ולחשבון נפש.
סופה של השיחה משקפת את המהות לה אני נחנכת שנים במרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות וזה מה שאני חושבת ומאמינה בו גם היום.
המציאות מורכבת מהמון אירועים ומצבים, חלקם קשים מאוד להכלה וכואבים כואבים…
והבחירה כמו אז גם היום היא בידנו, לאן נבחר להתפתח מכאן? מי נבחר להיות?
(מוזמנים ללחוץ על הלינק לקריאת מאמר של לוהאריה "מאוורים את הנפש" שרלבנטי לנושא ולימים אלו)
אני בוחרת לא להתעלם מהכאב, אני עוברת דרכו כשהוא צף… אני חיה את היעדרות והאיין הפיזי של איילון והחוסר רשום בתאי הגוף וזה כואב.
לצד זה אני בחרתי ובוחרת לצמוח מהמשבר הזה לחיות את החיים, ליצור, להתפתח, לשמוח, להיות סקרנית.
הבחירה לעבוד הפעם דווקא עם הג'לי פלייט התבררה כרצון משותף של ג'וד ושלי ,
בלי כל תאום מוקדם.
לעבוד עם ג'לי פלייט זה לא תהליך 'רגיל' של עבודה ביומן והוא דורש התארגנות אחרת של חומרים-מרחב-זמן.
אבל שתינו רצינו
אז היה ממש כיף.
נבענו מהחומר, מהתהליך… לא באנו עם כוונה מוגדרת מראש עם נושא.
תוך כדי השיחה שהתפתחה, ולאור שאלה ששאל אותנו IIlan Passiהיקר שמתעד את התהליך המשותף שלנו בעין מתבוננת ובנוכחות רגישה ותומכת, הבננו שנושא המפגש הוא:
בוחרת. בכאן ועכשיו.
אז נחזור אל הג'ליפליט – כדי ליצור אתו, צריך קודם לבחור שזה מה שרוצים לעשות (לאור מה שהוסבר לעיל) ואז להיות בנוכחות מלאה בכאן ועכשיו. ולא פחות חשוב – בלי תלות בתוצאה.
אחרת אין פאן בתהליך ואנחנו רצינו היום פאן.
אז מה זה בשבילנו לבחור בכאן ועכשיו.
גו'ד התחילה בלבחור בשמחה! פשוט כי זה מה שבא לה היום – ליצור בשמחה.
ולבחור לחזור ארצה מהחופשה ביוון כדי להיות בראש השנה עם ליטל והמשפחה.
כי יש לה הבנה ברורה שכל יום הוא חשוב, כל אירוע יכול להיות אחרון וחשוב לה להתחשב ברגשות של האנשים סביבה.
אני בוחרת לא לפחד מגל עצב שמגיע – היום של ראש השנה איים להטביע אותי. לא התנגדתי, פשוט אפשרתי לו להיות. הייתי בו ואיתו הוא היה ה'כאן ועכשיו' שלי.
יום למחרת הגיעה השמחה ואיתה ההודיה על מה שהביאה בחובה השנה שחלפה וסקרנות לגבי השנה הבאה.
העבודה שלי יצאה קונטרסטית – נעה בין הקטבים, בין דבר והיפוכו. אין בה הרמוניה עבורי. אולי תיווצר בהמשך אם אבחר ליצור בה רבדים נוספים והטמעות…
העבודה של ג'וד יש בה הרבה יותר השלמה וקבלה של החלקים הלא הרמוניים. אחרי עצירה לנשימה היא אפשרה לי למשוך את הקווים (הדרך שלנו 'להטמיע') ומשם להמשיך בעצמה, לאחד בין החלקים….
כשהעבודה של ג'וד הייתה מוכנה,
היא כתבה עליה – בוחרת בכאן ועכשיו
הבנתי פתאום בעוד רמה, שאין דרך אחרת. מה שיש, זה רק כאן ועכשיו.
בקצת יותר מילים, המפגש עם המוות מלמד שכשאנחנו חיים את החיים אנחנו מוזמנים לחיות אותם כאן ועכשיו, למקסם אותם בכל רגע נתון, כי כל רגע יקר מפז.
בסוף הפגישה ישבנו-שכבנו על הספה לחשוב יחד מתי ואיך נצא עם הסדנא? לחכות לתוצאות של הבדיקות? לראות מה המשך הטיפול?
בסוף החלטנו שאין למה לחכות. זה צריך להיות כאן ועכשיו.
ובחרנו לפתוח את הסדנא למשתתפות בסוף אוקטובר.
אז מי שמרגישה שהנושא של החיים והמוות, קרוב לליבה ויש לה רצון להצטרף למסע, תכתבו ל בטופס יצירת קשר, כאן באתר.
ואם אתם מכירים משהי שזה ממש רלבנטי עבורה אז תעבירו את זה הלאה.
ראש השנה זמן נהדר להודות ולהוקיר את היש והקיים ולהסכים להתחדש
בחודשים האלה אנחנו משפחה בתנועה ובהשתנות ליאורי הגדולה עברה-חזרה לירושלים עם עידני, שם מרגיש לה בית, שקדי התחתנה עם עומריקי והראלי התחיל שנת שירות ועבר לחיפה.
כל אלו מזמינים גם אותנו משה ואני להשתנות, להסכים לחדש את הזוגיות בנינו על בסיסים שאינם קשורים לילדים. 35 שנה ביחד ופתאום הזמנה להשתנות ולחדש😊
מרחבי הטיפול והיצירה שלי השנה העמיקו והתרחבו. משאלת הלב שלי להביא ריפוי, התחדשות ותנועה מתוך שמחה, קורמת עור וגידים… נשים יקרות ואהובות (בינתיים אלו רק נשים) מגיעות אלי ומסכימות לצאת למסע משותף, לגעת בעדינות במעמקי הנפש, לפגוש את מה שמבקש לבוא, לעבור דרך קשת הרגשות וגם דרך הכאב ולחוות ביציאה אופציות אחרות לחיות את החיים, הרגיש וגם להיות ולעשות..
למדתי בעוד רמה את החשיבות של לשהות עם הכאב של האחר, כדי לאפשר לו לנשום שם ואז לאפשר גם תנועה. ותודה על כך לתנועת מש"ה שבמסגרת ההתנדבות שם, אני יכולה לראות שוב, פעם אחר פעם איך זה עובד.
הקמתי את 'אלומת איילון' שמנגישה לבני משפחה של מתמודדים את הידע שלא היה לי לפני 3.5 שנים. למי ניתן לפנות כדי לקבל עזרה? מה אומרים אנשי מקצוע? איך הם מרגישים, מהעובר עליהם? ואני תקווה גדולה שזה יעזור למי שצריך.
אני מודה על הלימודים שלי מרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות, על הזכות להתפתחות תודעתית כל כך מזוקקת, שמזמינה אותי לנוע על כל הרצף, מהתודעה הגבוהה המופשטת ועד לבחירות היום יומיות הפשוטות לכאורה.
סקרנית מה יבוא לפתחי השנה?
מי אבחר להיות? מה אבחר ליצור?
שתהיה לכולנו שנה של התחדשות, יצירה, שמחה ואהבה.
"לדבר במקום לשתוק
להחזיק במקום להדוף
לנוע במקום לקפוא"
זו תמצית התורה שהציגה גל נסים- עמנואל, בכנס למניעת אובדנות בקרב בני נוער, שנערך השבוע ב 10/9 היום הבינלאומי למניעת אובדנות,.
מאות אנשים באו לאחוז ידיים, לפתוח את הלב וללמוד עוד על הנושא הזה שכל כך מפחיד את כולנו, כל כך היינו רוצים שהוא לא יהיה נוכח….
אבל האובדנות קיימת בתוכנו כחברה כמו פצע מדמם, מגפה שקטה.
כ 500 איש מתים כל שנה מאובדנות, כ 6,500 מגיעים לחדרי מיון לאחר ניסיון אובדני ועוד אלפים מבצעים ניסיונות אובדנות ולא מדווחים.
לכל האנשים האלה יש מעגל קרוב שמקיף אותם וחווה יחד איתם את הכאב והסבל הבלתי נתפס הזה.
כבר 3.5 שנים אני לומדת את התחום ופעילה בו מאוד, וחווה את הכאב, הבלבול והעדר ההבנה את הדרך של בני המשפחה והסביבה התומכת.
לטובתם ולמענם הקמתי את 'אלומת איילון', אתר בו אני מנגישה מידע מהותי להתנהלות במרחב אובדני, מידע שלא היה לי לפני מותו של איילון, מידע שאני יודעת שיש לו יכולת לעזור לבני המשפחה והתומכים להבין:
למי אפשר לפנות כדי לקבל עזרה?
מה אומרים אנשי המקצוע?
מה מרגישים המתמודדים?
ומה אפשר ללמוד מניסיון של בני משפחה אחרים?
דווקא כשכולם חזרו מהחופשה, ג׳ודי יוצאת לחופשה-פגרה מהכימו…
אז הגינו בימים הצפויים לה, עד שיתקבלו התשובות מה פט-סיטי ועד שיחליטו מה יהיה ההמשך…מה תבחר לעשות עם הזמן הזה.
ג׳וד חזרה למפגש עם הקווים האדומים שלה..
אבל בעיקר לרצון לחיות את הכאן ועכשיו, להיות בחופשה ורצוי בחו״ל…
יחד הגינו במשמעות המילים, מהר מאוד גילינו שבפגרה טמון גם פגר ופגע רע,
אבל גם בחופש לבחור להיות בכאן ובעכשיו.
לג׳וד יצאה עבודה ׳הפוכה׳ שממנה היא התפתחה בפשטות וביצירתיות לעבודה שאפשר לראות מכל הכיוונים.
כי זו המציאות של ג׳וד אפשר להתבונן עליה מהרבה כיוונים.
אני התחברתי לקהילה שאני מלווה בימים אלו במש״ה, אנחנו מלווים בחור צעיר בגל אובדנות, אבל עכשיו יש הפוגה ואנחנו מרגישים מעין חופש, ודואגים מה יהיה בגל הבא..
רק בסוף ראיתי אותי בתוך העבודה – חיה בשמחה את החיים דרך הצבעים, והכאב נוכח ברקע כמסגרת.
היה לי קשה לראות את הכאב בצבעים של שחור-אדום, אז שמתי עליו רובד של נייר שרטוט, שלא יעכיר את האווירה.
ואני תמהה כבר כמה ימים, על תעתועי הזמן ועל המילים שצריכות משמעות חדשה
יום הולדת 30, יש כזה דבר? אחרי שאדם מת?
ביום הולדת רגיל מציינים את הישגיו של אדם מעצימים אותו על פועלו, מברכים אותו על שעתיד לבוא…
אז מה מציינים כאן?
היום מרגיש לי שמציינים את יום הולדתו זה שהתרחש לפני 30 שנה…
נפגשנו הבוקר אצל מירב שקד במסגרת הפרויקט שלה רוקמות תהילים, בחרתי פרק ומתוכו 3 מילים:
מרחם מבטן אימי (תהילים כב')
ורקמתי וחזרתי לרגעים האלה לפני 30 שנה (בעוד כמה שעות)
ובשיחה עם חברה נזכרתי, שוב, כי כבר בבואו לאויר העולם הביא עמו מסר ברור – בקו חיים קצר, בכף ידו הקטנה.
אני ידעתי מה זה אומר. נבהלתי. ושמתי בצד.
ידענו שזו הבחירה מבעוד יום, אבל לא ידענו לחיות איתה, אולי עדיף…
היום לראשונה מזה 3 שנים ו 4 חודשים פתחתי את האלבומים, הם זרים לי.
אני עדיין מעדיפה לחיות את הקשר הנוכחי שלי עם איילון, הקשר והשיח בין העולמות, זה שיש בו תקווה ונחמה וחיים שוקקים.
בשבוע שעבר התפתחה בזמן ההפסקה שלנו שיחה – מה את רוצה, לחיות או למות?
שתיקה (של ג'וד), דמעות (שלי) ואז עלה הקונפליקט בין הרצון האישי של ג'וד להפסיק לכאוב ולכן למות, לבין הרצון שלה לא לפגוע באנשים הקרובים אליה.
אני כמובן נזרקתי לשיחות הבלתי פתורות אצלנו בבית – האם הסבל של איילון הצדיק את מותו? האם היה צריך לקחת אותנו בחשבון?
בימים אלו אני מלווה במש"ה מעגל תמיכה של בחור צעיר שנמצא בייסורים גדולים מנשוא, שאחיו נלחם על חייו ואנחנו הצוות המלווה ממש"ה נלחם יחד איתו על חייו של האח.
ובתוכי השאלה הבלתי פתורה, מתי אנחנו צריכים לשחרר? האם לשחרר פירושו לוותר? ואם נעבור את הגל האובדני הזה אחריו יבואו חיים טובים מלאי משמעות?
אז היום נפגשנו, ג'וד ואני, וחקרנו בכנות יחד את הסוגיה, 'הבאנו' את השחקנים המשמעותיים בחיינו וניהלנו איתם דיאלוג בנושא. עימתנו את עצמנו ואותם עם השאלה – מה הרצון של כל אחד ולמה?
אשתף בכאב ברמה האישית, רק אחרי מותו של איילון, התחלתי להיחשף לסבל הנוראי שאיילון חווה.
עומק הכאב ועוצמתו לא ברורים לצופה מהצד, איילון תפקד, בחוץ הכל נראה בסדר. אז הכאב לא היה גלוי לנו.
באופן מיידי הבנתי שאם איילון ביצע אקט כל כך דרמטי ומבהיל של מוות מהתאבדות, היה צריך להיות שם משהו נורא ואיום ברמות שאני לא יכולה להבין.
כשהבנתי את זה הכאב והצער שחוויתי היה בלתי נסבל – איך לא הייתי שם עבורו, ברגעים הקשים שעמד מול המוות. לבד. זה גמר אותי.
ג'וד למדה מהתהליך על הלגיטימיות של הקווים האדומים שלה – לחיות כל זמן שאיכות החיים שלה מספקת מבחינתה ועל החשיבות של לנהל תהליך פרידה מרצון ובהסכמה עם השותפים שלה למסע כדי למזער את הכאב של 'נותרים מאחור'.
בעבודה המשותפת שלנו היום ביומן המסע הוויזאלי, הנחנו בכיסים (שנמצאים בתוך העבודה), את כל הקולות.
.
באלומת איילון – אתר המידע להורים ובני משפחה בנושא מניעת אובדנות תוכלו להיחשף לעדויות של מתמודדים, ללמוד מה הם עוברים, איך הם מתמודדים?
ג'וד ואני החלטנו לצאת למסע משותף, לעבד בחומר, בצבע ובמילים את המפגש עם המוות.
כל אחת מאיתנו נאלצה להפגש עם המוות ולהתמודד איתו, היומן הויזואלי הוא הכלי שלנו.
אז זה היה הכי טבעי, ופשוט עבורנו להתמודד עם הפחד, הכאב ועם הדבר הזה שנקרא – מוות, דרך היומן.
למפגש הראשון קראנו – 'מחפשות את המילים'
יצרנו את המיכל למסע, את הכריכה של הספר, בתוכו נעבוד.
בחרנו לחפש ציטוטים מעוררי השראה, לראות דרך עיניים של אחרים כיצד הם רואים את המוות כיצד הם מדברים אותו, ולשלב אותם בכריכה. הפתיע אותי לגלות פרספקטיבות אחרות משלי על המוות מאנשים שונים.
גו'ד הכי התחברה ל:
ווינסטון צ'רציל: 'אני מוכן לפגוש את הבורא שלי, אך האם הבורא שלי מוכן לעסק הגדול של לפגוש אותי, זו שאלה אחרת?'
או במילותיה של ג'וד – תשארי לעשות את הצרות שלך למטה, תעזבי אותי בשקט.
וגם לציטוט, 'החיים לא צריכים להיות, מסע אל הקבר, במטרה להגיע לשם בבטחה ובגוף במצב טוב, אלה במצב להתגלגל אליו בענן עשן, חבוטים ומשומשים, בלויים לחלוטין וצועקים – וואו איזו נסיעה.' האנטר ס. תומפסון
לגו'ד זה הרגיש כמו 'מתגלגלים ברכבת הרים'.
לג'וד יש אינסוף הומור.
אני בחרתי במה שהחזיק אותי בשנים האחרונות
'החיים האנושיים על פני האדמה אמנם ארעיים, אך הנשמה היא נצחית וכך גם האהבה. דבר אינו מסתיים הוא רק משנה צורה'. Lou Harya
זה אפשר לי להמשיך את הקשר עם איילון לאחר מותו, לנהל איתו שיחות ואף להוציא אותן לאור בספר 'גשר בין העולמות'.
עורר אצלי מחשבה משפט של גתה: 'מאושרים מכל הם אלה המסוגלים לרשום קשר בל ינתק, בין סוף החיים לתחילתם.'
ולא יכולתי, שלא להיזרק בחזרה לרגע הכאוב שבו הבנתי שלידה ומוות הם אותו דבר, רק הפוך.
למי שלא מכיר –
גו'ד Judith HAim– מגדירה את עצמה 'נוסעת בזמן, מכינה את עצמה לתחנה האחרונה. לא יושבת ומחכה בזרועות שלובות.'
אני, מירב – פגשתי את המוות 'פנים אל פנים', עם מותו של איילון מאובדנות. ובחרתי לחיות את החיים ולהאיר את המוות.
התהליך שאנחנו עוברות יחד, ייצא כסדנא משותפת שלנו שנעביר כשנבשיל.