מתבוננת על תהליכי היצירה שלי ועל אינסוף העבודות שאני יוצרת כל הזמן (כמעט) ומנסה להבין את עצמי.
מאיפה זה מגיע?
זה לא מגיע מהראש, איזה כיף. מי שמכיר אותי יודע שאני אדם חושב, מתוכנן. שנים אני מנהלת חברת מחקר וייעוץ
ופתאום הראש והשכל לא מנהלים את העיניינים, האמת אין להם תפקיד.
תהליך הוא מבפנים, מהבטן
תשוקה בלתי מוסברת או נשלטת לעבוד עם החומר
לשלב חומרים, לשלב צבעים, לגזור להדביק, לצבוע
העבודה ביומן המסע הויזאולי בשילוב mix media בשבילי זו תרפיה.
הכל מותר, הכל אפשרי.
אני לא חייבת כלום לאף אחד, גם לא לעצמי
אפשר לעבוד עוד ועוד, אפשר להניח
אפשר לחזור לזה ואפשר לא
מין חופש שלא הכרתי, בטח לא בחיי הבוגרים. שבהם התכנון, ההתמקצעות, ההתמדה התוצר, הלקוח.. הם הדבר.
פתאום נפתח לי עולם שבו הדבר הוא המשחק שלי עם החומרים, המשחק שלי עם עצמי, כמו פעם כשהייתי ילדה.
כדי ליצור אני פשוט צריכה לא להפריע
להסכים להיות בחופש מוחלט, להסכים להתנסות.
מסתכלת על היומנים המתרבים בהשתאות – כל מה שיש בפנים זו אני…
כל כך הרבה צבעים, חומרים, רעיונות, שילובים
עפה מנושא לנושא, מחומרים לחומרים – כל פעם בהתאם למה שהלב רוצה, אולי הבטן…
והיומנים מכילים אותי ואת חשקי בשקט באהבה. לקריאה נוספת על יומני המסע הויזאוליים וצפיה בעוד עבודות שלי
תבחרו 2 אנשים משמעותיים עבורו. לא ההורים.
שיכנסו אליו ביחד לחדר ויגידו לו:
'אנחנו רוצים לומר לך משהו מעומק הלב, אנחנו הנציגים של המשפחה כולה.
אם אבא או אמא היו אומר לך את זה היה מובן מאליו, אז אנחנו כאן בשם כולנו
לבקש ממך, להתחנן שלא תפגש בעצמך, בבקשה אל תפגע בעצמך. למעננו, למען ההורים שלך, למען כל המשפחה, זה גם למענך.
בבקשה בבקשה אל תעשה את זה, אל תפגע בעצמך, זה יהרוס אותנו.'
כך הנחה אותנו פרופ' חיים עומר בהדרכה שנתן לנו צוות המוש"ות של תנועת מש"ה, כדי לתת לנו עוד כלים לעזור לקהילה התומכת את האדם הסובל ממחשבות אובדניות ונמצא בסיכון אובדני.
ואני יכולתי לראות את אחי ואמא שלי, במציאות אחרת נכנסים לאיילון לחדר ומבקשים, מתחננים שלא יפגע בעצמו.
אני יודעת כמה איילון אהב אותם, כמה הם היו משמעותיים עבורו.
אני יכולה להרגיש כמה זה היה נוגע לו ללב ומשפיע עליו.
במפגש עם פרו' חיים עמר קבלנו עוד חיזוק על החשיבות להיות נוכח שם במרחב האובדני, להיות נוכח מול האדם הסובל, לא רק המעגל הצמוד, יש עוד אנשים חשובים בחייו – הדודות, הדודים, חברים, מטפלים, מורים… כל קול חשוב.
והתעורר בנו הספק, האם מול הדחף האובדני, ברגעי המשבר טקס כזה יכול לעזור?
וכולנו יודעים, אף פעם לא נדע מה יכול לעשות את ההבדל ברגע משבר.
אולי לא נהיה שם, אולי רק המילים שלנו יהיו שם ברגע שהכל סוגר.
למילים יש משמעות גדולה, הן יושבות בלב. אז בואו נאמר אותן בקול. הן יכולות להתברר כמצילות חיים.
אחרי שנגמר המפגש עם הפרופ' ונשארנו רק אנחנו הצוות שיתפתי, גם אם זה לא יציל את חייו, זה יהווה נחמה 'לנותרים', כי היינו שם בשבילו, עשינו כל משה שיכולנו, אמרנו את כל המילים. אני יודעת כמה זה כואב, מצער, כבד ומכביד להשאר עם כל המילים שלא נאמרו…
אז אל תחסכו את המילים – תגידו לו כמה הוא חשוב לכם, כמה אתם אוהבים, כמה זה יצער אתכם אם הוא יפגע בעצמו.
התכנית הלאומית למניעת אובדנות הוקמה בשנת 2013 בעקבות הכרזת הממשלה כי מניעת אובדנות היא יעד לאומי. התוכנית פועלת באמצעות מגוון אסטרטגיות מוכחות מחקרית, ופועלת הלכה למעשה כתכנית בין-משרדית בהובלת היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות, ובשותפות של משרדי ממשלה נוספים. לאתר התכנית הלאומית
מטרת השאלון היא לסייע לך לבחון באופן עצמאי את רמת המצוקה והסיכון לעצמך או לאחרים משמעותיים בסביבתך בעת הזו. השאלון נבנה על ידי מומחים לטיפול ועל בסיס שאלונים מתוקפים. בסיום המילוי יתקבל משוב לגבי מצבך והמלצות לגבי פעולות שכדאי לנקוט. השאלון אנונימי ואינו מצריך מסירה של פרטים מזהים. השאלון מיועד להערכה ראשונית בלבד ואינו תחליף להערכת סיכון מסודרת על ידי איש מקצוע מומחה. לאתר השאלון
מדוע אנשים מתאבדים? זו היא אולי שאלת השאלות, אשר משמשת גם ככותרתו של אחד הספרים המרכזיים ביותר בתחום האובדנות מאת הפסיכולוג תומס ג'וינר. בספרו ניסח ג'וינר את התיאוריה הבין-אישית להבנת דיכאון (interpersonal theory of suicide), המהווה את התיאוריה הפסיכולוגית המתוקפת ביותר להבנת הגורמים לכאב נפשי בלתי נסבל ולהתאבדות. עם זאת, לצד המחקר האינטנסיבי בראי תיאוריה זו ובראי תיאוריות אחרות, ולצד עבודתם של מאות חוקרים ופרסומם של אלפי מחקרים אשר ניסו למצוא פשר לתופעה, השאלה מדוע אנשים מתאבדים נותרה, ודומה כי תיוותר גם בעתיד, ללא תשובה חד-משמעית.
בכל זאת, עם השאלה הגדולה הזו יצאנו דפני ואני לדרך, תוך מאמץ להיפרד מהדידקטיות, מן הצורך לתת תשובות חד-משמעיות, ואף מן הצורך ללמד ולהעביר הלאה את הבסיס בתחום. רצינו להישאר פתוחים למה שנפגוש בדרך, לרעיונות שיעלו ולכיווני מחשבה חדשים. ביקשנו לברר את פשרו של הכאב הנפשי הבלתי נסבל המוביל לאובדנות מזוויות שונות ומגוונות.
כאשר אני כותב את המילים האלו, הדבר הראשון שאני מרגיש לגביהן זו השתאות על החוצפה שהייתה לנו, חוצפה חיובית לצאת למסע הזה. מה חשבנו לעצמנו, אני שואל את עצמי, האם ידענו שכך זה ייראה – שעות ארוכות של דיונים, של מחשבות מעמיקות, של נסיעות ברחבי הארץ. אני בכל אופן, לא דמיינתי לעצמי שכך זה ייראה, ואולי בכלל אי אפשר היה לדמיין את זה מראש. בכנות, פשוט יצאנו לדרך והסתערנו קדימה, בלי לחשוב איך זה יהיה בסוף. אני חש התרגשות בכתיבת מילים אלו, אשר מתפרקות לאותיות בודדות ומסמלות, אחת אחת, את סיומו של המסע.
אולי, רק אולי, יציאה למסע להבנת תופעת האובדנות והכאב, דרך היכרות קרובה עם התיבות הכואבות שלנו, דרך דיבור על כאב נפשי אשר נמצא בפינות חשוכות שאין להן תמיד מילים – יאפשר לכולנו לעשות גם את השינוי הזה שמבקש להתרחש, בעצמנו, בקרובים אלינו, בקהילה ובחברה שמסביב? האם כאב נפשי יכול לעבור בדרך עדינה ורגישה זו גם טרנספורמציה ולהתכתב עם מושגים כמו שינוי, עיבוד וצמיחה?
כאשר הכאב ״יוצא לאור״
בשנות ה-90 של המאה הקודמת, תור הזהב של רוק הגראנג' מהעיר סיאטל, חי ויצר אדי וודר, מנהיג להקת ״Pearl Jam״. באחד השירים המופתיים בתקליט הפריצה שלהם, ״Ten״, מתאר אדי את הרגע בילדותו בו סיפרה לו אימו כי הגבר איתו חי בידיעה שהוא אביו, אינו האבא האמיתי שלו, וכי האב האמיתי מת מספר שנים לפני כן, מבלי שאדי הכיר אותו בכלל. עבור נער בן 15 זו היא הבנה מטלטלת וכואבת, אשר יוצרת חוויית תלישות עמוקה ומכוננת שאלות מהותיות על טעם החיים. בפזמון השיר מופיעה השורה "I'm still alive" אשר נכתבת על ידי אדי כסוג של קללה – לתיאור הכעס והכאב על כך שהוא עדיין חי למרות האובדן של אביו שלא הכיר בכלל, למרות חוסר המשמעות העמוק אשר חש.
הדרמה האמיתית מגיעה בהמשך, כאשר השיר יצא לאור ועשרות אלפי מעריצים החלו צועקים את השורה הזו בהופעות. כך למעשה, הפכו המעריצים את המשמעות של השורה הזו ויצקו לתוכה תוכן של סיפוק ומשמעות, כמו אומרים "למרות כל זאת אנחנו עדיין בחיים". בנקודה זו, דומה כי קרה משהו גם לאדי עצמו. בראיונות לאחר מכן, הוא תיאר כי יציאתו של השיר החוצה לעולם והתגובות מן הקהל לשורה הזו הובילו לשינוי וגרמו לו להרגיש כי הקללה הוסרה. סיפורו של אדי מהדהד עבורי כיצד כאשר חומר שחור משחור מתגלה, ניתנת האפשרות לעבד אותו, להתמודד איתו, ולעיתים, רק לעיתים, אף לחולל שינוי במשמעות שלו.
בתל אביב באותה התקופה, יותר מאלף קילומטרים הרחק מסיאטל, כתב יהודה פוליקר את "הצל שלי ואני", שיר על מערכת היחסים בין אדם לבין הצל שלו. בפסיכולוגיה היונגיאנית, מקבל הצל משמעות כאזור הנסתר באישיות שלנו, זה שקשה לנו לראותו ואשר משקף חרדה ופחד. בפזמון השיר מבקש פוליקר מהצל שלו: "בוא נעוף רחוק, אתה תהיה לי כנפיים, אל חיבור דמיוני, שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי". ואולי הוא גם אומר בשפה מטאפורית, משהו על הפוטנציאל הטרנספורמטיבי אשר טמון ביכולת להכיר ולקבל חלקים חשוכים בעולם הפנימי שלנו, בשונה מהנטייה הטבעית שלנו לגרש אותם או לברוח מהם. זאת, בשונה מהאינסטינקט של חלוקת העולם לטוב ורע, שחור ולבן, חושך ואור.
ייתכן כי בכך טמון סיפורו של ספר זה, אשר מבקש להתבונן בכאב הנפשי ובאובדנות מבלי להסיט את המבט, מוכן לפגוש את הכאב באופן אמיתי, ומבקש דרך מפגש זה להניע התפתחות ושינוי. האם עמדנו במשימה? נצטרך לאזור סבלנות, חמלה ומוכנות, לחכות ולראות.
על הספר
דפני אסף ז"ל, אמה של דורון החיילת אשר קפצה אל מותה, ופרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני ומומחה בתחום מניעת האובדנות, יצאו למסע אישי, חברתי, תרבותי ואנושי, אשר במרכזו ניסיון אמיץ וחשוף לברר את שורשי הכאב הנפשי ואת הסיבות המובילות אדם להחלטה להתאבד. בכל אחד מן הפרקים בספר, פוגשים המחברים אנשי רוח, מדע ודעת, ביניהם אנשי מקצוע בולטים בתחום בריאות הנפש כמו פרופ׳ יורם יובל, ד״ר שרון זיו ביימן, פרופ׳ חיים עומר, פרופ׳ זהבה סלומון וטלי הלמן-מור. כל מפגש הוליד שיחה מעמיקה, מפרספקטיבה ייחודית, על פשרו של הכאב הנפשי ועל האפשרויות להתמודד איתו..
יחד, מצטרפות השיחות למסמך מרתק ורב-ממדי, ראשון מסוגו, אשר שופך אור על תופעת האובדנות ועל הדרכים למניעתה. לאורכו של הספר, מהדהדות השאלות מתוכן המחברים יצאו למסע – מתי הופך הכאב הנפשי לבלתי נסבל? איך ניתן להבין פעולה כה חריפה וסופית, המהווה את נקודת הקצה של ההתנהגות האנושית? מה הוביל את דורון אסף, חיילת צעירה מקיבוץ מעגן מיכאל, לקפוץ אל מותה? ועוד.
