חודש: נובמבר 2022

בפוסט הקודם דיברתי על חשיבותם של הכדורים במצבים אקוטיים.
אבל דכאון זה לא מצב סטאטי. יש תקופות טובות מאוד, תקופות טובות פחות, תקופות קשות זה משתנה, וזה מגוון.
גם כלי הטיפול בדכאון יכולים להיות מגוונים:
החל מתזונה, עבור דרך טיפולים פיזיים שיאצו', דיקור, ספורט, אומנויות לחימה, יוגה, מדיטציות, טיפולים אנרגטיים, עבודה עם אדמה, עבודה בחומר ועוד ועוד.
הדיכאון 'רשום' במערכת הביולוגית, הרגשית, האנרגטית, הרוחית של האדם וניתן לטפל, לנקות, לחזק את כלל המערכות.
קיים היום בארץ ובעולם שפע אינסופי של אלטרנטיבות שמהותן הרגעה של הנפש, איזון של היסודות אש, אויר, מים ואדמה וחיזוק המערכות פיזיות, הנפשיות והרוחיות.
אני חייה את העולמות הרוחניים והאלטרנטיביים כבר שנים רבות. זה ביתי, זה עולמי זו שפתי.
לא הצלחתי להגיע עם איילון לשום פתיחות בנושא, ליתר דיוק איילון היה היחיד מבני הבית שממש התנגד וזלזל בלימודי באוניברסיטה הקוסמית. לא הסתדר לו איך יכול להיות שהאמא המוערכת שלו מתפקדת בעולם שהוא לא רציונאלי, לא מדעי, לא מוכח.

איילון הקפיד על תזונה איכותית מאוד 'גופי הוא מקדשי'. עסק בספורט – ריצה.
מכל הצעה שלי לשלב טיפולים אלטרנטביים הוא נרתע והסתייג מהם וטען שאין בהם כל טעם. זה כמו פלסיבו נהג לומר למגינת ליבי.
ב'שיחות עם איילון' שהתקיימו בנינו לאחר שעזב את המרחב חזרנו לדבר על הנושא. ואיילון הפתיע אותי בכך שתמך מאוד בהנגשת מגוון רחב של טיפולים מסוגים שונים כולל אלטרנטיביים לאנשים עם דכאון.
שאלתי אותו בכאב – הכל היה נגיש גם כשאתה היית כאן, אז מה ייצר את השינוי ויגרום לאנשים כמוך להאמין ולהסכים לקבל את הטיפולים הללו?
התשובה שלו היתה שזה צריך לבוא דרך מערכת הבריאות הממוסדת. מערכת בריאות הנפש דרך מגוון הפסיכולוגים והפסיכיאטרים והמרכזים שלה צריכים להציע את מגוון שיטות הטיפול כחלק מפרוטוקול הטיפול, לתת לזה לגיטימציה, לא להשאיר את זה לזירת 'ההיפים' כך נהג לקרוא לי. כלומר, שהפסיכאטרים והפסיכולוגים לא יסתפקו בארגז הכלים התרופתי והשיחתי אלה יציעו את כלל הטיפולים והחלופות ויעקבו אחר יישומם. שכל האתרים הרשמיים המציעים טיפול בדכאון יציעו את מכלול אפשרויות הטיפול והתמיכה.
אדם לא צריך להיות מכור לכדורים, ניתן ללמד את הגוף והנפש לשקם את עצמם ולתמוך את תהליך השיקום בשפע האפשרויות האלטרנטיביות הקיימות.

אני חיה חיים רוחניים ואת עולמות הטיפול האלטרנטיביים והכי בעולם הייתי רוצה לרפא הכל ואת כולם בכלים אלטרנטיביים וגם אדבר על כך בהמשך.
אבל טיפול תרופתי בדיכאון מג'ורי הוא קריטי!!!
כדי שיהיה יותר ברור כי ההגדרות הקליניות של הדכאון לא מספיק ברורות לנו, אז כשאדם משתף במחשבות אובדניות או ממש מתכנן איך להתאבד, זה מצב קריטי.
גם טיפולים רגשיים זה לא במקום תרופות במצבים האקוטיים.
איילון היה מטופל שנים רבות בכדורים.
ידענו מנסיון שלוקח מס' שבועות עד שהכדורים מתחילים להשפיע, ויכול להיות מצב שהם לא מתאימים וצריך להחליף ואם המצב קשה צריך להגביר מינון או להוסיף כדור לתקופה מסויימת. וכמובן שצריך גם לדעת להוריד מינון באופן הדרגתי ולבחון אופציות גם להיות ללא כדורים בכלל.

אחרי ההתאבדות בחיפוש המטורף שלנו אחרי הסברים ותשובות, גילינו לדאבון ליבנו, בחדרו חפיסות של כדורים שלא נלקחו. כלומר, איילון לא לקח את הכדורים בחודשים שקדמו להתאבדות.
אין לנו תשובות חד משמעיות למה הוא לא לקח, יש לנו השערות…
לכדורים יש תופעות לוואי, הכדורים מכהים את החושים. איילון היה מאוהב בחודשים האחרונים לחייו באהבה חדשה, לדעתי הוא רצה להרגיש הכל, בעוצמה ולא לטשטש את עצמו.
יתכן שכאשר חלה הצלילה, הוא לא קישר את זה לכדורים או לא הצליח לאזן את עצמו בזמן… כרגע אנחנו לא יודעים ואולי גם אף פעם לא נדע.

כמובן שהאחריות על לקיחת הכדורים היתה של איילון הוא היה בחור בוגר, בן כמעט 27, עובד במוסד. אבל עדין ילד, שנמצא במצב של חולשה ושיקול דעת מוטעה.
אם היה רצף טיפולי בנינו לבין הפסיכיאטרית ובנינו לבין הפסיכולוג מן הסתם אחד הדברים הראשונים שהיינו מדברים עליו זה על הכדורים והצורך לוודא את לקיחתם.
בנוסף, כמו שכבר הזכרתי לכדורים יש גם מחיר של הכהית חושים, אבל יש מגוון כדורים וככל הנראה אם הנושא היה צף מול הפסיכיאטרית, בפגישה שלא התקיימה, אז אולי היה נמצא לזה פתרון.

אז מה למדנו
כדורים הם אמצאי עזר מהותי ומציל חיים בתקופות קריטיות.
לא תמיד הכדורים נעימים למטופל, צריך להיות בשיח ובמעקב על הנושא ולהחליף כדורים כשצריך.
צריך לעשות כל מאמץ לייצר רצף טיפולי בין המטפלים לבני המשפחה הרלבנטיים, החלפת המידע בין כל הגורמים בדבר קריטית ומצילת חיים. גם אם המטופל הוא בן 27, הוא במצב של חולשה רגשית ולא באמת יכול לתכלל לעצמו את הטיפול.

פתאום מחלחלת הביתה המילה דכאון. תמימה ולא לגמרי ברורה.
מי מאיתנו לא היה בדכאון? אז מה הבעיה? זה חולף לא?
רק אחרי שאיילון התאבד נאמר לנו שדכאון זו מחלה. אף מטפל אף פעם לא אמר לנו את המשפט הזה.
פתאום יש להתאבדות רקע של מחלה.
אז למות ממחלת הדכאון זה לא פחות לגיטימי מלמות ממחלת הסרטן.
אבל אנחנו לא ידענו שאנחנו נלחמים במחלה בכלל ומחלה מסוכנת בפרט. לא ידענו שהמחלה הזו כואבת ממש כואבת כאב פיזי.
מנסה לחשוב היום ברטרו ספקטיבה למה השיח היה כל כך עמום ומטושטש. אני אדם שמבין כשמדברים איתו ברור.
המטפלים של איילון לא ידעו שזו מחלה? לא רצו לשים עליו סטיגמה? לא רצו להבהיל?
ועוד אני מנסה להבין למה זה כל כך מתסכל אותי שלא ידעתי?
אני חושבת שאם היינו יודעים כולנו כולל איילון שדכאון זו מחלה, היינו נלחמים במחלה. אולי היה יותר ברור במה נלחמים. שם הגדרה זה דבר חשובה.
היינו  מבינים יחד שאם זו מחלה קריטי שתקח את התרופות (בחודשים האחרונים איילון לא לקח את הכדורים, גילנו את זה בדיעבד), קריטי שתהיה במעקב (איילון לא פגש את הפסיכיאטרית בשבועיים הקריטיים האחרונים, התור בוטל בגלל הקורונה) ואם יש החמרה הולכים למיון (איילון לא רצה להתאשפז) או לבי"ח.
ובכלל אם אדם חולה זה לגיטימי להיות איתו ולצידו לעזור לו, זה לגיטימי להיות חלש ולקבל עזרה.
חולה זה לגיטימי חולה נפש זו סטיגמה קשה.
אולי בגלל זה לא אמרו לנו את המילה הזו?

חוץ מזה, צריך להודות שכאשר אני קוראת היום כאמא את ההגדרות יש משהו חמקמק באיפיון הדכאון בטווח שבין דכאון רגיל לדיכאון קליני-מגו'רי. אנחנו כהורים לא הכרנו את ההגדרות הקליניות האלה וגם לא ידענו לזהות בכל יום את מצבו בעיקר התבלבלנו מהתיפקוד הגבוה שלו. כל יום הלך לעבוד במוסד.
כשקיבלנו את התיק הרפואי (בצו בית משפט כיורשים) התברר שהמטפלים ידעו גם ידעו, רק אנחנו לא בדיוק ידענו.
מצבו הרגשי הדכאוני של איילון פגש אירועים משבריים של פרידה מבת זוג, 'פירוק' דירה משותפת, חזרה לבית ההורים וחיפוש דירה שוב. אלו 'נפלו' בתזמון קשה –הסגר הראשון של הקורונה.
הקומבינציה בין הדכאון לאירועים החיצוניים הכריעה אותו. יצרה תחושת בדידות, פחד, חוסר תקווה ועוד.
בחושים שלנו כהורים הבננו שהקומבינציה הזו רעה לאיילון  לא ידענו כמה צדקנו.
היום כשאנחנו לומדים את הנושא, המחקרים מדברים על קומבינציה של אירועים ודכאון כגורמים מעלי סיכון.

אז מה הלמידה
דכאון זו מחלה שיכולה להיות מסוכנת.
צריך ללמוד אותה, צריך להנגיש אותה בבירור למטופל ולכל הגורמים במעטפת.
דכאון משולב במשבר כמו פרידה מבן-בת זוג מגדיל דרמאטית את הסיכון להתאבדות, ומצריך תשומת לב כפולה ומכופלת, שכמובן לא מבטיחה הצלחה.

כאשר מתפרץ גל הצונמי שבגינו צריך לאתר פסיכולוג, ישנם מס' שבועות קשים ביותר של איתור הגורם הרלבנטי לטיפול.
אצל צעירים ובני נוער, ההורים מצופים לטפל בבעיה. כאילו שמשהו הכשיר אותנו מתי שהוא למה זה אומר שצריך לטפל בילד.ה וצריך לשים לב. לשים לב למה?
אז מהר מאוד מבינים שצריך למצוא פסיכולוג.

מסתבר שקיים שירות ציבורי לבני נוער דרך השפ"ח – שירות פסיכולוגי חינוכי של העיריה, מעבר לנגישות הכלכלית היתרון שלו זה החיבור לבי"ס ליועצת ולמחנכת.
שירות פסיכולוגי ערוני קיים גם למבוגרים – נחשפנו אליו אחרי ההתאבדות לתמיכה בנו המבוגרים והופתענו מאוד לטובה. זה שירות של הרווחה אנחנו חשבנו עד לאותו רגע שהרווחה זה לאנשים קשי יום, מסתבר שרווחה זה גם לאנשים כמונו שעברו טראומה אישית / משפחתית.
אבל הזמינות של הטיפול הזה לא תמיד רלבנטית התורים לפעמים ארוכים והמצוקה הרגשית בבית דוחקת.
ואז מגיעים לשירות הפרטי.
אצל איילון בנעוריו התחלנו והמשכנו רק בשירות פרטי, בכלל לא היינו מודעים לקיומו של השפ"ח, אף אחד לא שיתף אותנו באופציה הזו.

לאתר פסיכולוג.ית רלבנטיים זו משימה לא  פשוטה כשלעצמה.
הלחץ הרגשי שלנו גדול, מגיעות המלצות ואז הטלפונים. 'אני לא פנוי עד…., אני לא זמינה….', יכול.ה להמליץ על…
ויש את המחיר בימים אלו 350-500 ש"ח לשעה ומיקום גיאוגרפי שרצוי שיהיה קרוב ונגיש וגבר או אישה בהתאמה לילד.ה ושתהיה כימיה ואמון עם הילד.ה ואיתנו, ושיהיה טוב (שעדין לא ברור מה זה 'טוב' בשלב הראשון) ועוד הרבה פרמטרים.
ושיחת הכרות עם ההורים ואח"כ עם הילד והמתנה דרוכה האם נוצר החיבור.
ונושמים לרווחה, יש שיתוף פעולה.
פסיכולוג שמקובל על הילד.ה מייצר להורים רוגע (גם אם לא תעודת ביטוח).
למעשה חוץ מכימיה ונכונות של הילד.ה ללכת אליו אין לנו ההורים שום דרך לדעת האם הפסיכולוג הזה טוב או לא. אין מדד ברור. יש תפילה חרישית.
הפסיכולוג של נעוריו של איילון היה אדם רגיש ונעים, שלקח לו הרבה זמן לרכוש את אמונו של איילון ולגרום לאיילון להפתח אליו.
אולי הוא דמות מפתח בעובדה שהרווחנו עוד עשור, אני לא באמת יודעת.
מה שאני יודעת בוודאות שאנחנו ההורים לא קבלנו כלים להתמודד עם המצוקות הרגשיות של איילון, קבלנו דיווחים על מצבו אבל לא כלים להתמודדות אפקטיבית, איך לדבר איתו איך לפתוח אותו אלינו איך להבין לעומק מה עובר עליו.
דברים שבעיני כיום הם מהותיים כדי לתמוך אדם שסובל רגשית.

המלצות
להתחיל מהשירות העירוני השפ"ח או ממחלקת הרווחה של הערייה – הוא טוב מקצועית.
לקוות שימצאו תורים וזמינות רלבנטית.
לדרוש להיות חלק מהטיפול באופן אקטיבי לקבל כלים מהמטפל איך להתמודד באופן אפקטיבי עם הסיטואציה. כאמור בעבר, גם לכם ההורים ובני הזוג נדרש טיפול.
במטפלים פרטיים לקבל המלצות, להפגש איתם להכיר אותם.
כמובן שהנכונות של הילד.ה להפתח אליהם ולהגיע שבוע אחר שבוע אומרת הרבה. האמון הוא הבסיס לקשר.

מבחינתנו אחת הבעיות הקשות בבחרותו היה הנתק בנינו לבין אנשי הטיפול של איילון.
איילון התעקש על הנתק הזה. הוא בשום אופן לא הסכים שתהיה לנו תקשורת ישירה עם המטפלים שלו.
בחודשים שקדמו להתאבדותו היתה לו נק' שבירה קונקרטית, אנחנו הוזעקנו באמצעות החברים נסענו לביתו, ישבנו שוחחנו , ניסינו להבין, להרגע, לעזור ואיילון וזוגתו הסכימו לבוא אלינו הביתה לנוח ולהתחזק. איילון הסכים להיות בבית, לקבל את התמיכה שלנו, אבל עמד בתוקף על דעתו שהוא לא מסכים שאדבר עם המטפלים שלו.
זו היתה נורת אזהרה חמורה – אני הבנתי מה הוא אומר – 'אני אחליט על חיי'.
אבל לא מצאתי את הדרך לשכנע אותו / לכפות עליו את דעתי. דאגתי. מאוד.
גם הפסיכולוג שטיפל בו המליץ לו לשלב את ההורים בתהליך הטיפולי (למדנו לאחר מכן, כשקבלנו כיורשים את התיק הרפואי שלו) ואיילון התנגד.

תמוה ומקומם שהנורמה של המטפלים במערכת הבריאות הציבורית היא שאדם בוגר רשאי לא לאפשר לבני משפחה להיות חלק מהמעגל הטיפולי.
אני יודעת שבשוק הפרטי קיימים מטפלים שלא יסכימו לטפל באדם בוגר אם לא יאפשר להם ליצור רצף טיפולי עם בני משפחה, במצבים שלדעתם זה נדרש.
מטפלי מערכת הבריאות פועלים על פי קוד אתי אחר. שאנחנו חושבים שהוא שגוי וחמור מאין כמוהו, ממש הפקרה של אדם לעצמו. אדם שמצבו הרגשי לא יציב ששיקול הדעת שלו לא תקין (עובדה שהוא התאבד, עובדה שהם לא מנעו את זה) חייבים לדרוש לייצר רצף טיפולי עם קרובי משפחה ולא לתת יד להפרדה הזו. המטופל נמצא במצב רגשי שמסכן את חייו והקרובים אליו חייבים להיות בתמונה ולקבל הדרכה מה ואיך לעשות. רצף טיפולי (נדבר על זה בהמשך בהרחבה) הוא דבר מציל חיים.
חייבים לשנות את נורמות ההתנהלות של מערכת הבריאות. 

כל 'פרוטוקול' טיפול באדם עם מחשבות אובדניות מתחיל בטיפול פסיכולוגי.
אובדנות מגיעה ממקום רגשי מאוד קשה וכואב (מסתבר כואב ממש פיזית), שלא רואה אור בקצה המנהרה.
אז הרופא לרגשות – זה הפסיכולוג.
הטיפול הפסיכולוגי אמור לתת לאדם כלים ויכולת להכיל את רגשותיו ופחדיו לבנות איתו הסכמות איך להתנהל בתקופות קשות, לעזור לו לבנות אמון ובעצמו ובחיים, להקשיב לאדם, לעזור לו להכיל את הכאב, לא להשאיר אותו לבד עם הפחדים והכאבים. לעזור לו להכיל את עצמו באופן כללי ובעיקר בתקופות השפל.

איילון כאמור היה מטופל שנים רבות, בגיל בי"ס יסודי היתה לו את נילי האהובה, בתיכון היה לו את אבנר הרגיש ובבגרותו בחר לעצמו מטפל אסף. פגשנו אותו לאחר האירוע והוא מאוד הזכיר את הפסיכולוג של נעוריו. כולם אנשים חמים, אכפתיים ומקצועיים.
בפרספקיטבה של שנים אני חושבת שפסיכולוג טוב נותן כלים ואם נוצרה איתו מערכת יחסים ותשתית טובה, יתכן שברגעים קשים הוא יכול להיות לאדם הסובל לעזר.
אבל אם מערכת היחסים מתחילה רק בסמוך לנקודת שפל רגשית הכוללת מחשבות קונקרטיות על התאבדות, זה לא מספיק. טיפול רגשי הוא ארוך טווח ולא בהכרח מספק ברגעי המשבר.

זו אמירה קשה כי היינו רוצים לחשוב ש'הוא מטופל' זה מעין תעודת ביטוח אבל זה לא ככה.
מצד אחד הרווחנו את איילון עשור והטיפול הפסיכולוגי היה חלק מארגז הכלים שהעמדנו לרשותו.
מצד שני הפסיכולוג של בחרותו לא הצליח למנוע מאיילון להתאבד.
בפרוטוקולים של הפגישות שקבלנו (בתוקף צו ירושה) הבננו שאיילון שיתף במחשבות האובדניות שלו ובתוכניות שלו. ביום שני בבוקר היתה להם פגישה שאותה סיכם הפסיכולוג – אין סכנת אובדנות.
ביום חמישי לפנות בוקר איילון התאבד.
כלומר, פסיכולוגים מקצועיים ככל שיהיו הם לא תעודת ביטוח.
למעשה אין תעודת ביטוח ואסור לבנות את כל התמיכה באדם על הפסיכולוג. הפסיכולוג הוא משאב במערך התמיכה הנדרש לו לאדם. משאב חשוב. אבל לא תעודת ביטוח.

כבר שיתפתי שאנחנו הרווחנו את איילון 3 פעמים וקבלנו עשור נוסף, בזכות החברים שלו, שידעו ממנו על המצוקה הרגשית ועל הכוונה-רצון להתאבד ודיווחו על כך למבוגר הרלבנטי והגיעו אלינו.

כשהתחלנו ללמוד את הנושא, הבננו שזה לא מובן מאליו.
מחקרים מראים כי במקרים רבים החברים בני נוער, ידעו על כוונת ההתאבדות של החבר, אבל לא דיווחו.
הם לא מדווחים מכמה סיבות:
לפעמים הם חושבים שזו פגיעה באמון של החבר. החבר.ה חושפים בפניהם את עולמם הפנימי הרגיש הכאוב והם חוששים ללכת 'לדווח' על כך למבוגר-הורה-מורה כי זה נתפס בעינהם כהלשנה ופגישה באמון.
במקרים אחרים הם לא מייחסים את החשיבות הראויה למידע. הם לא מאמינים שהוא.היא באמת יעשו את זה, לא יהיה להם מספיק אומץ.
הם לא מבינים מה זה באמת אומר, לא מסוגלים לדמיין התאבדות. גם אני לא יכולתי לדמיין באמת את האירוע, למרות שדברתי עליו.

תופעה נוספת אליה נחשפתי הקשורה לחברים – לאחר שקורה אירוע לאו דווקא התאבדות, אלה איום קונקרטי – הם מאוד כועסים על האדם ומנתקים איתו את הקשר.
זה קרה לאיילון עם החברים שלו בקומונה, אחרי שהם דיווחו על מצבו וכנסנו את איילון הביתה, הם לא הסכימו שאיילון יחזור לקומונה.
זה קרה להראל עם בן כיתה שלו, שהיה חבר טוב שלו ולאחר איום של החבר בהתאבדות, הוא ניתק איתו את הקשר.
זה יכול להפחיד, הקירבה הזו למוות. וגם מעורר תחושה קשה למה הוא עושה את זה לי. 

כדאי אולי לציין כי גיל ההתאבדויות הולך ויורד והתאבדויות בקרב צעירים ובני נוער הוא גורם מאוד דומיננטי.
כלומר, בני נוער הם קבוצת סיכון והם קבוצת הסיכוי. בגלל מאפייני גיל ההתבגרות האוביקטיביים, בגלל מצוקות חברתיות, בגלל חיפוש הזהות, בגלל הרשתות החברתיות, בגלל המסכים ועוד.
חייבים לדבר איתם על הנושא בעבור עצמם ובעבור חבריהם. מסתבר שיש למערכת החינוך תוכנית בנושא, המדברת עם בני נוער על נושא האובדנות, התוכנית מתוקצבת רק למעט מאוד בי"ס.
חשוב ביותר להביא אותם לכל בי"ס.

אז מה הלמידה מזה:

• לשתף במידע על איום.מחשבות התאבדות זה יכול להיות מציל חיים.
• עדיף להיות במשנה זהירות ולא שאנן.
• חשוב מאוד לדבר עם בני נוער על הנושא ולהסביר להם את חשיבות השיתוף במידע.
• כאשר צעירים נחשפים לאירוע כזה בין אם מדובר בהתאבדות ובין אם מדובר באיום  – הם זקוקים לתמיכה מקצועית להפגת התחושה הקשה אצלם שנילוות לאירוע.