קטגוריה: הספר ״גשר בין העולמות״

החופש לבחור איך להתאבל ואיך לשמר את הקשר 

כאשר אדם יקר ואהוב מת, אנחנו נכנסים לשדה רגשי ומחשבתי מלא תפיסות ואוטומטים שמשפיעים האופן מהותי על חווית האבל, הרבה מעבר לאירוע האובדן כשלעצמו.
מליון החלטות קטנות ויומיומיות ולכאורה חסרות משמעות אבל מעצבות לחלוטין את החויה האישית בתוך האבל והשכול.

איך אני אמורה לההתנהג כאם אבלה?
אני יכולה גם לשמוח? מותר לי?
אני יכולה לצחוק בקול?
אני יכולה לשמוע מוסיקה?
אני אמורה ללבוש שחור?
אני אמורה להשאר בבית? כמה זמן צריך לבכות?
האם 'צריך' לחזור לחיים 'הרגילים'?
האם אני רוצה לחזור לחיים הרגילים?
האם 'צריך' לשחרר את הכאב?
האם אני רוצה לשחרר את הכאב?
ומה עושים עם האשמה והכעס?
אפשר גם לכאוב ולאהוב וגם לכעוס וגם להרגיש אשמה?
והילד 'חלל צה"ל' – אז מה זה אומר?
אני חלק ממשפחת השכול 'ההרואית' של המדינה? אני רוצה להיות חלק?
ויש יום זכרון, אז הוא מדבר אלי? אני צריכה לדבר אליו?

לשמחתי הגדולה, אני הבנתי מהר מאוד שמותר לי לבחור. מותר לי להחליט על עצמי מה מתאים לי, איך אני רוצה לחוות את האבל ולהוות את עצמי.
זה כמובן נשען על שנים של לימודים וחניכה באוניברסיטה הקוסמית, להכיר בבחירות הקטנות והגדולות שאנחנו מבצעים ולקחת עליהן אחריות מלאה.

תוך כדי התהליך למדתי את 'הגם וגם'.
האבל לימד אותי שמותר לי גם להיות כאובה, עצובה ובוכה וגם להתפקע מצחוק.
למדתי לעבור מבכי קורע לב ל'שיחה רגילה' בזמן קצר. למדתי לא להתבייש לבכות ליד אנשים.
וזה בסדר כי אני יכולה להחליט בעצמי מה בסדר ומה לא.
למדתי שהחשיפות שלי מאפשרת לאנשים סביבי להחשף בעצמם.
ומותר לי לשמוע מוסיקה. ומותר לי להתלבש כמו שבא לי.
והצער והכאב באים בגלים, הם הולכים והם יחזרו…

אבל הדבר שהכי בא לי שיקרה ועדין אני לא לגמרי על זה, זה לשנות את האוטומט הפנימי של הזכרון של איילון שמחובר לצער וכאב.
רוצה שהחיבור לאיילון יעשה מתוך שמחה וסקרנות.
מתוך הבנה והכרה כי הנשמה היא נצחית והחסר הוא של גופו הפיזי בלבד, אני יכולה להמשיך לקיים איתו קשר והקשר בינינו יכול כל הזמן להתפתח כי אנחנו מתפתחים כל אחד בעולמו.
ההכרה בדבר מאפשרת לנהל איתו יחסי גומלין (מתוך קלפי מסרים של לוהאריה)

 

משאלת הלב שלי שנפתח לרעיון הנוכחות והקיום של הנשמה, מעבר לגוף הפיזי.
שכל אחד מאיתנו שיבחר ירגיש בנח להמשיך לקיים קשר משמעותי עם האדם היקר לו שמת.

המתנה שאיילון ואני נתנו האחד לשני במותו, השיחות בין העולמות, זו מתנה שאני רוצה לחלוק עם כל מי שחפץ בכך.
הרצון לשמר קשר קיים אצל כל מי שאבד אדם יקר אבל האמונה שזה ניתן היא המונעת את הקשר.
ועוד אוסיף ואומר שמההבנה והנסיון שלי הרצון לשמר את הקשר הוא משני הצדדים גם 'הם', 'שם למעלה' או כאן לידנו, רוצים שנזהה את הסימנים שהם משאירים לנו, שנראה שהם כאן לא רק כזכרון אלה כדבר נוכח.
וגם כאן 'ההכרה בדבר מאפשרת לקיים איתו יחסי גומלין', אם אנחנו מסכימים לזהות את הסימנים ולהפתח אליהם ולתת להם מקום הם הולכים וגדלים.

הגשר בין העולמות פרוס, כולנו מוזמנים לפסוע עליו.
מוזמנים לקרוא ולהבין יותר על השיחות בניני לבין איילון בספר גשר בין העולמות.

העבודה המצורפת היא מתוך קורס יומן מסע ויזואלי יוצרת חלומות, שהעברתי היום לקבוצת נשים מופלאה, טמננו את החלומות שלנו כזרעים במרחב היצירה ויצרנו להם את מרחב ההתפתחות המיטבי עבורם.
את החלומות שלי שיתפתי אתכם כאן למעלה.

 

מה קורה כשמבינים שמשהו ממש לא טוב קורה לאדם שאתה אוהב, לילד שלך. שיש לו מחשבות אובדניות, שהוא פוגע בעצמו.
התגובה הרגשית שעולה היא צבר של רגשות קשים: הלם, דאגה, חרדה, שיתוק, כעס, רגשות אשמה מה אנחנו לא עושים מספיק טוב ועוד.
אז מה עושים עם הדבר הזה?
אצלנו זה תורגם בעיקר לעשיה – לוקחים לטיפול, לוקחים לפסיכיאטרית.
מטפלים בילד. מאכילים מזינים, מסיעים, יוזמים אירועים משפחתיים וחברתיים וחופשות בארץ ובחו"ל ומחפשים פתרונות לפני הצבא ועוד ועוד.
אבל איפה בכל זאת שמים את הרגשות – מדחיקים אותם בלילה לתוך השינה, למתעוררים אליהם פנות בוקר כשהשינה הולכת במציפים אותם (קצת) שיח בנינו ההורים, כי אנחנו בעיקר עושים לא 'טובעים' ברגשות.
וזהו.
לא עלה בדעתנו שאנחנו ההורים צריכים תמיכה וטיפול. אנחנו צריכים איש מקצוע שיתמוך וילווה אותנו.
כי זה מבהיל, כי לא בטוח שאנחנו יודעים מה לעשות, כי זה יכול להגמר לא טוב  ובכלל איך מתמודדים עם הפחדים שלנו ועם הכאב של איילון. אנחנו ההורים ובני המשפחה צריכים משהו שילמד אותנו לדבר איתו וילמד אותנו לדבר עם עצמנו ויעזור לנו לנווט את כל המערך המורכב הזה של תמיכה באדם קרוב ואהוב עם מחשבות אובדניות.

בנעוריו היו לנו פגישות תקופתיות עם הפסיכולוג שלו. שהיה מדווח לנו על מצבו הרגשי אבל זה לא היה עבורינו, זה היה מעט מדי, מרווח מדי וקונקרטי לאיילון.
אנחנו לא קבלנו את הכלים הנדרשים להורים להכיל את עצמם רגשית, להכיל את הילד רגשית, לנהל איתו את השיחות הנכונות ועוד.
כבר אמרתי – הכי כואב לי שלא ניהלתי איתו את השיחות האמיתיות על מה שעובר עליו ועלי רגשית. איזו תחושת פיספוס.
הטיפול בעצמנו נועד גם ללמד אותנו לנהל את השיח הרגשי העמוק והעדין הזה.

וגם זה מאוד יקר. לטפל באופן פרטי וסדיר בילד ולטפל באופן סדיר בהורים.
בתקופת נעוריו של איילון זה היה 'כבד' עלינו מאוד כלכלית. אז כמובן בשביל איילון לא היתה דילמה.
אולי על עצמנו חסכנו. כי לא הבננו עד כמה זה חשוב ועשוי להיות מציל חיים.

אז מה עושים?
מחפשים את איש המקצוע שילווה אתכם ההורים או בני הזוג, מגיע גם לכם תמיכה רגשית, אתם צריכים הכוונה.
יש האומרים שהמטפל של הילד עצמו צריך להיות המטפל גם של ההורים.
אם צריך לתעדף אז ללמוד איך לנהל שיח רגשי פותח, עמוק ומוגן עם האדם הכואב.

כאשר בית נכנס למערבולת הרגשית של דיבור על אובדנות / איום באובדנות, מרחפות ברקע השאלות: האם משתפים? את מי? עד כמה.
אני מחזיקה מעצמי אדם פתוח ומדבר, הייתי רוצה לחשוב שגם הבית שלי הוא כזה,
בהסתכלות לאחור זה לא ממש היה מדוייק.
בנעוריו של איילון השיח על מצבו הרגשי היה סלקטיבי התקיים שיח עם המטפלים שלו הפסיכולוג והפסיכיאטרית. ברמה מסויימת עם המורים בבי"ס. המשפחה הקרובה שלי ידעה, בטוח אמא שלי, לא לגמרי בטוחה לגבי אחותי, גיסתי והשאר. חברות קרובות ידעו ותמכו בי.
בחצי שנה שלפני ההתאבדות, כשראינו שמצבו מדרדר, למרות התפקוד הגבוה בעבודה, התקיים שיח עם איילון ומורן בת הזוג שלו הועברו עדכונים (קונקרטיים) למשפחתי הקרובה ועדכונים שוטפים לשתי האחיות שלו. גם כאן חברות קרובות ידעו ותמכו בי. למזלי גם את אחיו הצעיר עדכנתי לראשונה במצבו כחודש וחצי לפני (בדיעבד זה היה מאוד חשוב כי אחרי ההתאבדות, גם אם לא זכר/הפנים את תוכן השיחה, זכר שהתקיימה).
אז למה אני מעלה את זה?
כי השיח היה מאוד מצומצם, ודל.
לא ידענו לא בנעוריו ולא בבחרותו לשוחח עם איילון על מצבו באופן פתוח.
אף פעם הוא לא פנה אלינו בשיא השפל, אלה לחברים קרובים (עד שלא פנה), לא ידענו (והוא גם לא עזר) איך לייצר אצלו את הנינוחות שבמסגרתה יוכל לדבר איתנו. 'אמא די' היה משפט נפוץ.
היום אני יודעת מה היינו צריכים לעשות, לא יודעת אם היינו יודעים איך לעשות –
להקשיב, להקשיב באמת, באמפתיה. לנסות להבין ממנו באמת מה כל כך כואב, למה לחשוב על התאבדות.
לא לטבוע בדאגה שלנו ולא להטביע אותו.
לא לתת עצות, לא לשפוט, לא לבקר.
להבין שאנחנו באמת לא יודעים מה זה הכאב הזה. כל מה שאנשים במצבו רוצים (למדתי מאוחר מדי) זה שמשהו יהיה שם לידם עם הכאב הזה.
זה מאוד כואב היום ומרגיש פספוס על כל השיחות האמיתיות שלא ניהלנו בנושא שהיה כל כך מהותי בחייו.

גם השיח עם הסביבה הוא דל ומצומצם
מנסה להסביר לעצמי למה?
כדי שלא תדבק בילד הסטיגמה, של תדבק בי הסטיגמה?
איזו סטיגמה – של חולה? חולה נפש, איך זה בכלל נקרא. אפילו אין מילים ברורות ונוחות לשימוש.
כי אם נדבר אז זה יקבע אותו במקום 'הבעייתי הזה'? כי עוד רגע זה יחלוף?
כי הסביבה שופטת?
כי לא יקבלו אותו לצבא אם ידעו שהוא על כדורים?
כי לא יקבלו אותו למוסד אם ידעו שהוא על כדורים?
אז שיתפנו פעולה ברמה מסויימת עם ההסתרה וההשתקה.
טעות, טעות גדולה.

חייבים לדבר כדי לעזור.
אם לא יודעים איך לדבר – צריך ללמוד
אם מדברים אפשר לקבל עזרה, תמיכה רעיונות. אפשר לייצר מעגלי תמיכה ועוד
על כך בהמשך.

רק אחרי שאיילון התאבד, נפתחנו למצוקות של הורים ובני משפחה סביב מצוקה נפשית של בן משפחה ואמירות 'אני רוצה להתאבד'. כשאני אומרת נפתחנו אני מתכוונת אנשים שונים התחילו לשתף אותנו בכנות.
(זה מאוד עצוב ומתסכל לגלות שרק אחרי שקרה האירוע התחיל השיח עם משפחות אחרות ולא לפני אבל זה נושא למאמר אחר)
אצלנו האמירות האלה – 'אני רוצה להתאבד', לא נאמרו ישירות אלינו. החל מגיל 13 ועד גיל 26 ו 7 חודשים, שמענו אותם 3 פעמים – מחברים של איילון (שהיו מספיק בוגרים, חכמים ואחראים, לשתף אותנו).
כשנושא המחשבות-הדברו על התאבדות עולה, צפות איתו מליון מחשבות ורגשות ופחדים ודאגה אצלנו ההורים/בני המשפחה/החברים, על אחת מהן אני רוצה לדבר כאן, על החוויה הקשה של 'למה הוא עושה לי את זה?'
כלומר, יש מצבים בהם המצוקה הקשה של הורים ובני משפחה שמשהו קרוב מאיים או מדבר על הרצון להתאבד, נחווית  כמשהו אישי נגדם. 'למה הוא עושה לי את זה?'
ההורה / בן הזוג / בן המשפחה שלא מסוגל להבין את התהום הרגשית בו נמצא האדם, חווה את זה כדבר אישי שנעשה מולו ונגדו.
בלי לשפוט אף אחד על הרגש הקשה הזה כי המצוקה היא גדולה, חשוב לי לומר – זה לא נגדכם!
אתם לא הציר המרכזי של האירוע. האדם- המתמודד נמצא בתוך מערבולת רגשית, שנחוות כתהום, הוא לא רואה שום אור בקצה המנהרה. פירוט על התהום בהמשך.
אתם לצערכם לא יודעים איך לעזור, איך להתמודד איך להכיל מה לומר, מה לעשות וזה מאוד מאוד מתסכל, אבל אתם לא הנושא.
הוא לא עושה את זה לכם!!! זו תהום שלו.ה. זה הוא. היא שלא רואים את האור בקצה המנהרה.
כאשר אתם לוקחים את זה אישי ומכניסים את עצמכם למרכז הארוע, היכולת שלכם לעזור הולכת ופוחתת כי אתם מאבדים אנרגיה. במקום לגייס את עצמכם לתמוך ולעזור, אתם מרגישים מותקפים אישית והופכים לפחות אפקטיביים בתמיכה בו.ה
זה מאוד קשה להכיל את הסיטואציה, מאוד קשה להבין מה לעשות ואיך לעזור אז בבקשה אל תבזבזו את מעט האנרגיה שעוד נותרה לכם על פגיעה אישית-רגשית.

כדי להבין עוד על החוויה של המתמודד מציעה לכם להכנס כאן באלומת איילון לקטגוריות מתמודדים משתפים ולהקשיב לשיתופים של המתמודדים עצמם. לדוג'  סיפורה של מתמודדת שלא יצאה מהבית חצי שנה
אני לצערי מעולם לא ידעתי על הסבל העצום של איילון. לא ידעתי עם מה הוא מתמודד ויש חשיבות עצומה להבין את זה כדי להיות מסוגלים לעזור.