פורסם ב- כתיבת תגובה

דברים שלמדתי ב'אדמה טובה' – יקום מקביל

עבודת יומן של ורה משה אמא של עדן ז

עבודת יומן של ורה משה אמא של עדן ז מרחב אדמה טובה, הוא יקום מקביל

מתוך הרוע האינסופי שהיכה בנו כפרטים וכחברה ב 7/10, צמח מרחב ריפוי, בחצר משק במושב סתריה.
המרחב נוצר ביוזמה של 2 אנשים עם לב ענק, ומנהיגות  יפתח שחר ועינת חיימוביץ.
המרחב מזמין אליו את ניצולי המסיבות ובני המשפחה של הנרצחים ומטפלים ומתנדבים.
מארג אנושי חם, אוהב, דואג, מחזיק ידיים, תומך ומרפא. מרחב שמוכיח את חשיבותה של קהילה תומכת בכלל ובזמן משבר בפרט, מוכיח את חשיבות ההשתייכות והלב הפתוח.

אני מגיעה לשם עם היומן הויזאולי, פעם בשבוע בימי ראשון מלווה קבוצה של הורים שכולים שילדיהם נרצחו.
הגעתי לשם בחרדת קודש, עם הרבה נ'סיון רלבנטי' : 'מלוות דרך' מנוסה, וגם אחרי חודשי עבודה עם מפונים, מתנדבת בתנועת מש"ה כמוש"ה במרחבים של סיכון אובדני, מטפלת בשיטת LTT, אם שכולה בעצמי…
ובכל זאת לא ידעתי האם יש לי באמת את הכלים והידע ללות הורים שכולים. אני 'מומחית' לאבל שלי אבל אין לי מושג באבל של אחרים…
מתודולוגית היומן 'דפי נפש' היא סדורה אבל איך מיישמים אותם במצב של טראומה כל כך קיצונית?
מלווה בשתי מלוות דרך נכנסנו למרחב, והתחלנו לצעוד, צעד צעד…

היום אחרי 3 חודשים של התנדבות במתחםכמלוות דרך ביומן, אני רוצה לשתף בלמידה שלי:

1. לאבל טראומטי על ילד.ה חוקים משלו, האבל שלי הוא מאוד ייחודי לי, אבל מאוד דומה לאבל שלהם, עוצמת הכאב הנובעת מהשילוב בין הטראומה של איך זה קרה, הפתאומיות, האכזריות הזעזוע, ידועים לי, הם רשומים אצלי בנפש. אני יודעת איך הוא מרגיש ומה מציף אותו… אז אחרי 3 חודשים משותפים אני רואה שאני מבינה לא רק באבל שלי

2. העבודה ביומן  הויזאולי, בשיטת 'דפי נפש' היא מעשה רקמה תבוני שמאפשר לעזור לאדם לעבד, לעכל ולהניח את רגשותיו הכואבים בתוך מיכל בטוח ושמור – היומן. אני חוויתי את זה על עצמי היומן הלך איתי לכל מקום והיווה לי מקום לבטא את הכאב הצער הגעגוע באינסוף צורות ודרכים. במקום שנגמרו המילים התחילה היצירה. יש לי עשרות יומנים לתוכם יצקתי את שברון ליבי לעיתים חשפתי לעין צופיה ולעיתים סגרתי אבל הנחתי הוצאתי רסיס רסיס מתוך ליבי.
וזה עובד גם על אחרים באותו אופן, אנשים שחוו שבר ואובדן מבינים באופן אינטואיטיבי את השפה של היומן.
להבדיל ממני שהיומן הלך איתי לכל מקום, הם משאירים את היומן אצלנו למשמרת עד השבוע הבא.

3. התקוות של הורה שכול 'טרי' הן בעיקר לשמר את הקשר עם הילד.ה.
לכל ההורים יש את את הרגעים בהם הם מרגישים את הנוכחות של הילד.ה ומקבלים מהם מסרים. וכולם רוצים מזה עוד.
העבודה ביומן שהיא עבודה שמחברת על התת מודע, עוקפת שכל והגיון מאפשרת להם בעוד רמה לשמר קשר עם הילדים.
ספר השיחות עם איילון 'גשר בין העולמות', מהווה מקור השראה ולתקווה עבורם. בין מפגש למפגש הם קוראים ומביאים שאלות או התייחסויות למה שקראו. אף פעם לא יצא לי לחוות תהליך קריאה בספר.
בימים אלו אני מעניקה את הספר במתנה לכל מי שהשכול והאובדן קרובים לליבו. מוזמנים להזמין כאן באתר.

4. עבודת צוות היא מהותית לאחזקה של מרחב טעון רגשית. נכנסנו לליווי של הקבוצה 3 נשים נשארנו 2 כשהמערך הקבוצתי כבר התייצב. אחיזת הידיים נדרשת, תבוניות של יותר מנק' מבט אחת, לב פועם זה מול זה. יש מקום לכולם, יש על מי לסמוך יש במי להעזר.
תודה לטל כהן עכאב שהתחילה איתנו תודה לעידית קורט שנוכחת כל הדרך.
וגם למעגלי התמיכה שלנו: איריס גל, שעוזרת לנו לדייק ולהתאים את השיעורים, ולהדרכה שאנחנו מקבלות מדניאלה פינקל.

5. קהילה מצילה חיים. רבות נכתב בתקופה האחרונה על חשיבותן של הקהילות. יש לי הזכות לחוות את זה בעצמי לראות את המארג האנושי, הבלתי אמצאי והמנוהל הנקרם במתחם.

6. אפשר לבחור באיזה יקום רוצים לחיות. המציאות בה אנחנו שרויים היא מהמאתגרות שידענו במדינה הזו מיום הקמתה. אפשר לשקוע במרה שחורה, בדכאון בדאגה ואולי גם בבהלה,
אבל אפשר לבחור בפרואקטיביות לשים את האנרגיה והלב במקומות שאנחנו יכולים לתרום, לקדם להביא אור, אהבה וריפוי. הבחירה להיות בנדיבות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, לשים את האנרגיה במקומות שבהם אפשר לצמוח ולתרום היא משמעותית גם לנתרמים אבל לא פחות גם לנו כפרטים.

כאמור, המרחב התחיל מיוזמה אישית מנהיגות של 2 אנשים מופלאים אליהם הצטרפו מתנדבים כולל אנשי טיפול.ואנשים טראומתיים וכואבים שזקוקים לעזרה.
הלב הפועם, הקרבה לאדמה, תבונת האירועים המתרחשים שם, מייצרים מערך אנושי חם, מחזיק תומך ונתמך. מרפא.
האמת ככה כולנו רוצים לחיות, להיות חלק ממארג קשרים חיים נושמים מזרימים אהבה וקבלה ללא תנאי, שופעים בנדיבות ויצירתיות.

התמונה היא מתוך יומן ויזאולי של ורה משה, אמא של עדן ז"ל שנרצח ב 7/10

פורסם ב- כתיבת תגובה

איך את מתקשרת איתו?

ציטוט מתוך שיחה עם איילון

איך את מצליחה לתקשר איתו?
זו השאלה שאני הכי הרבה נשאלת.

בהתחלה התשובה שלי הייתה מאוד פשטנית, אנחנו מדברים אני שואלת הוא עונה ולהיפך
כמו שיחה רגילה בין אנשים רגילים 'חיים'.
והשיחות נכתבות ON-LINE בהתחלה בתוך מחברת שהלכה איתי לכל מקום ואחר כך מול מחשב.
זה אולי מעניין אבל זה לא הדבר המשמעותי שבזכותו יכולתי לקיים עם איילון שיחות.
הסיפור החשוב והמשמעותי זה שהתודעה שלי מכילה את הרעיון שהנשמה היא נצחית, שמה שמתכלה זה רק הגוף הפיזי. הנשמה נוכחת בין המימדים ולכן ניתן לשמר את הקשר.
הבסיס ליכולת לנהל את השיחות האלה באופן רציף יום יום 'יושב' על היכולת של התודעה שלי להכיל את זה שמה שקורה הוא אפשרי, שאני 'בסדר' שזו לא 'הזיה'.
הבסיס הזה נבנה בלימודים שלי במרכז לוהראיה מאז 2012.

בסנכרון קוסמי, יום לפני ההרצאה שלי פרסמה לוהאריה מאמר המימדים – דלתות מסתובבות

מתוך המאמר

"תקשורת עם ממדים נוספים והיכולת לקלוט ולהכיל את קיומם –  מתחילה בפיתוח מיומנות של תקשורת פנימית שיש בה תשומת לב לדקויות ולרבדים מעודנים שמתקיימים בתוך הנפש וגם במציאות שסביבנו.

זוהי מיומנות שבה האדם לומד להקשיב לעצמי הפנימי שלו, ולהכוונות שמגיעות ממנו באמצעות כוחות נפש שמאפשרים לאדם לנווט לא רק בעולם הגלוי אלא גם בממדים נוספים, שעל מנת לסגל את מיומנות הניווט והשליטה בהם, נדרש להתרועע איתם.

בכל אדם ואדם קיימים שלושה כוחות נפשיים מרכזיים שמתפקדים כמגברי תהודה שמנגישים לתפישה ולנפש האנושית ממדים נוספים: האינטואיציה, ידיעת הלב ותחושת הבטן, שהם כוחות לא רציונליים או שכלתניים, שמאפשרים לאדם להתעלות מעל הסללות מנטליות, לפוגג תקרת זכוכית אישית ולהיחשף למידע רב-ממדי ולערוצי תקשורת מורחבים, שהם בין-ממדיים."

מאוד ממליצה לכם להכנס ולקרוא את המאמר המלא!!!

במפגשים שלי ביום יום עם אנשים שחווים אובדן ושכול במפגשי טיפול אחד על אחד או בקבוצות היומן הויזואלי, אני רואה מה תומך תקשורת בין החיים למתים ומה בולם.
גורמים מקדמים:
1. האיפשור הפנימי של הקשר, גם אם הוא לא נראה הגיוני או לוגי הוא מפתח ראשון בלעדיו כל מידע שמגיע נדחה ע"י המערכת הפנימית ואז לא ניתן לפתח את הקשר.
2. הקשבה ברובד עמוק ואחר למסרים שמגיעים בין אם הם סמלים אוניברסליים או סימנים אישיים: הפרפרים, השירים שפתאום שומעים, החלומות, המסרים שמגיעים דרך אנשים אחרים, התמונות שקופצות בטלפון ועוד ועוד
3. ההסכמה להכיר בהם ולנהל איתם מערכת יחסים פנימית מאפשרת.
4. רצון לנהל שיח ותקשורת – אני פוגשת אנשים רבים שבעיקר מדברים אל יקיריהם שמתו. הם לא שואלים ולא מחכים לתשובה. פשוט מדברים. זה לא טוב או רע, זה פשוט סוג מסויים של קשר.

גורמים בולמי קשר
1. כעס אשמה – ככל שהאדם האבל מכונס בתוך עצמו ועוטף את עצמו בתדרים שמרחיקים ממנו גם הנשמה מתקשה לשמר את הקשר.
2. שקיעה לתוך הצער והכאב הפנימיים – כאשר האדם האבל שקוע בתוך עצמו קשה עד כדי בלתי אפשרי  ליצור איתו את הקשר כי הוא לא פנוי לקשר ולא קשוב.
זה ריקוד פנימי עדין בין חווית הכאב והצער לבין ההפתחות לקשר.

מרגש אותי לראות איך המפגש עם המוות פותח אנשים לעולמות רוחניים.
אני חווה את זה בעיקר כאשר המפגש עם המוות  הוא לא טבעי ואפילו טראומטי (כמו שקורה בימים אלו בהיקפים בלתי נסבלים) אבל לא רק.
המפגש עם המוות מנפץ אצל אנשים תבניות חשיבה סדורות של מה נכון / לא נכון, מה אפשרי / לא אפשרי, אנשים פתוחים לאפשרויות חשיבה אחרות להרחבה של התודעה.

מהנסיון האישי שלי החיבור למימדים הנוספים הסמויים, היכולת לשמר את הקשר בין העולמות יש בה המון נחמה ותקווה ואפשרויות צמיחה וריפוי.

פורסם ב- כתיבת תגובה

קול קריאה פנימי

מסתובבת לי בתוך עצמי עם קול קריאה

כ 1,500 נשמות עזבו את המרחב באופן טראומתי וטרגי… עזיבה חדה, כואבת, מטלטלת ולא מובנת …
ובלכתם הותירו בור של כאב בלתי נסבל בקרב משפחותיהם וחבריהם.

אני מכירה את הכאב הזה באופן אישי, את חוסר היכולת לנשום, את חוסר היכולת והרצון לראות קרן שמש ואת הרצון שהעולם יעמוד מלכת
כאן ועכשיו
לתמיד
את התקווה לקום מהסיוט הזה, כי זה היה חלום
כי איילון (בני) ברגע זה פשוט נכנס בדלת…

אנחנו כולנו בימי מלחמה עצובים וכואבים אלה, עסוקים באופן טבעי בחיים, בחטופים ובשבויים, בלוחמים ובמפונים…
אני רואה את המתים, את בני המשפחה והחברים
וליבי יוצא אליהם לחבק, לנחם, להעניק תקווה

כתלמידה של Lou Harya, אימצתי ללא עוררין את האכסיומה: 'דבר לא מסתיים הוא רק משנה צורה". הגוף הפיזי אמנם מת, אך הנשמה היא נצחית.
מהידיעה העמוקה הזו היה לי פשוט לקיים עם איילון שיחות על בסיס יומיומי, ברצף של שנה אחרי מותו.
בשיחות האלו התאפשרה לנו פרידה שלמה ומפוייסת, יכולתי לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות, לשאול את הלמה? לבטא את הכעס והכאב והבהלה מ'האין' הנורא הזה.

הידיעה כי הנשמה היא נצחית ושניתן לשמר את הקשר, הייתה אחד הדברים שאפשרו לי להתמודד עם הטראומה האישית שלי. לצידה התפתחה לי גם היצירה, נפתחה לי הדלת ליצירה ביומן המסע הויזאולי.

בימים אלו אני רוצה להעניק את הנחמה והתקווה הזו לכל מי שחווה את טראומת הפרידה.
אשמח להעניק במתנה לכל מי שזקוק לנקודת אור בתוך השכול, את הספר 'שיחות עם איילון'
אשמח גם להפגש ולשתף בידע ובנסיון שלי בהתמודדות עם אובדן טראומטי.
ארגז הכלים שלי כולל – לב יודע, כלי טיפול אנרגטיים ותודעתיים כמטפלת LTT, וליווי דרך יצירה ביומן מסע ויזאולי (אישי או קבוצתי)

אפשר לקבל ספר במתנה,
אפשר לקבל חיבוק וחום אנושי, אפשר לקבל ליווי תהליכי. כל אחד מה שמתאים לו.

מוזמנים לפנות אלי בפרטי ולהעביר את ההזמנה לכל מי שתחשבו שיכול להעזר בספר ובניסיון שרכשתי בהתמודדות עם שכול.

בלב פתוח ובאהבה רבה 💜

פורסם ב- כתיבת תגובה

על החיים ועל המוות 6.0 – להתפרק לרסיסים

מזה זמן  Judith HAim חברתי ואני, נפגשות יחד ליצור ולעבד את ההתמודדות עם המוות, דרך יומן המסע הוויזואלי.
המוות מעסיק את שתינו באופן אישי, לא דמיינו שטראומת המפגש עם המוות תפקוד את כולנו ביום מר אחד.

רוצה לשתף מעט מהניסיון שלי בהתמודדות עם המוות הטראגי של איילון הבן שלי מאובדנות.
מכת הכאב במפגש עם המוות היא בלתי נסבלת או נתפסת בעוצמתה.. היא חודרת לכל תא ומולקולה בגוף וגורמת לנפש להתפרק לרסיסים, רסיסים שלא ידעתי שאפשר להתפרק אליהם.
זה תהליך שאי אפשר להתנגד לו…
לרגעים אפשר היה לנשום ולהתאסף, ושוב להתפרק ושוב להיאסף ושוב להתפרק…
למדתי שלא להתנגד לתנועה הזו, לא לשפוט אותה או אותי.
לימדה חודשים ספורים קודם לכן איך להתמודד עם כאב (אני לא הצטרפתי לקורס כי לא הבנתי כמה זה רלבנטי עבורי) לימים כשקראתי את החומרים ראיתי את ההקבלה בין מה שעברתי למה שהביאה.

מהניסיון שלי, ההסכמה לעבור דרך הגלים האלה של הכאב והתפרקות מקלה, כל ניסיון להתנגד לכאב או להתפרקות, להחזיק חזק כדי לא להרגיש דווקא מגביר את הכאב.

כשהתחלתי יותר להאסף מלהתפרק, לא כל החלקים חזרו למקומם…
גיליתי שזה טוב עבורי, לא רציתי לחזור להיות אותו אדם שהייתי קודם.

השבר הנוראי איפשר לי לבחור מה להחזיר, מה להשאיר בחוץ..
אפשר לי לבחור מי ארצה להיות.
בפרספקטיבה של זמן זה שובר את ליבי ששינויי העומק שעברתי, נבט ממותו הטראגי של איילון
אבל אני שמה את זה כאן בנינו –
למרות שקשה להאמין או לדמיין, ימים אחרים הם יגיעו…
בימים הקרובים אשתף מה עוד בתהליכים שעברתי בתקווה שהם יהיו לעזר.

אסיים להיום ואומר, שמתוך השבר הזה נצטרך לבחור, כל אחד מאיתנו וכולנו יחד, איזה בני אדם נרצה להיות.
אני מקווה בכל ליבי שנתעורר להיות בני אדם, פתוחי לב מחזיקי ידיים, ערבים זה לזה.

העבודה המצורפת בתמונה היא מתוך היומן שייצרתי עם ג'וד שמציג את המפגש הכמעט ראשוני שלי עם המוות והזעקה 'הצילו', 'הצילו'.

ניתן לקרוא בבלוג פרקים נוספים בסדרה 'על החיים ועל המוות'.
פורסם ב- כתיבת תגובה

יום כיפור זמן לשיחה אישית

יום כיפור זמן לשיחה אישית

שיחה עם איילון 27 בספטמבר 20, פורסמה בספר 'גשר בין העולמות'

אמא:
יום כיפור בפתח.
סגר במדינה – קורונה
כבד, כבד.
אבא עובד עם אחיך בנגרות בחצר,
אחות אחת בטרק בבולגריה, השנייה אצל חבר.
הגרון חנוק והדמעות מבצבצות.

איילון:
חיבוק גדול, אימא.

אמא:
איילוני, אני כנה עם עצמי, יודעת שאם היית איתנו זה לא אומר שהיה לך טוב או שמח. זוכרת עדיין היטב שחווית ימים – תקופות של בדידות. לא שמחה גדולה. אף פעם לא שקלתי את בדידותך ועצבונך מול האפשרות של אין־אתה, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב אם אני רוצה אותך כאן משיקולים אגואיסטיים שלי או כי זה היה טוב גם לך.
אם היית חי עכשיו, לי היה טוב. על פניו הכול נינוח, אתה בבית, כולם בסדר, אני יכולה להיות עם עצמי.
אבל לך לא בטוח שהיה טוב.
אז מה עדיף?

איילון:
אימא, זו כמעט שאלה פילוסופית, וכמובן תלוי את מי שואלים.
אבל לשאלה אין משמעות, כי ההחלטה הייתה רק שלי. אם הייתי מתייעץ איתך, מבקש את אישורך למות, אז היית בדילמה הזו, אבל היא לא הובאה לפתחך.
אני החלטתי. לא שאלתי ולא התייעצתי.

אמא:
איילוני, אתה מאוד נדיב איתי בתצורתך הנוכחית. תמיד אני יוצאת בסדר. רק התוצאה לא בסדר.

איילון:
אני יודע שזה קשה להכיל את כל המורכבות הזו. זה קשה גם לי.
להיות האדם הזה שפגע ולא חשב, להיות האדם הזה שהרים ידיים, ולהזכיר לעצמי שלא יכולתי אחרת לתפיסתי באותו זמן.
אם חוזרים לסיפור, לאירוע, אין בו כשלעצמו שום דבר טוב. יש בו המון כאב וצער וסבל מתמשכים.
הדבר היחיד הוא לאן נבחר להתפתח ממנו, מה נבחר ללמוד ומה נבחר להיות.

——–

מביאה את השיחה הזו לכאן, למרחב הווירטואלי, 3 שנים אחרי…
כי זה יום כיפור, והיום הזה מזמין אותנו להגות פנימית ולחשבון נפש.
סופה של השיחה משקפת את המהות לה אני נחנכת שנים במרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות וזה מה שאני חושבת ומאמינה בו גם היום.

המציאות מורכבת מהמון אירועים ומצבים, חלקם קשים מאוד להכלה וכואבים כואבים…
והבחירה כמו אז גם היום היא בידנו, לאן נבחר להתפתח מכאן? מי נבחר להיות?
(מוזמנים ללחוץ על הלינק לקריאת מאמר של לוהאריה "מאוורים את הנפש" שרלבנטי לנושא ולימים אלו)

אני בוחרת לא להתעלם מהכאב, אני עוברת דרכו כשהוא צף… אני חיה את היעדרות והאיין הפיזי של איילון והחוסר רשום בתאי הגוף וזה כואב.
לצד זה אני בחרתי ובוחרת לצמוח מהמשבר הזה לחיות את החיים, ליצור, להתפתח, לשמוח, להיות סקרנית.

מזמינה אותך לשאול את עצמך, מי תבחר.י להיות השנה?

פורסם ב- כתיבת תגובה

יום הולדת 30

עוד רגע שבת ועוד רגע איילון בן 30…
והדמעות חונקות וכבר כמה זמן זולגות באין מפריע
ואני תמהה כבר כמה ימים, על תעתועי הזמן ועל המילים שצריכות משמעות חדשה
יום הולדת 30, יש כזה דבר? אחרי שאדם מת?

ביום הולדת רגיל מציינים את הישגיו של אדם מעצימים אותו על פועלו, מברכים אותו על שעתיד לבוא…
אז מה מציינים כאן?
היום מרגיש לי שמציינים את יום הולדתו זה שהתרחש לפני 30 שנה…

נפגשנו הבוקר אצל מירב שקד במסגרת הפרויקט שלה רוקמות תהילים, בחרתי פרק ומתוכו 3 מילים:
מרחם מבטן אימי (תהילים כב')
ורקמתי וחזרתי לרגעים האלה לפני 30 שנה (בעוד כמה שעות)
ובשיחה עם חברה נזכרתי, שוב, כי כבר בבואו לאויר העולם הביא עמו מסר ברור – בקו חיים קצר, בכף ידו הקטנה.
אני ידעתי מה זה אומר. נבהלתי. ושמתי בצד.
ידענו שזו הבחירה מבעוד יום, אבל לא ידענו לחיות איתה, אולי עדיף…

היום לראשונה מזה 3 שנים ו 4 חודשים פתחתי את האלבומים, הם זרים לי.
אני עדיין מעדיפה לחיות את הקשר הנוכחי שלי עם איילון, הקשר והשיח בין העולמות, זה שיש בו תקווה ונחמה וחיים שוקקים.
פורסם ב- כתיבת תגובה

שיחה על ליל הסדר, מתוך הספר

איילוני, עוד רגע ליל הסדר מה אתה אומר

ערב ליל הסדר 8 באפריל 20

איילוני, עוד רגע ליל הסדר.
מה אתה אומר על זה?
פתאום עולה בי הידיעה שהופעת האלוהות (יהוה) בעולם הייתה אמורה להביא את האנושות לאחדויות, להתאחד סביב האלוהות, מה שלגמרי לא קרה. אז מה זה הדבר הזה – עבדים היינו לפרעה במצרים?

 

האנושות נמצאת בעבדות. היא לא מצליחה להתעלות מעבר למה שהיא רואה ומרגישה. יהוה התגלה כאן כדי לגשר לאנושות את מה שנמצא מעבר לעולם החומר. להנכיח את הידיעה "באותות ובמופתים" שהיקום שבו אתם חיים הוא לא הכול. יש מעבר.
הבעיה היא שכבר 2,500 שנה האנושות תקועה ב"עבדים היינו"… ולא מתפתחת מעבר למרחב ארץ.

 

איילוני, אף אחד לא יאמין לי שלא שמתי לך את המילים שלי בפה.

 

נכון. (מחויך)

 

***

 

איילוני, היה ליל סדר נעים. קצת זום עם סבא וסבתא והדודים…קריאת הגדה עם אוכל. ושיחות.
אתה לא השתלבת בזה

נכון, אם אני יכול להסתכל על זה קצת יותר במבט־על, זה נבע מכמה דברים.
הדת, ההלכות, מקבעות את האנושות, מקשות על התנועה קדימה.
הכוונה הייתה טובה. הביצוע פחות טוב. לא הרגשתי שזה נכון להתאים את עצמי ואותנו לדת ולמסורת כפי שהן נוכחות כאן.
בטקסים ריקים מתוכן.
זה לא האלוהים הנכון.
זו תנועה במעגל סגור.

אבל מה הבאת במקום זה? "20 שאלות"[2], הטקס היחיד שהיית מוכן לשתף איתו פעולה. יוענה היא אורחת הכבוד הנכונה?

 

אני ראיתי חשיבות בידע נרחב במגוון נושאים, ביכולת לייצר חיבורים בין דברים. כן, היה לי חשוב (בעיקר כי היה חשוב לכם) הביחד סביב נושא.

 

ומה אתה חושב על זה עכשיו?

 

שלא הבנתי את עצמי עד הסוף, לא באמת הבאתי את עצמי. כל הזמן חיפשתי וחיפשתי עומק ומשמעות ואהבה.
וחברים. מאוד חסרו לי החברים, היה לי מעט מדי מהם, רציתי הרבה יותר.

זה נראה שבאת ממרחב של אחדויות, רעות ואהבה הן הוויה בסיסית וחיפשת את זה כל הזמן.

להמשיך לקרוא שיחה על ליל הסדר, מתוך הספר

פורסם ב- כתיבת תגובה

המפץ הגדול – מתוך הספר גשר בין העולמות

המפץ הגדול

המפץ הגדול

היום לפני שלוש שנים, התרחש בחיי.נו המפץ הגדול וכך תארתי אותו בפתיח של הספר 'גשר בין העולמות'

 

איילון התאבד.

בחדרו. בבית.

מעל חדרי.

זוכרת ששמעתי רעש מחדרו.

לא בטוחה מתי שמעתי. בלילה הזה או בלילה אחר שבו "התאמן"[1].

 

מצאתי אותו בבוקר, כשפתחתי את דלת חדרו להכניס את הכביסה שקיפלתי לו.

 

צרחות אימים של חיה פצועה

צרחות

צרחות

צרחות

צרחות

על הברכיים על הרצפה

 

אחותו פותחת את הדלת. רואה.

מסתובבת לאחיו הצעיר, דוחקת אותו לחדר שלו בצרחות (שלא יראה גם הוא).

 

אבא עולה בבהילות.

משכיב אותו על המיטה

ומכסה.

 

אחותו מודיעה לכולם

מד"א

זק"א

משטרה
בני משפחה
חברים

בואו מהר, בואו מהר, בואו מהר,

 

אני צורחת למטה.

אחיו הצעיר לידי, מנחה אותי לקחת נשימות, להירגע.

צורחת

צורחת

צורחת

 

בכי וחיבוקים עם אבא

מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה?

 

בכי וחיבוקים עם חברות

הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו

 

מגיעות חברות מהאוניברסיטה הקוסמית, תמיכה אנרגטית ללב.

 

רוצה שק של אפר על הראש, שק של אפר על הראש.

 

אחי מגיע מחבק חזק. חזק. חזק. חזק.

מה נעשה? לאן לוקחים את הכאב, הצער, הפחד והאימה?

איך ייראו החיים מכאן ואילך?

שהזמן יעמוד מלכת. עכשיו. לתמיד.

שהזמן יעצור. שיעצור.

והפחד שהוא ימשיך.

איך אלך לישון? איך אישן? איך אקום?

 

ברקע שיחות טלפון, אבא מול אבו כביר, מול המשטרה, מול המוסד שבו עבד איילון.

מתברר שאנחנו משפחה שכולה, יש עלינו חסות של משרד הביטחון.

מתארגנת לוויה.

רוצה היום, רוצה הכי מהר שהכול ייעלם.

מה נעשה עם כל הדברים שבחדרו?

איך נחיה?

אני יודעת שנחיה, אבל איך אפשר לחיות?

 

לילה ללא שינה. נרדמים בחמש וחצי בבוקר.

בשבע וחמישים צלצול בשער. שכן רצה לנחם.

 

יום של לוויה.

כואב, כואב, כואב, כואב

ארון עם דגל המדינה – שלנו?

חלום. סיוט.

סרט של אחרים

חייבים להתעורר. זה שלנו.

 

חלקת קבר וי־אי־פי.

דשא מסביב.

אנשים עומדים במרחק שני מטרים זה מזה – קורונה.

אני על הברכיים על הדשא ליד הקבר.

 

הספדים

מרגשים

 

כואב

כואב

כואב

כואב

 

טלפונים, וואטסאפים. אני לא מגיבה.

 

מתארגן חמ"ל שבעה.

חברות מהאוניברסיטה הקוסמית מעגנות ומייצבות את התדר האנרגטי

מחבקות, מאכילות, מנקות ומסדרות.

כל יום, כל היום.

 

ועוד צעקתי וייבבתי וייבבתי וצעקתי

רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.

רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.

רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.

 

הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו

 

אנחנו סהרוריים.

בכל ערב בסוף היום שיחה משפחתית של "הנותרים" לעיבוד הכאב ושיתוף במידע.

הכול פתוח. כואב.

הכול צף.

איילון המדהים:

חכם

רגיש

מוזיקה

נגינה

מקצוענות

הצלחה בעבודה

 

איילון הציני, המתנשא

זה שהרחיק מעליו אנשים קרובים ואוהבים.

זה שהצליף בלשונו.

זה שכפה שתיקותיו עלינו.

 

ואיילון החבר

שכל חבריו כל כך אוהבים וכואבים.

 

ואחות שנפער בה חלל עצום על אח־חבר שהתאבד בלי לקרוא לעזרה, בלי להגיד מה באמת קורה.

ועוד אחות שחייה התפרקו לרסיסים.

ואבא שמרגיש אשם וכועס שלא זיהה את הסימנים, שלא הצליח לעצור אותו בזמן, ורוצה, כל כך רוצה, הזדמנות שנייה.

ואח שבכלל לא יודע איך לעכל את האירוע ורק רוצה לחזור לחייו הרגילים.

 

הצילו

הצילו

הצילו

הצילו

הצילו

הצילו

 

מתוך מכתב הפרידה שהשאיר איילון[2]

 

"…אני גם לא מאמין שיש מה להאשים מישהו (כלומר חוץ ממני).
יש אירועים שכמובן גרמו לי להרגיש את הדברים האלה ביותר עזות, אבל זה לא אשמת אף אחד. אני מפרש את הדברים איך שאני מפרש אותם. אף אחד לא התכוון שככה זה ייגמר.
בבקשה תחבקו אחד את השני ותהיו שם אחד בשביל השני.
בבקשה שזה יאחד אתכם יותר.
אוף".

ועוד כתב

 

"תמיד אהבתי לאהוב, אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה".

 

 

[1] לאור המכתב שהשאיר, ובו סיפר על "האימונים".

[2] המכתב נמצא במחשב של איילון והתברר שנכתב במהלך תקופה.

עבודת היצירה, מתארת את האירוע והיא גם שער ראשון בספר
שער ראשון המפץ הגדול
עכשיו אני חלשה
אחר כך אהיה חזקה

פורסם ב- כתיבת תגובה

סכימה של שנת מסע – מתוך הספר 'גשר בין העולמות'

סכימה של שנת מסע – 24 במרץ 21

השבוע מלאו 3 שנים למותו של איילון, בחרתי לשתף אתכם בקטעים מתוך השיחה שסכמה את שנת האבל.

אהוב, כל יום מתקרבים לשנה שלך.
מנסה לקבל ולארגן לעצמי תובנות והבהרות לגבי המשמעות של השנה. כל המערכת מטולטלת מבפנים, גל גבוה ועוצמתי עובר דרכי ודרכנו כאן בבית.

נכון, גם אני מרגיש את זה. נסכמה שנה, כל הלמידה מתארגנת על עצמה.
פיזי, נפשי, רוחני.

את זה אני מבינה ברמה מסוימת, אבל מה זה אומר.

פיזית – אתם במרחב ארץ סוגרים שנה שלמה בלעדיי, על כל הריטואלים המשמעותיים של השנה: עונות שנה, חגים, ימי הולדת ואירועים משמעותיים. כל נקודת ציון כזו חוויתם בפעם הראשונה בלעדיי.

נכון, בפיזי גם הייתה לנו החסות של הקורונה, אפשרות להתכנס בבית עם עצמנו ללא מסעדות ובתי קפה, ללא אירועי תרבות, ללא חו"ל. עבודה מהבית.
הקורונה הייתה מעטפת תומכת מיטבית ביותר עבורנו, וזה גם מה שמפחיד אותי עכשיו, החזרה לעולם. אני לא רוצה, ההתכנסות הייתה לי טובה ומיטיבה. עכשיו אצטרך לעשות בחירות, אילו חיים אני רוצה לחיות בפיזי.

נכון, אבל את חזקה נפשית ורוחנית, ואת תעשי בחירות שיהיו מדויקות לך ומתוך הקשבה.
בדיוק כפי שלקחת לעצמך את השבוע הזה להתכנסות, ללא כל לחצים מבחוץ.
נעבור לדבר על הנפשי?

כן. מה נגיד. דמעות. דמעות. דמעות. זה מטורף. למרות שאני מבינה שהאבל בא בגלים, בכל פעם שגל הצער מכה, אני מופתעת.
אני מבינה את התנועה הגלית קוגניטיבית, אבל עדיין לא בגוף ובנפש – אחרת לא הייתי מופתעת. ואולי מופתעת זו לא המילה. זה כואב. ומטלטל.
וגם אני לומדת השנה עולם רגשות חדש – אֵבֶל.
אף פעם לא התאבלתי בצורה כל כך משמעותית. זה עולם שלם של רגשות: צער, כאב, פחד, רגשות אשמה, כעס, אהבה, געגועים, אמפתיה, רגישות, חמלה, בהירות, עמימות, אי ודאות… והכלה של כל המכלול הזה והכלה של הסביבה.

גם אני עברתי תקופה רבת משמעות. הפרידה מהגוף הפיזי ומהמרחב התחילה בתהליך טראומטי לנפש, ולאט לאט הגוף הפיזי המתכלה משחרר את שדה התודעה שלי בו.
אני יודע שהבנת את זה, אבל אני אגיד את זה גם במילותיי. הגוף הפיזי שנותר מאחור מכיל תודעה שהיא שלי, רק כשהגוף הפיזי מתכלה (לא לחלוטין, כי נשארות העצמות), התודעה הקשורה אליו משתחררת. לכן הזמן הנדרש לתהליך במרחב ארץ הוא משמעותי גם עבורי בתנועה שלי.
מבחינה רגשית, הרגשות מהצד שלי הם יותר קלושים ומעודנים. אני חש אתכם, אני מרגיש רגשות שהם מעין תמונה דומה לשלכם, אבל זה שונה כאן. בעיקר כי אין את הפרשנות המכבידה של כל דבר שקורה־קרה־יקרה. זה נחווה יותר בקלות, כחוויה התפתחותית. הסבל הארצי הוא תוצאה של פרשנות שכלית־רגשית של בני אדם על מה שהם חווים.

אבל לאורך השנה כן הרגשתי שאתה מרגיש רגשות דומים לשלנו. עכשיו כבר פחות.

זה נכון, כי בהתחלה עדיין הייתי קשור מאוד אליכם ולמרחב והייתי מסוגל יותר לשמר את הזיכרון של הנפש האנושית ואת צורת החשיבה שלה, ולכן השיח בינינו היה קל יותר.
ככל שאני מתמקם כאן, אני פחות מזוהה או כשיר לתצורה האנושית שהייתה לי, ולכן השיח האנושי בינינו מתמעט.
אימא, אל תדאגי, יש לנו ערוצי תקשורת פתוחים, וכשאת או אני רוצים, אני ואת יודעים איך לתקשר, זה לא ישתנה.

 

יש מצבים שגם אתה רוצה־תרצה להיות בקשר או שזה רק הצורך שלי.נו?

לא רק שלכם, גם שלי, כי אנחנו קבוצת עבודה בין־ממדית. העבודה המשותפת שלנו לא הסתיימה רק משום שאתם במרחב ארץ (ולא רק) ואני בממד אחר.
אנחנו עובדים יחד גם בממדים אחרים.
נוסף על כך יש לי (ולנו) עניין בניית הגשרים בין העולמות, והקשר בינינו הוא משמעותי לנושא.
גם מהסיבה הזו אני רוצה בקשר איתך ואיתכם.
זה כמובן קל יותר ונוח כשיש הכרה בקשר בין שני הצדדים כפי שיש איתך, ואז העברת הנתונים אפקטיבית יותר וניתן לפתח אותה.

 

איילוני,
עוד רגע אנחנו באזכרה שלך, שלושים שעות בערך.
מה נגיד שם? מה מטרת המפגש? מה משמעות נקודת הכינוס הזו?

 

אימא, אני חושב שיש במפגש כמה רבדים:
האחד, הסכימה של השנה שהתחלנו לדבר עליה. סכימה של שנת מסע עבור כל אחד ואחד מאיתנו.
כל אחד מאיתנו יצא למסע, כל אחד מאיתנו התפתח השנה בצורה משמעותית ועוצמתית.
אולי כדאי לדבר על זה, לאפשר לכל אחד להתחבר למסע שעבר, להסתכל על השנה לא רק כאסון. מה שהתחיל כאסון התפתח להמון שבילים עבור כל אחד. כל אחד בחר לאן לקחת את השבר.
השבר מנפץ נוקשות פנימית וחיצונית, מאפשר לדברים חדשים להיראות, לנבוט, ללבלב.
זה כמו יצירת אומנות שמשהו יוצר בה את הטוויסט, מאפשר למשהו חדש לקרות, להיראות.

 

איילוני, קצת נסחפת לדבר על השנה הזו כיצירת אומנות, למרות שאני מבינה לגמרי את הדימוי ומתחברת אליו.
וזה כמובן נכון מה שאתה אומר, כל אחד מאיתנו נהיה אדם טוב יותר לעצמו ולסביבה.
כל אחד מאיתנו מביא לחייו דברים נוספים ואחרים.
זה באמת חשוב לראות את זה ולהגיד את זה ולא לדבר רק על צער, אבל ואובדן.
חשוב לראות שגם צמחנו.
זה מקומם אותי לחשוב את זה, זה מחזיר אותי לתקופה הראשונה, כשהבטחת לי שתעזור לי לצמוח ולהתפתח, ובכיתי שאני לא רוצה שתמות כדי שאני אתפתח, כי אני אחראית על ההתפתחות שלי… אבל אני מודה שלמרות הצער והכאב שנלווים לזה, מותך הפיזי אפשר לי לצעוד קדימה למקומות חדשים וחשובים ומעניינים עבורי.
אוף.

 

אימא, אולי נחליט שמוותרים על האוף.
נראה לי שאפשר.

 

בבקשה עוד לא. הוא טוב לי האוף הזה. מחבר בינינו.

בלי לחץ, אבל מעדיף לשמר ולטפח חיבורים אחרים בינינו.

 

אתה יכול לשתף אותי עוד במסע שלך?

 

כן, גם המסע שלי התחיל באותה טלטלה גדולה.
בהתחלה זה היה כמעט כמו להיות איתכם רק לא איתכם בפיזי, בלי הסבל הנפשי, אבל בבלבול גדול. ההבנה שאני לא מת אלא השלתי את גופי ואת הסיפור האנושי ואני בממד אחר הייתה ממש שוק. שוק שלילי. כי זה נחווה ככישלון הצער שגרמתי לכולכם, ההחמצה במשימה שלי בנתיב חיי. לא הצלחתי להתגבר על האשליה, לא הצלחתי להתגבר על משחק החיים. זה היה מאוד מתסכל.
לאט לאט התחלתי להסתגל מחדש לסביבה, להוויות הנוכחות בה, לקבוצת העבודה שלי – זה נהדר. אימא זה ממש מטורף. דומה למרחב ארץ, אבל קלוש, והכול אפשרי כאן. הכול תלוי ברצון.
גם אני הקדשתי זמן לסכום וללמוד את חיי במרחב ארץ על שלל ההיבטים הנלווים להם, לראות שוב את מה שראיתי ומה שלא ראיתי או לא הבנתי בחיי.

 

אני לא יודע.

החיבור בינינו הוא עמוק ויש בו המון אהבה. זה לא כמו שזה נראה במרחב ארץ. גם אני חקרתי אהבה ודחייה. הייתי מונע מאהבה כפי שכתבתי, אבל דחיתי את עצמי ודחיתי אנשים סביבי. לא הצלחתי לבצע השלמה של החקירה הזו.

 

מה מהווה השלמה לחקירה הזו?

 

אהבה עצמית.

 

תסביר…

 

רק אהבה עצמית יכולה לעמוד בפני כל דחייה. כשאנוש אוהב את עצמו, באמת, מקבל את עצמו כפי שהוא בחסד, בחמלה, באהבה ללא תנאי, בהכרה בערך, שום דחייה שהוא חווה מבחוץ לא יכולה להדהד בתוכו, כי היא לא קיימת. וגם בתוכו לא קיימת דחייה, כי הוא מקבל את עצמו.
אני לא למדתי בחיי אהבה עצמית.

 

פורסם ב- כתיבת תגובה

השבוע זכינו בנצחון גדול ועצוב – הכרה ממשרד הבטחון

נאבקים להכרה במוסד ובמשרד הבטחון

אחרי 3 שנים של מסע ארוך ומטלטל בהם מצאנו את עצמנו נלחמים מול המוסד ומשרד הבטחון, זכינו להכרה.
זמן קצר יחסית אחרי מוו של איילון מאובדנות, הבננו שקרתה תקלה, לא היה ברור לנו עד הסוף מה קרה, כי לא קבלנו מידע ברור, קבלנו אמפתיה וסימפתיה על מותו של איילון ואפס לקיחת אחריות…
מעומק הכאב והשבר בו היינו מצויים הבננו שאם אין 'למערכת' שום אחריות על מותו של איילון מאובדנות, אז גם לא יתבצע תיקון ועוד אנשים במצבו הנפשי של איילון ימצאו את עצמם במצב דומה, כשאף אחד לא נמצא במערכת להושיט להם יד וכתף. אלה דורש ודורש ומעצים דרישות ומגביר לחץ…
3 שנים של מאבק בכוחות לא שווים, כמו דוד מול גולית.
מצויידים באמונה בצדקת הדרך ואוחזים יד ביד, הלכנו את הדרך.
משה ואני שונים אבל בחרנו להיות מאוד מתואמים, מתוך התחשבות האחד בשני והכרה בערך ההליכה המשותפת למאבק.

מוות מהתאבדות זה דבר חמקמק למתבונן מהצד ומרחוק – לא ברור לעיתים למה ומה קרה? ומה הקשר של זה אלי בכלל.
שלוש השנים שעברו למדו אותי שהנפש הרגישה של אנשים יקרים החיים בתוכנו, זקוקה לנפש רגישה ועין רגישה ולב פתוח מהאנשים סביבם.
זה קשה לנו כפרטים להבין את תפקינו מול אדם הסובל ממחשבות אובדניות, אז על אחת כמה וכמה זה קשה למערכת הגברית-ההרואית להבין איך לנהל רגשות של עובדיה.
אבל כולנו צריכים למתוח את עצמנו לראות מעבר לפאסדה, לקרוא בין השורות, לפתח מערכת הפעלה שונה מהמוכר והידוע. אני יודעת שזה קשה. גם לי זה קשה ולפעמים לא ברור…
אבל אני בטוחה שאנחנו כחברה פרטים ומערכות צריכים לשנות את מערכת ההפעלה. לא להבהל מהרגשות שלנו גם מהרגשות הקשים והלא יפים להסכים לשהות בתוך הכאב ולהביא לו ריפוי מתוכו.
שינוי מערכת ההפעלה מפחיד אותנו בטח מערכות צבאיות שמורגלות להפעיל כח ולנטרל את הרגש, אבל בסוף הרגש הוא המניע אותנו, ככל שנתיידד איתו, נכיר אותו נלמד להתנהל מולו ואיתו נוכל להיות אנשים טובים יותר.

ההכרה באיילון ובנו הוא צעד לשינוי תפיסות של הממסד, לגבי מתמודדי הנפש, הוא עוד צעד בלקיחת אחריות.
הוא הוכחה כי ניתן ליצור שינוי גם מול מערכות שניתפסות גדולות ומאיימות. בידינו ליצור שינוי.
'מה שניצור הוא יהיה'
(לוהאריה).

מוצאת לנכון לומר, משרד הבטחון הוא זה שלקח אחריות בשלב זה -במתבקש ברמה הפורמאלית.
המוסד עוד לא הישיר אלינו מבט ולא אמר – טעינו. סליחה.אנחנו מחכים בסבלנות, יודעים שגם הרגע הזה יגיע.
לשנות תפיסות ונורמות זה תהליך…

איילון כתב במכתב הפרידה שהשאיר: אני מקווה שמותי ייצור משהו מעורר השראה…
מקווה שאנחנו מקימים את צוואתו.