כל 'פרוטוקול' טיפול באדם עם מחשבות אובדניות מתחיל בטיפול פסיכולוגי.
אובדנות מגיעה ממקום רגשי מאוד קשה וכואב (מסתבר כואב ממש פיזית), שלא רואה אור בקצה המנהרה.
אז הרופא לרגשות – זה הפסיכולוג.
הטיפול הפסיכולוגי אמור לתת לאדם כלים ויכולת להכיל את רגשותיו ופחדיו לבנות איתו הסכמות איך להתנהל בתקופות קשות, לעזור לו לבנות אמון ובעצמו ובחיים, להקשיב לאדם, לעזור לו להכיל את הכאב, לא להשאיר אותו לבד עם הפחדים והכאבים. לעזור לו להכיל את עצמו באופן כללי ובעיקר בתקופות השפל.
איילון כאמור היה מטופל שנים רבות, בגיל בי"ס יסודי היתה לו את נילי האהובה, בתיכון היה לו את אבנר הרגיש ובבגרותו בחר לעצמו מטפל אסף. פגשנו אותו לאחר האירוע והוא מאוד הזכיר את הפסיכולוג של נעוריו. כולם אנשים חמים, אכפתיים ומקצועיים.
בפרספקיטבה של שנים אני חושבת שפסיכולוג טוב נותן כלים ואם נוצרה איתו מערכת יחסים ותשתית טובה, יתכן שברגעים קשים הוא יכול להיות לאדם הסובל לעזר.
אבל אם מערכת היחסים מתחילה רק בסמוך לנקודת שפל רגשית הכוללת מחשבות קונקרטיות על התאבדות, זה לא מספיק. טיפול רגשי הוא ארוך טווח ולא בהכרח מספק ברגעי המשבר.
זו אמירה קשה כי היינו רוצים לחשוב ש'הוא מטופל' זה מעין תעודת ביטוח אבל זה לא ככה.
מצד אחד הרווחנו את איילון עשור והטיפול הפסיכולוגי היה חלק מארגז הכלים שהעמדנו לרשותו.
מצד שני הפסיכולוג של בחרותו לא הצליח למנוע מאיילון להתאבד.
בפרוטוקולים של הפגישות שקבלנו (בתוקף צו ירושה) הבננו שאיילון שיתף במחשבות האובדניות שלו ובתוכניות שלו. ביום שני בבוקר היתה להם פגישה שאותה סיכם הפסיכולוג – אין סכנת אובדנות.
ביום חמישי לפנות בוקר איילון התאבד.
כלומר, פסיכולוגים מקצועיים ככל שיהיו הם לא תעודת ביטוח.
למעשה אין תעודת ביטוח ואסור לבנות את כל התמיכה באדם על הפסיכולוג. הפסיכולוג הוא משאב במערך התמיכה הנדרש לו לאדם. משאב חשוב. אבל לא תעודת ביטוח.
