מתוך הרוע האינסופי שהיכה בנו כפרטים וכחברה ב 7/10, צמח מרחב ריפוי, בחצר משק במושב סתריה.
המרחב נוצר ביוזמה של 2 אנשים עם לב ענק, ומנהיגות יפתח שחר ועינת חיימוביץ.
המרחב מזמין אליו את ניצולי המסיבות ובני המשפחה של הנרצחים ומטפלים ומתנדבים.
מארג אנושי חם, אוהב, דואג, מחזיק ידיים, תומך ומרפא. מרחב שמוכיח את חשיבותה של קהילה תומכת בכלל ובזמן משבר בפרט, מוכיח את חשיבות ההשתייכות והלב הפתוח.
אני מגיעה לשם עם היומן הויזאולי, פעם בשבוע בימי ראשון מלווה קבוצה של הורים שכולים שילדיהם נרצחו.
הגעתי לשם בחרדת קודש, עם הרבה נ'סיון רלבנטי' : 'מלוות דרך' מנוסה, וגם אחרי חודשי עבודה עם מפונים, מתנדבת בתנועת מש"ה כמוש"ה במרחבים של סיכון אובדני, מטפלת בשיטת LTT, אם שכולה בעצמי…
ובכל זאת לא ידעתי האם יש לי באמת את הכלים והידע ללות הורים שכולים. אני 'מומחית' לאבל שלי אבל אין לי מושג באבל של אחרים…
מתודולוגית היומן 'דפי נפש' היא סדורה אבל איך מיישמים אותם במצב של טראומה כל כך קיצונית?
מלווה בשתי מלוות דרך נכנסנו למרחב, והתחלנו לצעוד, צעד צעד…
היום אחרי 3 חודשים של התנדבות במתחםכמלוות דרך ביומן, אני רוצה לשתף בלמידה שלי:
1. לאבל טראומטי על ילד.ה חוקים משלו, האבל שלי הוא מאוד ייחודי לי, אבל מאוד דומה לאבל שלהם, עוצמת הכאב הנובעת מהשילוב בין הטראומה של איך זה קרה, הפתאומיות, האכזריות הזעזוע, ידועים לי, הם רשומים אצלי בנפש. אני יודעת איך הוא מרגיש ומה מציף אותו… אז אחרי 3 חודשים משותפים אני רואה שאני מבינה לא רק באבל שלי…
2. העבודה ביומן הויזאולי, בשיטת 'דפי נפש' היא מעשה רקמה תבוני שמאפשר לעזור לאדם לעבד, לעכל ולהניח את רגשותיו הכואבים בתוך מיכל בטוח ושמור – היומן. אני חוויתי את זה על עצמי היומן הלך איתי לכל מקום והיווה לי מקום לבטא את הכאב הצער הגעגוע באינסוף צורות ודרכים. במקום שנגמרו המילים התחילה היצירה. יש לי עשרות יומנים לתוכם יצקתי את שברון ליבי לעיתים חשפתי לעין צופיה ולעיתים סגרתי אבל הנחתי הוצאתי רסיס רסיס מתוך ליבי.
וזה עובד גם על אחרים באותו אופן, אנשים שחוו שבר ואובדן מבינים באופן אינטואיטיבי את השפה של היומן.
להבדיל ממני שהיומן הלך איתי לכל מקום, הם משאירים את היומן אצלנו למשמרת עד השבוע הבא.
3. התקוות של הורה שכול 'טרי' הן בעיקר לשמר את הקשר עם הילד.ה.
לכל ההורים יש את את הרגעים בהם הם מרגישים את הנוכחות של הילד.ה ומקבלים מהם מסרים. וכולם רוצים מזה עוד.
העבודה ביומן שהיא עבודה שמחברת על התת מודע, עוקפת שכל והגיון מאפשרת להם בעוד רמה לשמר קשר עם הילדים.
ספר השיחות עם איילון 'גשר בין העולמות', מהווה מקור השראה ולתקווה עבורם. בין מפגש למפגש הם קוראים ומביאים שאלות או התייחסויות למה שקראו. אף פעם לא יצא לי לחוות תהליך קריאה בספר.
בימים אלו אני מעניקה את הספר במתנה לכל מי שהשכול והאובדן קרובים לליבו. מוזמנים להזמין כאן באתר.
4. עבודת צוות היא מהותית לאחזקה של מרחב טעון רגשית. נכנסנו לליווי של הקבוצה 3 נשים נשארנו 2 כשהמערך הקבוצתי כבר התייצב. אחיזת הידיים נדרשת, תבוניות של יותר מנק' מבט אחת, לב פועם זה מול זה. יש מקום לכולם, יש על מי לסמוך יש במי להעזר.
תודה לטל כהן עכאב שהתחילה איתנו תודה לעידית קורט שנוכחת כל הדרך.
וגם למעגלי התמיכה שלנו: איריס גל, שעוזרת לנו לדייק ולהתאים את השיעורים, ולהדרכה שאנחנו מקבלות מדניאלה פינקל.
5. קהילה מצילה חיים. רבות נכתב בתקופה האחרונה על חשיבותן של הקהילות. יש לי הזכות לחוות את זה בעצמי לראות את המארג האנושי, הבלתי אמצאי והמנוהל הנקרם במתחם.
6. אפשר לבחור באיזה יקום רוצים לחיות. המציאות בה אנחנו שרויים היא מהמאתגרות שידענו במדינה הזו מיום הקמתה. אפשר לשקוע במרה שחורה, בדכאון בדאגה ואולי גם בבהלה,
אבל אפשר לבחור בפרואקטיביות לשים את האנרגיה והלב במקומות שאנחנו יכולים לתרום, לקדם להביא אור, אהבה וריפוי. הבחירה להיות בנדיבות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, לשים את האנרגיה במקומות שבהם אפשר לצמוח ולתרום היא משמעותית גם לנתרמים אבל לא פחות גם לנו כפרטים.
כאמור, המרחב התחיל מיוזמה אישית מנהיגות של 2 אנשים מופלאים אליהם הצטרפו מתנדבים כולל אנשי טיפול.ואנשים טראומתיים וכואבים שזקוקים לעזרה.
הלב הפועם, הקרבה לאדמה, תבונת האירועים המתרחשים שם, מייצרים מערך אנושי חם, מחזיק תומך ונתמך. מרפא.
האמת ככה כולנו רוצים לחיות, להיות חלק ממארג קשרים חיים נושמים מזרימים אהבה וקבלה ללא תנאי, שופעים בנדיבות ויצירתיות.
התמונה היא מתוך יומן ויזאולי של ורה משה, אמא של עדן ז"ל שנרצח ב 7/10
