בואו נתעורר

המדינה שמשקפת את החברה, נמצאת באוזלת יד קיצונית מול בעיות בריאות הנפש. קראתי שתקני בריאות הנפש לבני נוער וילדים מניחים ביקוש של 3%, כאשר בפועל הביקוש היום עומד על 30%!!!!

זה מטורף.

המשמעות בשטח זה שפניות לטיפול פסיכיאטרי / פסיכולוגי יכולות להיתקל בהמתנה של חודשים.

אנשים במצוקה אחרי ניסיונות אובדניים מגיעים לחדרי מיון פסיכיאטריים ומשוחררים לביתם, באמירה ש'אין סכנה לחייהם' אבל בפועל פשוט אין מיטות אשפוז והסכנה לחייהם מאוד קיימת ובני המשפחות לא מסוגלים להתמודד..

זה לא שאני חושבת שלפסיכיאטרים או לבי"ח פסיכיאטריים יש פתרונות מצוינים לבעיית האובדנות, זה רחוק מכך. מערכות הבריאות צריכות לעבור מהפך עמוק בטיפול באובדנות לשנות ולעדכן שיטות טיפול, ועדין זה לא נתפס ולחלוטין לא תקין, כי יש מצבים שכדורים פסיכיאטריים ואשפוז פסיכיאטרי יכולים להיות מצילי חיים.

בא לי לצעוק הצילו התעוררו על עצמכם. בואו נתעורר על עצמנו.

מתמודדי נפש ובני משפחותיהם הם לא שוליים חברתיים, הם נוכחים בכל מקום, הם חלק בלתי נפרד מכולנו, מהמארג הכולל שלנו כחברה, מארג של קשרים חיים. הם שיקוף של כאב נפשי עמוק שקיים בנו והם נושאים אותו ומבקשים מכולנו להתעורר לנפש הרגישה שלנו, לנפש הרגישה שלהם.

לפתוח את הלב, להחזיק ידיים ברכות ובחמלה ולהיות שם בשבילם ובשבילנו.

נשאלתי אתמול ע"י אם של מתמודד, מה בעצם המסר שלך?

אז אני מתמצתת אותו כאן, התמודדות עם אובדנות דורשת מבחינתי

1. שחרור כל בושה והסתרה.
אין מה להתבייש אין מה להסתיר אף אחד לא אשם. הבושה וההסתרה מחמירים מאוד את המצב של המתמודד ושל בני המשפחה.

2. לבקש עזרה – הדרך להתמודד עם אובדנות היא לא אחת והיא לא חד משמעית, ככל שנפתח, להכיר, להבין, להתנסות, ללמוד את הנושא יגברו הסיכויים למציאת דרכים להיטיב את המצב.

3. כבני משפחה ותומכים להסכים להרגיש, להסכים שהות בתוך הכאב, הצער, הבלבול חוסר הודאות, בנכונות להכיל את הרגשות האלה טמונים הזרעים לריפוי.

האדם המתמודד מרגיש לבד בתוך הכאב הוא מתבייש בו ומסתיר אותו.

כשהסביבה הקרובה שלו לא מתביישת, לא מסתירה וחווה איתו את הכאב בתוך הבור, זה נותן לו קרן אור לשאוב ממנה תקווה.