דיבורים על מחשבות אובדניות הם לא ברורים לפעמים.
אתה רואה את הילד / בן הזוג הם נראים לא לגמרי שמחים, קצת מצוורחים, יותר מסוגרים אבל גם שמחים ומתקשרים כרגיל.
אז מה זה המשפטים האלה?
קל לרפרף אותם הלאה אם האדם מתפקד לדעתך סביר. כי למי מאיתנו אין תקופות קשות.
איתנו איילון בכלל לא דבר על המחשבות האובדניות שלו – שמענו עליהן (למזלנו) בעקיפין מחברים, והופתענו.
לפעמים קל להתעלם מהאמירות האלה. זה גם אנושי לרצות להתעלם מהם, התת מודע יודע שזה עשוי לפתוח סאגה גדולה ולא נעימה.
אבל זהו, אסור להתעלם מהן.
גם אם לנו הסיכון לא נראה ברור וגם לא הסיבות, ואולי אנחנו חווים את זה כ'תלוש' מהמציאות – זה דורש ברור והתערבות של איש מקצוע.
הלוואי שיתברר שהכל 'סתם, אזעקת שווא' אבל אולי לא ממש וזו קריאת מצוקה שחייבים לטפל בה.
אצלנו התברר שהדיבורים לא היו 'סתם' והקריאה לעזרה היתה במקום.
ומזל שהקשבנו לה ולא רפרפנו אותה הלאה כי התחלנו תהליך מורכב של טיפול עם פסיכולוג ובהמשך עם פסיכיאטרית והרווחנו את איילון לעוד עשר שנים.
היום כשאני מתנדבת כמוש"ה בתנועת מש"ה אני רואה שהערפול והטשטוש סביב המילה אובדנות, הוא לא בעיה פרטית ונקודתית. משפחות רבות לא קוראות 'לילד' או 'לפיל הלבן' בחדר בשמו. מהפחד מהדבר הנורא שנקרא אובדנות, מהפחד לקבע 'דיכי' כדכאון, מהתקווה שזה יעבור… כמו שזה בא.
ואולי גם כי לא רואים סימנים פיזיים ברורים…
אבל כשעוצרים ומקשיבים ללב, ומסכימים לדבר עם האדם עצמו ועם אנשים נוספים במשפחה וחברים, מבינים כי האובדנות נוכחת.
אז מה למדנו
אסור להתעלם מטקסטים אובדניים: אני רוצה למות, הלוואי שאמות כבר ועוד.
גם אם לא ברור למה ומה פתאום וזה נראה לא סביר. להתחיל התערבות מקצועית.
לקריאה על זיהוי סימני מצוקה http://מה חשוב לדעת על מניעת אובדנות