כהורים אנחנו גם היורשים, אז מותר לנו לקבל את התיק הרפואי שלו.
נפגשנו עם הפסיכיאטרית של נעוריו להבין יותר לעומק מה היה, מה קרה בחדרי החדרים….
פגישה קשה. היא משתפת כמה היה לאיילון קשה. כל פעם בשנים שטופל אצלה זה היה סביב מחשבות אובדניות.
אנחנו כמובן יודעים את העובדות אבל קשה קשה לשמוע.
שוב צפות הדמעות ושוב שאלות האשמה ותחושבת הכישלון – איך לא הצלחנו למנוע את ההתאבדות הזו????
ואולי לא לגמרי כשלנו כי הנה הצלחנו לעזור לו לחיות עוד עשר שנים טובות עד השנה האחרונה….
בין לבין היא זורקת שמות לא ברורים למצבו הרפואי.
אני שואלת מה אמרת, איך קוראים לזה והיא חוזרת על מונח כזה או אחר.
סתום, לא ברור.
בסוף הפגישה אני משתפת אותה בחוויה שלי כאמא, 10 שנים אחרי…
אני כאמא לא ידעתי מספיק על אובדנות.
הדברים שלמדתי בשנה וחצי האחרונות לא היו ידועים לי קודם לכן.
לא ידעתי שהיה לו דכאון.
לא ידעתי שדכאון זו מחלה שאפשר למות ממנה.
היא מרימה שתי גבות בתמהון – אבל אמרתי….
אולי אמרת עניתי, אבל בקול חלש ולא באופן ברור.
גם בפגישה זו זה נאמר באופן לא ברור, כאילו לא באמת חשוב שאדע שאבין. לא אז ולא היום.
ושתפתי שלא באמת ניתנו לי כלים כאמא להבין ולהתמודד יותר טוב.
ושוב הגבות הורמו – הפסיכולוג לא נפגש איתכם ונתן לכם הדרכה??
נפגש. מעט מדי. חלש מדי.
ואז היא הודתה – התמיכה והליווי של ההורים והמשפחה זו נק' תורפה גם היום.
אנחנו ההורים, נדרשים להיות שם. דואגים, ערניים ו…?
זה כמובן לא מספיק. ההורים ובני המשפחה הם הגורם משמעותי מאוד בטיפול ובתמיכה.
פוגשת אותם מאז האירוע מגיעים אלינו. בעיניים דומעות…
לא יודעים ולא נתמכים.
אז לכל ההורים של המתמודדים.
תבקשו תמיכה וליווי לעצמכם.
את צריכים לדעת את כל המושגים הרפואיים יש להם משמעות.
את התרופות וההבדלים בניהם
אתם צריכים תמיכה רגשית – הצונאמי הוא של כולם
ואתם צריכים לקבל כלים אפקטיביים לתמיכה בילד.ה
למענכם הקמנו את אלומת איילון, כדי שמה שלא ידענו תדעו אתם.
לקריאה נוספת איך דכאון משפיע עלינו וכיצד מתמודדים
ומה אומרים אנשי המקצוע http://להציל חיים ולמנוע התאבדות (הרצאה מאת פרופ׳ יוסי לוי בלז)
