מבחינתנו אחת הבעיות הקשות בבחרותו היה הנתק בנינו לבין אנשי הטיפול של איילון.
איילון התעקש על הנתק הזה. הוא בשום אופן לא הסכים שתהיה לנו תקשורת ישירה עם המטפלים שלו.
בחודשים שקדמו להתאבדותו היתה לו נק' שבירה קונקרטית, אנחנו הוזעקנו באמצעות החברים נסענו לביתו, ישבנו שוחחנו , ניסינו להבין, להרגע, לעזור ואיילון וזוגתו הסכימו לבוא אלינו הביתה לנוח ולהתחזק. איילון הסכים להיות בבית, לקבל את התמיכה שלנו, אבל עמד בתוקף על דעתו שהוא לא מסכים שאדבר עם המטפלים שלו.
זו היתה נורת אזהרה חמורה – אני הבנתי מה הוא אומר – 'אני אחליט על חיי'.
אבל לא מצאתי את הדרך לשכנע אותו / לכפות עליו את דעתי. דאגתי. מאוד.
גם הפסיכולוג שטיפל בו המליץ לו לשלב את ההורים בתהליך הטיפולי (למדנו לאחר מכן, כשקבלנו כיורשים את התיק הרפואי שלו) ואיילון התנגד.
תמוה ומקומם שהנורמה של המטפלים במערכת הבריאות הציבורית היא שאדם בוגר רשאי לא לאפשר לבני משפחה להיות חלק מהמעגל הטיפולי.
אני יודעת שבשוק הפרטי קיימים מטפלים שלא יסכימו לטפל באדם בוגר אם לא יאפשר להם ליצור רצף טיפולי עם בני משפחה, במצבים שלדעתם זה נדרש.
מטפלי מערכת הבריאות פועלים על פי קוד אתי אחר. שאנחנו חושבים שהוא שגוי וחמור מאין כמוהו, ממש הפקרה של אדם לעצמו. אדם שמצבו הרגשי לא יציב ששיקול הדעת שלו לא תקין (עובדה שהוא התאבד, עובדה שהם לא מנעו את זה) חייבים לדרוש לייצר רצף טיפולי עם קרובי משפחה ולא לתת יד להפרדה הזו. המטופל נמצא במצב רגשי שמסכן את חייו והקרובים אליו חייבים להיות בתמונה ולקבל הדרכה מה ואיך לעשות. רצף טיפולי (נדבר על זה בהמשך בהרחבה) הוא דבר מציל חיים.
חייבים לשנות את נורמות ההתנהלות של מערכת הבריאות.
