כבר שיתפתי שאנחנו הרווחנו את איילון 3 פעמים וקבלנו עשור נוסף, בזכות החברים שלו, שידעו ממנו על המצוקה הרגשית ועל הכוונה-רצון להתאבד ודיווחו על כך למבוגר הרלבנטי והגיעו אלינו.
כשהתחלנו ללמוד את הנושא, הבננו שזה לא מובן מאליו.
מחקרים מראים כי במקרים רבים החברים בני נוער, ידעו על כוונת ההתאבדות של החבר, אבל לא דיווחו.
הם לא מדווחים מכמה סיבות:
לפעמים הם חושבים שזו פגיעה באמון של החבר. החבר.ה חושפים בפניהם את עולמם הפנימי הרגיש הכאוב והם חוששים ללכת 'לדווח' על כך למבוגר-הורה-מורה כי זה נתפס בעינהם כהלשנה ופגישה באמון.
במקרים אחרים הם לא מייחסים את החשיבות הראויה למידע. הם לא מאמינים שהוא.היא באמת יעשו את זה, לא יהיה להם מספיק אומץ.
הם לא מבינים מה זה באמת אומר, לא מסוגלים לדמיין התאבדות. גם אני לא יכולתי לדמיין באמת את האירוע, למרות שדברתי עליו.
תופעה נוספת אליה נחשפתי הקשורה לחברים – לאחר שקורה אירוע לאו דווקא התאבדות, אלה איום קונקרטי – הם מאוד כועסים על האדם ומנתקים איתו את הקשר.
זה קרה לאיילון עם החברים שלו בקומונה, אחרי שהם דיווחו על מצבו וכנסנו את איילון הביתה, הם לא הסכימו שאיילון יחזור לקומונה.
זה קרה להראל עם בן כיתה שלו, שהיה חבר טוב שלו ולאחר איום של החבר בהתאבדות, הוא ניתק איתו את הקשר.
זה יכול להפחיד, הקירבה הזו למוות. וגם מעורר תחושה קשה למה הוא עושה את זה לי.
כדאי אולי לציין כי גיל ההתאבדויות הולך ויורד והתאבדויות בקרב צעירים ובני נוער הוא גורם מאוד דומיננטי.
כלומר, בני נוער הם קבוצת סיכון והם קבוצת הסיכוי. בגלל מאפייני גיל ההתבגרות האוביקטיביים, בגלל מצוקות חברתיות, בגלל חיפוש הזהות, בגלל הרשתות החברתיות, בגלל המסכים ועוד.
חייבים לדבר איתם על הנושא בעבור עצמם ובעבור חבריהם. מסתבר שיש למערכת החינוך תוכנית בנושא, המדברת עם בני נוער על נושא האובדנות, התוכנית מתוקצבת רק למעט מאוד בי"ס.
חשוב ביותר להביא אותם לכל בי"ס.
אז מה הלמידה מזה:
- לשתף במידע על איום.מחשבות התאבדות זה יכול להיות מציל חיים.
- עדיף להיות במשנה זהירות ולא שאנן.
- חשוב מאוד לדבר עם בני נוער על הנושא ולהסביר להם את חשיבות השיתוף במידע.
- כאשר צעירים נחשפים לאירוע כזה בין אם מדובר בהתאבדות ובין אם מדובר באיום – הם זקוקים לתמיכה מקצועית להפגת התחושה הקשה אצלם שנילוות לאירוע.