את הטקסט הזה אני מתחילה באנחה אחת ועוד אחת ואוספת את עצמי.
כמה מעט ידענו בזמן הרלבנטי וכמה הידע הזה נדרש ואקוטי.
כל מי שמכיר את האתגר של תמיכה באדם הסובל בעיה רגשית – הורה , בן משפחה אחר, חבר, מורה או מטפל יודע כמה שמירה על רצף טיפולי ויצירת מעגלי תמיכה הם אקוטיים. יש חשיבות עליונוה שכל מי שיכול לתמוך את האדם במצבו הרגשי הקשה יידע מה מצבו, יידע על שינויים במצבו וכתוצאה מכך יידע איך לתמוך את האדם באופן אפקטיבי.
לתמוך את האדם זה אומר להיות נוכח ברגעים הקשים, להושיט יד במגוון אופנים, להתאים את הטיפול הרגשי או התרופתי, להפחית לחצים, להעצים אישיותית, לתת תחושת שייכות, לעטוף באהבה ועוד ועוד.
כאשר כלל הגורמים לא מכירים האחד את השני, המידע לא זורם באופן רציף ובפשטות זה מאבק מול הלא נודע. כל אחד רואה או לא רואה) פיסה והיכולת לעזור היא מאוד מוגבלת.
בגיל צעיר זה לכאורה מאוד ברור הנושא של רצף טיפולי, ההורים הם החוליה המקשרת בין המטפל הרגשי, הפסיכאטר.ית ובי"ס. בי"ס על פי רוב רוצים לשתף פעולה יש מקומות שזה עובד יותר טוב ויש מקומות שזה עובד פחות טוב, והקושי העיקרי הוא שההורים נדרשים לשמר את הרצף הזה, מבלי שניתנת להם הכוונה מקצועית ותמיכה רלבנטית (ועל כך בהרחבה בפוסט אחר) ותוך כדי זה שהם מממנים את כל המערך.
הבעיה הגדולה מתחילה אחרי גיל 18 פתאום הם 'שייכים' לצבא.
שייכים כי כהורה איך לך סמכות על הילד יותר (וגם על זה בפוסט אחר) ושם כבר מתחילה הקטיעה המטורפת ברצף. אין רצף. הילד.ה במקרה הטוב מטופלים ע"י גורמים מקצועיים אבל כבר אין רצף. המידע לא זורם בין כל הגורמים.
חברה שהבן שלה התאבד בזמן השירות מספרת שחודשים ספורים לפני ההתאבדות, התגלה בצבא מכתב התאבדות של הילד המפקדים גילו עירנות ולקחו את הילד למיון נפשי והילד שוחרר, חבר בא לקחת אותו וההורים לא ידעו על כל האירוע. רק חודשים לאחר מכן כשהילד הצליח להתאבד ההורים גילו את כל הסיפור.
כלומר, לא היה שום רצף בין המפקדים, למטפלים (שלא ברור אם היו כאלה), להורים לחברים.
אם היה רצף יכול להיות שהנער היה עדין בחיים. לא בטוח אבל בטוח שזה היה מגדיל את היכולת לתמוך ולסייע.
במקרה שלנו עם איילון, איילון לא הסכים באופן מופגן לקשר בינו לבין המטפלים הנוכחיים שלו.
כשלושה חודשים לפני ההתאבדות, איילון היה במצב קשה בקשנו להיות איתם בקשר ישיר כדי לקבל הנחיה מה לעשות ואיך לעזור, איילון סירב.
לאחר שקבלנו כיורשים את התרשומת של הפסיכולוג שלו, מסתבר שגם הוא הציע לו מפגש איתנו על מנת להנחות אותנו כהורים – איילון לא הסכים.
בדיון סוער מאוד שקיימנו עם הפסיכולוג והפסיכיאטרית של איילון לאחר ההתאבדות, לאחר שאנחנו יזמנו אליהם את הפניה. הם טענו שזה הקוד האתי על פיו הם פועלים. שמירה על זכויות המטופל/חסיון המידע.
אנחנו משוכנעים שקוד זה חייב להשתנות.
הקוד הבסיסי צריך להיות שאם קיים שיח אובדני בחדר הטיפולים חייבים לערב בני משפחה גם אם האדם עבר את גיל 18.
אם היה קשר בנינו לבינם, אנחנו יכולנו לעדכן אותם מה מצבו של איילון והם יכלו לעדכן אותנו.
באחד הימים הקשים מאוד של איילון הוא העלה את נושא אישפוז יום בקול רפה ושאל מה אני אומרת.
אם הייתי יודעת מהפסיכיאטרית שיש לו הפניה – אולי הייתי מתעקשת על האישפוז הזה.
איילון לא רצה ללכת לאשפוז יום כי פחד שהמוסד יפטר אותו אם ידע מה מצבו.
אם המוסד היה יודע מה מצבו אז אולי היה דואג להתאים את המשימות למצבו הנפשי, תומך אותו, לא מעלה את רמת הלחץ התפקודי שלו או אולי מפטר אותו ועוד ועוד.
הנתק במידע, העדר רצף, העדר קשר בין מעגלי התמיכה אצלנו היה קטלני.
