היא מגיעה לפגוש אותנו לארוחת בוקר בבית קפה תל אביבי מקסים. פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לארוחת בוקר בבית קפה. כמעט כמו פעם, בעידן שלפני….
היא מגיעה עם בן הזוג שלה בעיניים נפוחות מבכי, מתנצלת שלא באה אלינו כל התקופה הזו לנחם. והדמעות מבצבצות וזולגות מעצמן, על הבן שלה שנסוג לתוך עצמו. שלא מתקשר, שמתחפר עוד ועוד.
הבן המוכשר כל כך, שלא מצליח להתמיד בעבודה או בלימודים. זה שמסרב לקחת כדורים. זה שלא נותן לה להתקרב וכועס וכועס.
והתחושה שלה שאין מה לעשות. אי אפשר לעשות שום דבר זו בחירה שלו. ושלל הרגשות שלה פחד, וכעס ותסכול על הילד המוכשר כל כך שלא רואה את הכישרון ולא ממש אותו.
אנחנו מתכווצים בכיסא. האוכל כבר פחות טעים. מה אומרים, היא רוצה לשתף או רוצה לשמוע. היא רוצה לשמוע הכל.
אז אנחנו משתפים ממה שלמדנו אחרי. שהרצון הוא לא למות, אלא לא לסבול.
"למה זה חשוב?" אנחנו נשאלים. כי זו אסטרטגית פעולה אחרת. הוא לא זקוק לעצות, אלה לשהיה איתו בתוך הבור.
ואז היא משתפת בדכאון שהיה לה במחשבות האובדניות שהיו לה. ואיך כל מה שרצתה זה להשאר במיטה ושבן הזוג יכנס למיטה ורק ילטף אותה. לא ימשוך אותה החוצה מהמיטה, רק יהיה שם איתה בבור.
יש קצה חוט יש עם מה לעבוד.
זה מה שהוא מרגיש עכשיו הבן שלך, הוא לא יכול לשאת עצות. הוא בבור.
"אז מה אני עושה?" היא שואלת בתסכול.
לא עושה. נוכחת-נמצאת איתו איפה שהוא נמצא, לא שופטת, לא מבקרת, מכילה את התסכול, הכאב והצער שלך, מבינה שהם השתקפות של הכאב והצער והתסכול שלו.
אם היה חולה סרטן היה קל להבין את הכאב את המחלה. הוא חולה. את זוכרת גם את היית שם בכאב הזה. לא לעשות. להיות בחמלה, בלב פתוח באהבה.
אם אתם בני משפחה של מתמודד, אני רוצה להציע לפנות לתנועת מש"ה.
לרשימה של כל גופי הטיפול וההתמודדות עם אובדנות.
