ימים אלו מפורסמים נתוני ההתאבדות בצבא לשנת 24, שנת המלחמה הראשונה – 28 איש.
28 איש שתש כוחם, אנחנו בבית קוראים להם 'נופלי נפש'. אבל הם קצה הקרחון של אלפי חיילים רבים שנפשם מתקשה להתמודד עם החוויות הנוראיות אליהם נחשפו. והם סובלים מטראומות וחרדות וחוסר יכולת לתפקד. למעשה הם איבדו את חייהם הקודמים – הבריאים החזקים, מלאי השמחה והתקווה.
מצד אחד צהל עשה קפיצת מדרגה מטורפת בטיפול בהיבט הנפשי של הלוחמים, קודם כל בהכרה בחשיבות העצומה של הטיפול בלוחמים ובאנשים בשטח בהיבט הנפשי-רגשי ואחרי זה תגבור מערך הקב"נים ביחידות באופן משמעותי ביותר, לצד מסעות לעיבוד רגשי לפני היציאה הביתה.
התארגנות ראויה לציון לשבח.
אבל, מצד שני קיים האבל והוא גדול….
רבים מהמטופלים לא היו מטופלים לפני ההתאבדות, כלומר, הטיפול לא נגיש לא מי שזקוק לו.
מפקדים רבים בשטח, לא מבינים את חשיבות הטיפול הרגשי ללוחמים וחושבים שזה לחלשים, ונוקטים פעולות אקטיביות למניעת הטיפולים מאנשים גם כי הם באמת חושבים שזה לא הזמן ועכשיו חייבים רק להילחם ולהיות חזקים.
וגם וזה לא פחות מטריד – הם זקוקים ללוחמים בשטח. כל חייל שנגרע ממצבת כ"א מטיל עומס נוסף על חבריו הלוחמים שהם כבר ככה מותשים.
מעבר לזה שהנושא קרוב לליבי ומטלטל אותי, יש למידע משמעויות ישימות:
1. המודעות לרגישותה של הנפש, גם אם אתה 'לוחם קשוח' – עדין לא מספקת.
חייבים להמשיך לדבר על זה ותת לשיח הרגשי מקום בכל דרך אפשרית.
2. הבנת הטריגרים לאובדנות עדיין לא מופנמת.
מצבי מלחמה, חשיפות אישית או קרובה לאירועים טראומטיים פוצעת את הנפש ואם הסביבה לא מכירה בכך ולא מאפשרת את הטיפול המתאים זה יכול להגמר באובדנות.
3. אובדנות של אדם מייצרת גלי הדף של עשרות אנשים סביב שמתקשים לחזור לתפקוד רגיל וחווים רגשי אשם נוראיים אחרי. איך לא ראיתי…, איך לא עשיתי ועוד ועוד
4. הלוחמים כבר שחוקים עד דק. אי אפשר להעמיס עליהם עוד ועוד משימות בלי לקחת בחשבון את מצבם הנפשי. בבקשה די
5. תוספת החרדים בגיוס לצבא היא חיונית, זו לא מאבק על עקרונות בלבד. זה צורך אמיתי בתוספת כ"א לצבא.
מציעה לכם לקרוא את הכתבה של תום לויסון בהארץ היום.
ולשתף ולשתף ולשוחח על הנושא עוד ועוד