מזה זמן Judith HAim חברתי ואני, נפגשות יחד ליצור ולעבד את ההתמודדות עם המוות, דרך יומן המסע הוויזואלי.
המוות מעסיק את שתינו באופן אישי, לא דמיינו שטראומת המפגש עם המוות תפקוד את כולנו ביום מר אחד.
המוות מעסיק את שתינו באופן אישי, לא דמיינו שטראומת המפגש עם המוות תפקוד את כולנו ביום מר אחד.
רוצה לשתף מעט מהניסיון שלי בהתמודדות עם המוות הטראגי של איילון הבן שלי מאובדנות.
מכת הכאב במפגש עם המוות היא בלתי נסבלת או נתפסת בעוצמתה.. היא חודרת לכל תא ומולקולה בגוף וגורמת לנפש להתפרק לרסיסים, רסיסים שלא ידעתי שאפשר להתפרק אליהם.
זה תהליך שאי אפשר להתנגד לו…
לרגעים אפשר היה לנשום ולהתאסף, ושוב להתפרק ושוב להיאסף ושוב להתפרק…
למדתי שלא להתנגד לתנועה הזו, לא לשפוט אותה או אותי.
לימדה חודשים ספורים קודם לכן איך להתמודד עם כאב (אני לא הצטרפתי לקורס כי לא הבנתי כמה זה רלבנטי עבורי) לימים כשקראתי את החומרים ראיתי את ההקבלה בין מה שעברתי למה שהביאה.
מהניסיון שלי, ההסכמה לעבור דרך הגלים האלה של הכאב והתפרקות מקלה, כל ניסיון להתנגד לכאב או להתפרקות, להחזיק חזק כדי לא להרגיש דווקא מגביר את הכאב.
כשהתחלתי יותר להאסף מלהתפרק, לא כל החלקים חזרו למקומם…
גיליתי שזה טוב עבורי, לא רציתי לחזור להיות אותו אדם שהייתי קודם.
השבר הנוראי איפשר לי לבחור מה להחזיר, מה להשאיר בחוץ..
אפשר לי לבחור מי ארצה להיות.
בפרספקטיבה של זמן זה שובר את ליבי ששינויי העומק שעברתי, נבט ממותו הטראגי של איילון
אבל אני שמה את זה כאן בנינו –
למרות שקשה להאמין או לדמיין, ימים אחרים הם יגיעו…
בימים הקרובים אשתף מה עוד בתהליכים שעברתי בתקווה שהם יהיו לעזר.
אסיים להיום ואומר, שמתוך השבר הזה נצטרך לבחור, כל אחד מאיתנו וכולנו יחד, איזה בני אדם נרצה להיות.
אני מקווה בכל ליבי שנתעורר להיות בני אדם, פתוחי לב מחזיקי ידיים, ערבים זה לזה.
העבודה המצורפת בתמונה היא מתוך היומן שייצרתי עם ג'וד שמציג את המפגש הכמעט ראשוני שלי עם המוות והזעקה 'הצילו', 'הצילו'.
ניתן לקרוא בבלוג פרקים נוספים בסדרה 'על החיים ועל המוות'.
