בשבוע שעבר התפתחה בזמן ההפסקה שלנו שיחה – מה את רוצה, לחיות או למות?
שתיקה (של ג'וד), דמעות (שלי) ואז עלה הקונפליקט בין הרצון האישי של ג'וד להפסיק לכאוב ולכן למות, לבין הרצון שלה לא לפגוע באנשים הקרובים אליה.
אני כמובן נזרקתי לשיחות הבלתי פתורות אצלנו בבית – האם הסבל של איילון הצדיק את מותו? האם היה צריך לקחת אותנו בחשבון?
בימים אלו אני מלווה במש"ה מעגל תמיכה של בחור צעיר שנמצא בייסורים גדולים מנשוא, שאחיו נלחם על חייו ואנחנו הצוות המלווה ממש"ה נלחם יחד איתו על חייו של האח.
ובתוכי השאלה הבלתי פתורה, מתי אנחנו צריכים לשחרר? האם לשחרר פירושו לוותר? ואם נעבור את הגל האובדני הזה אחריו יבואו חיים טובים מלאי משמעות?
אז היום נפגשנו, ג'וד ואני, וחקרנו בכנות יחד את הסוגיה, 'הבאנו' את השחקנים המשמעותיים בחיינו וניהלנו איתם דיאלוג בנושא. עימתנו את עצמנו ואותם עם השאלה – מה הרצון של כל אחד ולמה?
אשתף בכאב ברמה האישית, רק אחרי מותו של איילון, התחלתי להיחשף לסבל הנוראי שאיילון חווה.
עומק הכאב ועוצמתו לא ברורים לצופה מהצד, איילון תפקד, בחוץ הכל נראה בסדר. אז הכאב לא היה גלוי לנו.
עומק הכאב ועוצמתו לא ברורים לצופה מהצד, איילון תפקד, בחוץ הכל נראה בסדר. אז הכאב לא היה גלוי לנו.
באופן מיידי הבנתי שאם איילון ביצע אקט כל כך דרמטי ומבהיל של מוות מהתאבדות, היה צריך להיות שם משהו נורא ואיום ברמות שאני לא יכולה להבין.
כשהבנתי את זה הכאב והצער שחוויתי היה בלתי נסבל – איך לא הייתי שם עבורו, ברגעים הקשים שעמד מול המוות. לבד. זה גמר אותי.
ג'וד למדה מהתהליך על הלגיטימיות של הקווים האדומים שלה – לחיות כל זמן שאיכות החיים שלה מספקת מבחינתה ועל החשיבות של לנהל תהליך פרידה מרצון ובהסכמה עם השותפים שלה למסע כדי למזער את הכאב של 'נותרים מאחור'.
בעבודה המשותפת שלנו היום ביומן המסע הוויזאלי, הנחנו בכיסים (שנמצאים בתוך העבודה), את כל הקולות.
.
.
באלומת איילון – אתר המידע להורים ובני משפחה בנושא מניעת אובדנות תוכלו להיחשף לעדויות של מתמודדים, ללמוד מה הם עוברים, איך הם מתמודדים?
ככל שנדע יותר על אובדנות, נדע לעזור יותר.
