סכימה של שנת מסע – 24 במרץ 21
השבוע מלאו 3 שנים למותו של איילון, בחרתי לשתף אתכם בקטעים מתוך השיחה שסכמה את שנת האבל.
אהוב, כל יום מתקרבים לשנה שלך.
מנסה לקבל ולארגן לעצמי תובנות והבהרות לגבי המשמעות של השנה. כל המערכת מטולטלת מבפנים, גל גבוה ועוצמתי עובר דרכי ודרכנו כאן בבית.
נכון, גם אני מרגיש את זה. נסכמה שנה, כל הלמידה מתארגנת על עצמה.
פיזי, נפשי, רוחני.
את זה אני מבינה ברמה מסוימת, אבל מה זה אומר.
פיזית – אתם במרחב ארץ סוגרים שנה שלמה בלעדיי, על כל הריטואלים המשמעותיים של השנה: עונות שנה, חגים, ימי הולדת ואירועים משמעותיים. כל נקודת ציון כזו חוויתם בפעם הראשונה בלעדיי.
נכון, בפיזי גם הייתה לנו החסות של הקורונה, אפשרות להתכנס בבית עם עצמנו ללא מסעדות ובתי קפה, ללא אירועי תרבות, ללא חו"ל. עבודה מהבית.
הקורונה הייתה מעטפת תומכת מיטבית ביותר עבורנו, וזה גם מה שמפחיד אותי עכשיו, החזרה לעולם. אני לא רוצה, ההתכנסות הייתה לי טובה ומיטיבה. עכשיו אצטרך לעשות בחירות, אילו חיים אני רוצה לחיות בפיזי.
נכון, אבל את חזקה נפשית ורוחנית, ואת תעשי בחירות שיהיו מדויקות לך ומתוך הקשבה.
בדיוק כפי שלקחת לעצמך את השבוע הזה להתכנסות, ללא כל לחצים מבחוץ.
נעבור לדבר על הנפשי?
כן. מה נגיד. דמעות. דמעות. דמעות. זה מטורף. למרות שאני מבינה שהאבל בא בגלים, בכל פעם שגל הצער מכה, אני מופתעת.
אני מבינה את התנועה הגלית קוגניטיבית, אבל עדיין לא בגוף ובנפש – אחרת לא הייתי מופתעת. ואולי מופתעת זו לא המילה. זה כואב. ומטלטל.
וגם אני לומדת השנה עולם רגשות חדש – אֵבֶל.
אף פעם לא התאבלתי בצורה כל כך משמעותית. זה עולם שלם של רגשות: צער, כאב, פחד, רגשות אשמה, כעס, אהבה, געגועים, אמפתיה, רגישות, חמלה, בהירות, עמימות, אי ודאות… והכלה של כל המכלול הזה והכלה של הסביבה.
גם אני עברתי תקופה רבת משמעות. הפרידה מהגוף הפיזי ומהמרחב התחילה בתהליך טראומטי לנפש, ולאט לאט הגוף הפיזי המתכלה משחרר את שדה התודעה שלי בו.
אני יודע שהבנת את זה, אבל אני אגיד את זה גם במילותיי. הגוף הפיזי שנותר מאחור מכיל תודעה שהיא שלי, רק כשהגוף הפיזי מתכלה (לא לחלוטין, כי נשארות העצמות), התודעה הקשורה אליו משתחררת. לכן הזמן הנדרש לתהליך במרחב ארץ הוא משמעותי גם עבורי בתנועה שלי.
מבחינה רגשית, הרגשות מהצד שלי הם יותר קלושים ומעודנים. אני חש אתכם, אני מרגיש רגשות שהם מעין תמונה דומה לשלכם, אבל זה שונה כאן. בעיקר כי אין את הפרשנות המכבידה של כל דבר שקורה־קרה־יקרה. זה נחווה יותר בקלות, כחוויה התפתחותית. הסבל הארצי הוא תוצאה של פרשנות שכלית־רגשית של בני אדם על מה שהם חווים.
אבל לאורך השנה כן הרגשתי שאתה מרגיש רגשות דומים לשלנו. עכשיו כבר פחות.
זה נכון, כי בהתחלה עדיין הייתי קשור מאוד אליכם ולמרחב והייתי מסוגל יותר לשמר את הזיכרון של הנפש האנושית ואת צורת החשיבה שלה, ולכן השיח בינינו היה קל יותר.
ככל שאני מתמקם כאן, אני פחות מזוהה או כשיר לתצורה האנושית שהייתה לי, ולכן השיח האנושי בינינו מתמעט.
אימא, אל תדאגי, יש לנו ערוצי תקשורת פתוחים, וכשאת או אני רוצים, אני ואת יודעים איך לתקשר, זה לא ישתנה.
יש מצבים שגם אתה רוצה־תרצה להיות בקשר או שזה רק הצורך שלי.נו?
לא רק שלכם, גם שלי, כי אנחנו קבוצת עבודה בין־ממדית. העבודה המשותפת שלנו לא הסתיימה רק משום שאתם במרחב ארץ (ולא רק) ואני בממד אחר.
אנחנו עובדים יחד גם בממדים אחרים.
נוסף על כך יש לי (ולנו) עניין בניית הגשרים בין העולמות, והקשר בינינו הוא משמעותי לנושא.
גם מהסיבה הזו אני רוצה בקשר איתך ואיתכם.
זה כמובן קל יותר ונוח כשיש הכרה בקשר בין שני הצדדים כפי שיש איתך, ואז העברת הנתונים אפקטיבית יותר וניתן לפתח אותה.
איילוני,
עוד רגע אנחנו באזכרה שלך, שלושים שעות בערך.
מה נגיד שם? מה מטרת המפגש? מה משמעות נקודת הכינוס הזו?
אימא, אני חושב שיש במפגש כמה רבדים:
האחד, הסכימה של השנה שהתחלנו לדבר עליה. סכימה של שנת מסע עבור כל אחד ואחד מאיתנו.
כל אחד מאיתנו יצא למסע, כל אחד מאיתנו התפתח השנה בצורה משמעותית ועוצמתית.
אולי כדאי לדבר על זה, לאפשר לכל אחד להתחבר למסע שעבר, להסתכל על השנה לא רק כאסון. מה שהתחיל כאסון התפתח להמון שבילים עבור כל אחד. כל אחד בחר לאן לקחת את השבר.
השבר מנפץ נוקשות פנימית וחיצונית, מאפשר לדברים חדשים להיראות, לנבוט, ללבלב.
זה כמו יצירת אומנות שמשהו יוצר בה את הטוויסט, מאפשר למשהו חדש לקרות, להיראות.
איילוני, קצת נסחפת לדבר על השנה הזו כיצירת אומנות, למרות שאני מבינה לגמרי את הדימוי ומתחברת אליו.
וזה כמובן נכון מה שאתה אומר, כל אחד מאיתנו נהיה אדם טוב יותר לעצמו ולסביבה.
כל אחד מאיתנו מביא לחייו דברים נוספים ואחרים.
זה באמת חשוב לראות את זה ולהגיד את זה ולא לדבר רק על צער, אבל ואובדן.
חשוב לראות שגם צמחנו.
זה מקומם אותי לחשוב את זה, זה מחזיר אותי לתקופה הראשונה, כשהבטחת לי שתעזור לי לצמוח ולהתפתח, ובכיתי שאני לא רוצה שתמות כדי שאני אתפתח, כי אני אחראית על ההתפתחות שלי… אבל אני מודה שלמרות הצער והכאב שנלווים לזה, מותך הפיזי אפשר לי לצעוד קדימה למקומות חדשים וחשובים ומעניינים עבורי.
אוף.
אימא, אולי נחליט שמוותרים על האוף.
נראה לי שאפשר.
בבקשה עוד לא. הוא טוב לי האוף הזה. מחבר בינינו.
בלי לחץ, אבל מעדיף לשמר ולטפח חיבורים אחרים בינינו.
אתה יכול לשתף אותי עוד במסע שלך?
כן, גם המסע שלי התחיל באותה טלטלה גדולה.
בהתחלה זה היה כמעט כמו להיות איתכם רק לא איתכם בפיזי, בלי הסבל הנפשי, אבל בבלבול גדול. ההבנה שאני לא מת אלא השלתי את גופי ואת הסיפור האנושי ואני בממד אחר הייתה ממש שוק. שוק שלילי. כי זה נחווה ככישלון הצער שגרמתי לכולכם, ההחמצה במשימה שלי בנתיב חיי. לא הצלחתי להתגבר על האשליה, לא הצלחתי להתגבר על משחק החיים. זה היה מאוד מתסכל.
לאט לאט התחלתי להסתגל מחדש לסביבה, להוויות הנוכחות בה, לקבוצת העבודה שלי – זה נהדר. אימא זה ממש מטורף. דומה למרחב ארץ, אבל קלוש, והכול אפשרי כאן. הכול תלוי ברצון.
גם אני הקדשתי זמן לסכום וללמוד את חיי במרחב ארץ על שלל ההיבטים הנלווים להם, לראות שוב את מה שראיתי ומה שלא ראיתי או לא הבנתי בחיי.
אני לא יודע.
החיבור בינינו הוא עמוק ויש בו המון אהבה. זה לא כמו שזה נראה במרחב ארץ. גם אני חקרתי אהבה ודחייה. הייתי מונע מאהבה כפי שכתבתי, אבל דחיתי את עצמי ודחיתי אנשים סביבי. לא הצלחתי לבצע השלמה של החקירה הזו.
מה מהווה השלמה לחקירה הזו?
אהבה עצמית.
תסביר…
רק אהבה עצמית יכולה לעמוד בפני כל דחייה. כשאנוש אוהב את עצמו, באמת, מקבל את עצמו כפי שהוא בחסד, בחמלה, באהבה ללא תנאי, בהכרה בערך, שום דחייה שהוא חווה מבחוץ לא יכולה להדהד בתוכו, כי היא לא קיימת. וגם בתוכו לא קיימת דחייה, כי הוא מקבל את עצמו.
אני לא למדתי בחיי אהבה עצמית.
