המפץ הגדול
היום לפני שלוש שנים, התרחש בחיי.נו המפץ הגדול וכך תארתי אותו בפתיח של הספר 'גשר בין העולמות'
איילון התאבד.
בחדרו. בבית.
מעל חדרי.
זוכרת ששמעתי רעש מחדרו.
לא בטוחה מתי שמעתי. בלילה הזה או בלילה אחר שבו "התאמן"[1].
מצאתי אותו בבוקר, כשפתחתי את דלת חדרו להכניס את הכביסה שקיפלתי לו.
צרחות אימים של חיה פצועה
צרחות
צרחות
צרחות
צרחות
על הברכיים על הרצפה
אחותו פותחת את הדלת. רואה.
מסתובבת לאחיו הצעיר, דוחקת אותו לחדר שלו בצרחות (שלא יראה גם הוא).
אבא עולה בבהילות.
משכיב אותו על המיטה
ומכסה.
אחותו מודיעה לכולם
מד"א
זק"א
משטרה
בני משפחה
חברים
בואו מהר, בואו מהר, בואו מהר,
אני צורחת למטה.
אחיו הצעיר לידי, מנחה אותי לקחת נשימות, להירגע.
צורחת
צורחת
צורחת
בכי וחיבוקים עם אבא
מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה? מה נעשה?
בכי וחיבוקים עם חברות
הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו
מגיעות חברות מהאוניברסיטה הקוסמית, תמיכה אנרגטית ללב.
רוצה שק של אפר על הראש, שק של אפר על הראש.
אחי מגיע מחבק חזק. חזק. חזק. חזק.
מה נעשה? לאן לוקחים את הכאב, הצער, הפחד והאימה?
איך ייראו החיים מכאן ואילך?
שהזמן יעמוד מלכת. עכשיו. לתמיד.
שהזמן יעצור. שיעצור.
והפחד שהוא ימשיך.
איך אלך לישון? איך אישן? איך אקום?
ברקע שיחות טלפון, אבא מול אבו כביר, מול המשטרה, מול המוסד שבו עבד איילון.
מתברר שאנחנו משפחה שכולה, יש עלינו חסות של משרד הביטחון.
מתארגנת לוויה.
רוצה היום, רוצה הכי מהר שהכול ייעלם.
מה נעשה עם כל הדברים שבחדרו?
איך נחיה?
אני יודעת שנחיה, אבל איך אפשר לחיות?
לילה ללא שינה. נרדמים בחמש וחצי בבוקר.
בשבע וחמישים צלצול בשער. שכן רצה לנחם.
יום של לוויה.
כואב, כואב, כואב, כואב
ארון עם דגל המדינה – שלנו?
חלום. סיוט.
סרט של אחרים
חייבים להתעורר. זה שלנו.
חלקת קבר וי־אי־פי.
דשא מסביב.
אנשים עומדים במרחק שני מטרים זה מזה – קורונה.
אני על הברכיים על הדשא ליד הקבר.
הספדים
מרגשים
כואב
כואב
כואב
כואב
טלפונים, וואטסאפים. אני לא מגיבה.
מתארגן חמ"ל שבעה.
חברות מהאוניברסיטה הקוסמית מעגנות ומייצבות את התדר האנרגטי
מחבקות, מאכילות, מנקות ומסדרות.
כל יום, כל היום.
ועוד צעקתי וייבבתי וייבבתי וצעקתי
רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.
רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.
רציתי ללדת משהו חדש, לא רציתי ללדת מוות.
הצילו, הצילו, הצילו, הצילו, הצילו
אנחנו סהרוריים.
בכל ערב בסוף היום שיחה משפחתית של "הנותרים" לעיבוד הכאב ושיתוף במידע.
הכול פתוח. כואב.
הכול צף.
איילון המדהים:
חכם
רגיש
מוזיקה
נגינה
מקצוענות
הצלחה בעבודה
איילון הציני, המתנשא
זה שהרחיק מעליו אנשים קרובים ואוהבים.
זה שהצליף בלשונו.
זה שכפה שתיקותיו עלינו.
ואיילון החבר
שכל חבריו כל כך אוהבים וכואבים.
ואחות שנפער בה חלל עצום על אח־חבר שהתאבד בלי לקרוא לעזרה, בלי להגיד מה באמת קורה.
ועוד אחות שחייה התפרקו לרסיסים.
ואבא שמרגיש אשם וכועס שלא זיהה את הסימנים, שלא הצליח לעצור אותו בזמן, ורוצה, כל כך רוצה, הזדמנות שנייה.
ואח שבכלל לא יודע איך לעכל את האירוע ורק רוצה לחזור לחייו הרגילים.
הצילו
הצילו
הצילו
הצילו
הצילו
הצילו
מתוך מכתב הפרידה שהשאיר איילון[2]
"…אני גם לא מאמין שיש מה להאשים מישהו (כלומר חוץ ממני).
יש אירועים שכמובן גרמו לי להרגיש את הדברים האלה ביותר עזות, אבל זה לא אשמת אף אחד. אני מפרש את הדברים איך שאני מפרש אותם. אף אחד לא התכוון שככה זה ייגמר.
בבקשה תחבקו אחד את השני ותהיו שם אחד בשביל השני.
בבקשה שזה יאחד אתכם יותר.
אוף".
ועוד כתב
"תמיד אהבתי לאהוב, אני מונע מאהבה. יש בי כל כך הרבה אהבה".
[1] לאור המכתב שהשאיר, ובו סיפר על "האימונים".
[2] המכתב נמצא במחשב של איילון והתברר שנכתב במהלך תקופה.
עבודת היצירה, מתארת את האירוע והיא גם שער ראשון בספר
שער ראשון המפץ הגדול
עכשיו אני חלשה
אחר כך אהיה חזקה
