פורסם ב- כתיבת תגובה

איך מונעים אובדנות?

איך מונעים אובדנות
השבוע זה השבוע למניעת אובדנות, ואני חושבת על זה כבר כמה ימים איך באמת מונעים, מאיפה מתחילים?
אז אם צריך לתמצת, אלו כמה דברים שכדאי לעשות:

להמיר פחד לעשייה

– להמיר את הפחד המשתק מהנושא – לעשיה פרואקטיבית. להקדיש זמן
ללמוד את הנושא . יש המון מה לדעת.
ההיחשפות למידע אחרי מותו של איילון היא כשלעצמה שברה את לבבי.
איך לא ידעתי את זה קודם…

לא לפחד ללמוד את הנושא

עצם הלימוד לא הופך את הילד שלנו לאובדני, זה הופך אותנו ליודעים יותר איך לעזור מה לעשות, להמיר את הבהלה המשתקת – מה קרה פה? הילד שלי עם מחשבות אובדניות? זה באמת או שהוא אומר סתם כדי למשוך תשומת לב… בעשיה פרואקטיבית
כשאנחנו נתקלנו במחשבות האובדניות של איילון בגיל 13 לראשונה, ההנחיה הייתה לקחת אותו לטיפול. בהתחלה פסיכולוגי ואחר כך פסיכיאטרית.
חשבנו שאנחנו 'בסדר' גמור, מטפלים בילד (לוקחים אותו לטיפול=מטפלים),
לא ידענו שגם אנחנו צריכים ללמוד את הנושא, הטיפול לא יכול להיות רק על ידי בעלי מקצוע גם אנחנו צריכים לדעת על התופעה, על אפשרויות הטיפול, על התפקיד שלנו.
– יש הרבה גופים שאליהם אפשר לפנות ולקבל עזרה מסוגים שונים.
החל מעזרה ראשונה כמו ער"ן, וחדרי מיון פסיכאטרים שיש כמעט בכל בי"ח (אני בכלל לא ידעתי על קיומם)
דרך גופים וארגונים שמלמדים את המשפחה איך להתנהל במצבים שגלי הצונאמי פתאום מתעוררים ומכים.

למידה של איך המחלה-תופעה הזו מתנהגת

יש המון וריאציות איך זה קורה. זה יכול לבוא בגלים של תפקוד גבוה ואז של חוסר תפקוד. זה גם יכול להיות מלווה בסימפטומים נוספים,
מה בכלל עובר עליו? זו מחלה שקופה אנחנו מהצד לא באמת מבינים מה קורה בנפשו של הילד.ה, מה עובר עליו?
מה הנורות האדומות, שצריכים להעיר אותנו
יכולה להמשיך ולפרט אבל נראה לי שאנחנו מבינים.
מבטיחה מעצם הלימוד של הנושא, לא יקרה כלום. לא זה יהפוך את הילד.ה לאובדניים. הפרואקטיביות בלמידה תיתן לכם הרבה יותר כליים לעזור לו ולעצמכם.

לשנות תפיסות של בושה והסתרה

– לשנות תפיסות מושרשות – של בושה והסתרה. הם כשלעצמם מאיץ הדרדרות וגורם למוות.

לנכוח

– לפתוח את הלב ולהיות בנוכחות – וזה ממש קשה כי הנושא כל כך מפחיד,
אז דבר ראשון אנחנו סוגרים את הלב כדי להגן עליו (על הלב שלנו)
התנתקות הרגשית וגם המחשבתית מאוד בעייתית ומגבירה את תחושת
הבדידות התהומית שמתלווה לאובדנות.
"נכנסתי למצב הזה של הלחץ וסערת הרגשות של לפני שאני עושה משהו. בימים כסדרם הייתי תופס את עצמי איפשהו עכשיו ומתקשר למישהו. הייתי הולך בחדר לטלפון ומתלבט אם להטריד מישהו בזה עכשיו. ואז, באותה קפריזה שאני בוחר בה לפגוע בעצמי במצבים האלה, אני הייתי בוחר להתקשר למישהו. ואז אין אחורה. אבל אני לא חושב שאני אדבר עם מישהו עכשיו"…
הפסקה הזו מתוך מכתב הפרידה של איילון (8 ע') מאפשרת הצצה למה עבר עליו ברגעים הקשים של הלפני. הדילמה עד הרגע האחרון להתקשר או לא. ההחלטה לא והצעד שאין ממנו חזרה.
רק אחרי מותו נחשפתי לעומק לעולם האובדנות, תנועת מש"ה הרימה בעבורי את המסך בין החיים 'הרגילים' לחיים של המתמודדים עם אובדנות.
בכאב אינסופי , הבנתי שהרצון למות הוא לא מתוך אידאילזיציה של נצחיות הנשמה, אלה מתוך רצון להפסיק לכאוב.
למדתי שמה שהכי נדרש במקום הכי כואב שאפשר, להיות שם בנוכחות פתוחת לב, לעזור להם להכיל את הכאב, לא להציע הצעות, לא לבוא עם פתרונות פשוט להיות איתם בתוך הבור. לא ידעתי את זה בזמן.

תמצאו גם אתם תמיכה

אף פעם אל תשארו עם זה לבד, תמצאו מי יכול לעזור לכם ולא רק למתמודד.ת.
כשהתחלתי להתנדב כמוש"ה לא ידעתי כמעט כלום, ולאט לאט הבנתי שמה שנדרש זה אחזקת ידיים משותפת, כי מרחב אובדני לא ניתן להחזיק לבד. לא המתמודד, לא הפסיכולוג, לא בני המשפחה, לא חברים אף אחד לא יכול ולא צריך להחזיק את זה לבד, נדרשת קהילה שמחזיקה ידיים יחד.
עם מי אפשר לדבר:
* תנועת מש"ה: קהילה מונעת אובדנות
כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *