אחרי שנה של חיפוש אחרי עוד ועוד מידע וקריאה של כל מה שנקרה בדרכי, חברה המליצה לי על הספר
'סיבות להשאר בחיים' של מאט הייג. שמתאר בחשיפות ובכנות כיצד התגבר על מחלת הדכאון.
הספר הוא אופטימי, אז תקראו הוא כתב אותו שנים אחרי…
אבל עכשיו (וכנראה גם בהמשך) אצטט ממנו דברים שלי כאמא היה מאוד קשה לקרוא (למרות שהספר מלא הומור), דברים שלא ידעתי על החוויה של הדכאון.
עמ' 41
הסימפטומים שלי
'תחושת נימול, כמעט עד כאב בזרועות, בכפות הידים, בחזה, בגרון ובעורף.
חוסר יכולת לחשוב על העתיד.
פחד שאשתגע, פחד שיאשפזו אותי בכפיה, שיעטפו אותי בכותונת משוגעים, וכניסו אותי לתא מרופד.
תשישות נפשית,
תשישות גופנית,
הרגשה שאני חסר תועלת.
תעוקה ומדי פעם כאבים בחזה.
כאבים בגפיים.
אבוד.
עצבות אינסופית.
תחושת ניתוק, כאילו הוציאו אותי ממציאות אחרת.
הרצון לצאת מעצמי לכמה זמן. שבוע. יום. שעה. לעזאזל אפילו לשניה.
כשכואב הגב, אפשר לומר 'הגב שלי הורג אותי' ותהיה הפרדה בין הכאב לבין העצמי. בדכאון ובחרדה הכאב אינו משהו שחושבים עליו, מפני שהוא עצמו המחשבה. אדם אינו הגב שלו, אבל אדם הוא המחשבות שלו.'
אצלנו איילון לא שיתף בתהומות שאותן חווה. ידעתי על לילות טרופי שינה, ראיתי עצב ותסכול אצלו.
לא העלתי בדעתי מה עובר עליו בחדרו בלילות.
קריאת המכתב שהשאיר חשפה טפחים ממה שאיילון הרגיש כלפי עצמו בימיו הקשים.
המון ביקורת ושיפוטיות ופסילה עצמית שאין להם קשר למציאות – 'אני מכוער, עצלן, איטי, רעיל…' ועוד ועוד.
מילים קשות ופוגעניות והורסות ששיקפו איך איילון הרגיש כלפי עצמו. זה לא תאם את המציאות כפי שאנחנו והסביבה ראתה אתה איילון אבל ככה הוא הרגיש.
זה כואב בטירוף כאמא לקרוא את זה ולחשוב שככה הוא הרגיש וחשב על עצמו.
הילד המדהים שלנו.
אז מה למדנו?
שזה שאנחנו לא רואים את הכאב, לא אומר שהוא לא קיים.
