אובדנות יכולה להתקיים גם אצל אנשים בתפקוד גבוה. זה מאוד מאוד מבלבל.
לכאורה האדם מתפקד, 'על הדברים' אז מה הבעיה?
לפעמים הוא לא רק בתפקוד גבוה אלה גם משקיע אנרגיה בהסתרה של מצבו.
ואז מה התפקיד של הסביבה, מה האחריות שלה?
בימים אלו חיל האויר ומשרד הבטחון מתקשים מאוד להבין את תפקידים ואחריותם לאור התאבדותו של הנווט רס"ן אסף דגן.
קצין מוערך, רב זכויות ותרומה למערכת הבטחון ולנו האזרחים.
הוא התאבד ב 23/10/24 ומאז מנהלת אמו ומשפחתו מאבק כאוב ומיותר מול חיל האויר ומשרד הבטחון שיכירו בו כחלל צה"ל, נופל נפש, ומבקשת לקבור אותו קבורה צבאית.
אבל הם לא מבינים את אחריותם ולא מסכימים עדין לקבור אותו קבורה צבאית.
לתפיסתי במצב של אובדנות, אין גורם אחד שהוא אחראי בלעדי זה צירף של דברים, אבל אין ספק שיש גורמים שיש להם משקל מאוד כבד שמאיצים הדרדרות נפשית, פעילות צבאית במצב מלחמה ופעילות מבצעית לפניה הם עומס נפשי לא סביר.
לא ברור לי מה לא ברור להם. השתמשתם בכישוריו וביכולותיו של אסף לטובת כולנו. לא ראיתם עד הסוף מה קורה איתו, כשראיתם לא הצלחתם לטפל…
למה אי אפשר לנהוג פשוט באנושיות ולהכיר בו בחלל צה"ל.
הצבא היה חייו ב 20 שנה האחרונות.
למה צריך להלחם מלחמות מיותרות?
אני יודעת באופן אישי איזו חשיבות עצומה הייתה לזה בעבורינו כשהיכרו בנו כמשפחה שכולה, כשהכירו באיילון כחלל.
להכרה יש ערך עצום – אמירת תודה למת, כי מגיע לו.
חיבוק של המשפחה, כי מגיע גם לנו.
ולקיחת אחריות לטובת למידה של הארגון עצמו. לא התכוונתם לרע, אבל יש לכם עיוורון בנושא. קחו אחריות. טפלו בליקויים, לטובת הבאים.
אין מילים להסביר על החשיבות של כל אחד מהסעיפים האלה.
להחלמה שלנו כהורים להכרה היתה חשיבות עצומה. עבור איילון המוסד היה בית שהוא היה כל כך גאה בו. בדיוק כמו חיל האויר לאסף.
היום היכולת שלנו לבוא למוסד כמשפחה, כל כך חשובה לנו. התחושה שאנחנו רצויים, עטופים מחזקת אותנו.
מגיע לאסף, מגיע לאמא שלו ולמשפחתו שיעטפו אותם.
בבקשה תתעוררו על עצמכם.