כשלמדתי קורס בפסיכולוגיה התפתחותית, הכי התחברתי לפסיכואנליטקאן דונאלד ויניקוט, שדיבר על 'מרחב פוטנציאלי'.
מרחב פוטנציאלי הוא אזור הביניים של התודעה-החוויה. מרחב השוכן בין הפנטזיה והמציאות. אזור שבו מתחילה בעדינות להתרחש תנועה רעיונית-רגשית, עוד לא קורים דברים בחוץ, הם במרחב אינטימי בין התינוק לאמו, בין האדם לעצמו.
במרחב הזה הכל יכול להתרחש, ויש בו חשיבות עצומה למשחקיות.
זה הסביר לי בעוד רמה את הקסם שקורה בעבודה ביומן הויזואלי.
המקום הזה שכולנו נכנסות אליו הוא בועה של פנטזיה. עולם המציאות נשאר לכמה שעות במעטפת החיצונית. ואנחנו כולנו משחקות ברעיונות, (מודעים או לא מודעים),משחקות בחומר, בצבע…
במציאות הכאוטית העוטפת אותנו, יש מבחינתי חשיבות עצומה לשמירה על מרחב פנימי יציב, מאוזן, גמיש וחיוני.
ההתמסרות למה שקורה בחוץ בלי טיפוח היציבות הפנימית מייצרת מצוקה גדולה. כל אחד מאיתנו יכול וצריך למצוא את הדרך המתאימה לו לשמר ולטפח את הפנימיות שלו, כדי שנוכל 'לצאת החוצה' חזקים ויציבים.
