פורסם ב- כתיבת תגובה

מחשבות על חושך ואור

יצירה בנושא חושך

היום 21/12 – יום ההיפוך. ביום הזה מתחיל רשמית החורף, שעות היום-האור מתחילים להתארך, ושעות החושך מתקצרות. הפוך מהתנועה שהיתה בחודשים שקדמנו שבהם שעות החושך הלכו והתארכו.

אנחנו נפגשנו אתמול ופתחנו שיח, עוד לפני שהתחלנו ליצור, על המשמעותיות של חושך ואור בחיים.
מטבע הדברים התחלנו בחוויה הבסיסית שחושך זה כל מה שרע ואור זה כל מה שטוב. ואי אפשר לנתק את זה מהימים הקשים והמוקצנים בהם אנחנו חיים בהם חווית החושך נוכחת ברמה הלאומית והפוליטת, שלא לדבר על חטופים שבחויה שלנו מצויים בחושך…
אבל השיחה התפתחה, זה כוחה של קבוצה וקולות וגוונים נוספים החלו להשמע, והתחלנו לראות את החשיבות בשילוב שבין החושך לאור (היינג והיאנג) בלי החושך אין משמעות לאור, הניגודיות היא שמאפשרת לדבר להתקיים.
ועוד העמקנו וראינו כמה איפשור ייחודי יש בתוך החושך, קולות שנשמעים רק כשבחוץ שקט, עבודה פנימית שניתן ליצור בתוך השקט הזה.
ראינו גם את השקט והעיטוף שקיימים בתוך החושך.
קראנו יחד מאמר של מרכז לוהאריה על המשמעות של ה 21/12:
'המחזוריות המקומית מקושרת באופן הדוק למחזוריות הקוסמית שמתורגמת כאן לתנועה של גרמי שמים, לרצף זמן לינארי, למחזוריות של יום ולילה, עונות השנה וכל מערכות החיים על פני האדמה.
זוהי מערכת התנעה, שמשנה את 'התפאורה' הסובבת אותנו כדי להבטיח כי החיים על פני האדמה יקיימו תנועה מתמדת שיש בה התפתחות'.
ועוד מסביר המאמר את המשמעות של המספרים 1 – 2.

ב 5/1 באופן יוצא דופן, אני מקיימת סדנא חד יומית של היומן למשתתפות שרוצות להכיר את היומן ואותי.
מוזמנות ליצור איתי קשר בפרטי או להעביר למי שמתאים.
מצורפות עבודות של חלק מחברות הקבוצה שהסכימו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

סתיו עונת מעבר

סתיו ומעברים

נפגשנו אתמול בקורס יומן מסע להגות במשמעות המעברים בטבע ובחיינו וליצור אותם ביומן.
מעצם היותנו קבוצה של שונים ומגוונים, עלו קולות שונים לחוויית המעבר שמייצג הסתיו : תקופת הסתגלות, ריכוך, הכנה, זמן שאיפה של החום שנצבר לתוך בטן האדמה, געגועים, פחד (מהחורף) חווית של חצויה, פערים קיצוניים, תהליך, פעימה של הטבע שמשרה בטחון…
התפתח דיון ער בנושא המעבר הגדול שבו אנחנו נמצאים, בין העידנים הקוסמיים והאם זה אמיתי ואיך יודעים?
שאלה ראויה שדרשה ממני חשיבה, והחזירה אותי לידיעה פנימית והסכמה להתמסר אליה ולשהות איתה.
עבורי מעבר זה הסכמה להיפרד ממשהו שהסתיים, להשיל את מה שסיים את תפקידו ולהסכים לנוע אל הלא מוכר. זה לא קל. ברוב שנות חיי הבוגרים לא חוויתי סיומים ופרידות. מאז מותו של איילון אני בוחנת את התנועה הזו עוד ועוד, ההסכמה להיות במעבר, על הגשר יש בה משהו מפחיד אבל גם מסקרן יש בה עצב על מה שכבר לא יהיה והתחדשות ותקווה למשהו שעוד לא היה.

פורסם ב- כתיבת תגובה

איך מתמודדים עם פרידה?

התמודדות עם פרידה

נמצאת בשבועות של פרידות וקשה לי. המנגנון ההסטורי שלי – המנעות, הדחקה כבר לא עובד…
3 קבוצות יומן שאני מלווה תקופות ארוכות מסתיימות בשבועות אלה.
לחלקן יש המשכיות באופק, אבל במתכונת הספציפית, בהרכב האנושי שבה הם התקיימו – הן מסתיימות.
בהתחלה חשבתי שאני צריכה לארגן את תהליך הפרידה עבורן והייתי מודאגת שתים מהקבוצות הן של הורים שכולים, שעוד פרידה עשוי להיות דבר מטלטל עבורן.

ברגע מסויים הבנתי שתהליך הפרידה הוא לא רק עבורן הוא גם עבורי ונזכרתי שבעצם אני כבר יודעת להתמודד עם פרידות.

עם ג'וד חיים חברתי האהובה היה תהליך פרידה מודע של שתינו, חודשים ארוכים קודם לכן ידענו שמותה קרב שוחחנו על זה, יצרנו את זה, כאבנו וצחקנו ואמרנו המון מילים של אהבה.
מאיילון האהוב, לא נפרדתי לפני מותו הטראומתי. אז שנה אחרי בשיחות שקיימנו, בצענו את תהליך הפרידה כאבנו, אהבנו, בררנו, אמרנו, כעסנו השלמנו…

בין ג'וד לאיילון למדתי להפרד. למדתי לעומק שני דברים חשובים:
ככל שמנכיחים את זה ומדברים על זה ובמקרה שלי גם יוצרים את זה – זה יותר קל.
ועוד למדתי לעומק 'דבר לא מסתיים הוא רק משנה צורה'
הקשר לא מסתיים וגם האהבה ממשיכה, שניהם נוכחים בחיי על בסיס יומי.
אני יודעת כי הקשרים החיים שנוצרו עם הנשים היקרות והאהובות, ימשיכו להתקיים בצורות שונות ומגוונות.
בקבוצה של אדמה טובה אנחנו יוצרות קלפים שהם מעין צוואה רוחנית-מגדלור שהילד. הותיר לנו. ותודה לשותפה שלי להובלת הקבוצה.
בקבוצה של בשביל החיים כתבנו מכתב למי שלא הספקנו להפרד ממנו. ותודה לשותפה שלי למסע הדס קורט.
בקבוצה הביתית יצרנו לעצמנו מתנת פרידה – יומן חדש
מקום בו נוכל להניח, בתקופה שלא נפגש, את כל דפי הנפש שלנו.

פורסם ב- כתיבת תגובה

מרחב פוטנציאלי

עבודת מרחב פוטנציאלי

כשלמדתי קורס בפסיכולוגיה התפתחותית, הכי התחברתי לפסיכואנליטקאן דונאלד ויניקוט, שדיבר על 'מרחב פוטנציאלי'.

מרחב פוטנציאלי הוא אזור הביניים של התודעה-החוויה. מרחב השוכן בין הפנטזיה והמציאות. אזור שבו מתחילה בעדינות להתרחש תנועה רעיונית-רגשית, עוד לא קורים דברים בחוץ, הם במרחב אינטימי בין התינוק לאמו, בין האדם לעצמו.

במרחב הזה הכל יכול להתרחש, ויש בו חשיבות עצומה למשחקיות.

זה הסביר לי בעוד רמה את הקסם שקורה בעבודה ביומן הויזואלי.
המקום הזה שכולנו נכנסות אליו הוא בועה של פנטזיה. עולם המציאות נשאר לכמה שעות במעטפת החיצונית. ואנחנו כולנו משחקות ברעיונות, (מודעים או לא מודעים),משחקות בחומר, בצבע…
במציאות הכאוטית העוטפת אותנו, יש מבחינתי חשיבות עצומה לשמירה על מרחב פנימי יציב, מאוזן, גמיש וחיוני.
ההתמסרות למה שקורה בחוץ בלי טיפוח היציבות הפנימית מייצרת מצוקה גדולה. כל אחד מאיתנו יכול וצריך למצוא את הדרך המתאימה לו לשמר ולטפח את הפנימיות שלו, כדי שנוכל 'לצאת החוצה' חזקים ויציבים.

פורסם ב- כתיבת תגובה

הצמיחה הפוסט טראומטית של יפן

יפן

הירושימה חורבן ותקווה

מעט מאוד אנחנו לומדים בבי״ס על המזרח, מעט מדי… דווקא על הירושימה ונגסאקי למדתי בתיכון.
200 אלף איש נהרגו בפצצת האטום (הראשונה, מתוך שתיים שהוטלו עד היום) תוך 15 שניות נחרבה העיר ונהרגו רוב האנשים. אפילו הנהר רחב הידיים התייבש לשנתיים, וכל דגת הים הוכחדה לשנים…
סיפור החורבן בלתי נתפס, אבל מקפל בתוכו גם אופטימיות ותקווה.
אחרי 20 שנה התחילה להבנות עיר חדש מודרנית, היום חיים בה למעלה ממיליון איש.
החשוב מכל יפן שינתה כיוון מהותי, ממדינה תוקפנית, אלימה לשכנותיה, חברה בציר הרשע, היא הפכה למדינה שוחרת שלום.
יחסיה עם ארה״ב שהטילה עליה את 2 הפצצות והכניעה אותה במלחמה, טובים מאוד.
אז אני תמהה האם נדרש לעבור דרך הרס וחורבן כדי להגיע לשלום.
או שניתן ללמוד מנסיונם של אחרים ולחיות חיי שלום ?

שתי נקודות זמן בחיי יפן ששינו את המדינה

שתי נקודות זמן-בחירה גורליות בחיי יפן ששינו את פני החברה והמדינה באופן מהותי.
הסטורית יפן היתה מבודדת מהעולם מבחירה במשך מאות רבות של שנים. סגורה, מבוצרת, חזקה, ומבודדת.
נשלטת ע״י השוגון והסמוראים מבחינה צבאית ומנהלתית והקיסר היה דמות ייצוגית בעלת תפקיד רוחני/תרבותי.

בחירה ראשונה – לסיים את השילטון הפאודלי של השוגונים והסמוראים ולעבור לשלטון מלוכני פרלמנטרי
באמצע המאה ה 19, עלה לשלטון הקיסר מיג׳י, בגיל 17 הוא הבין שבעולם הגדול קורים דברים משמעותיים ויפן צריכה לעבור התאמות ולהתפתח לעולם.
ארה״ב ׳עזרה׳ לו הם דרשו באיומים (פגז אחד בלבד) שיפן תפתח את שעריה.
מייג׳י אסף את כל הדומים-הסמוראים ודרש מהם לוותר על נשקם (חרבות).
לאחר קרבות קשים ניצח הקיסר מייג׳י והעביר את יפן לעולם מודרני, מתקדם, באמצעות שורה של חוקים ומעשים פתח אותה לעולם והצעיד אותה קדימה.
חשוב לציין כי המשפחות של הסמוראים (שניהלו את יפן הפאודלית עד לאותה תקופה) השתלבו היטב בעולם החדש ובמערכות השלטון, הניהול והכלכלה.

בחירה שניה – אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה יפן בחרה בשלום ובדמוקרטיה כדרך חיים.
אחרי שהיתה חלק מציר הרשע במלחמה וסירבה להכנע גם אחרי שגרמניה נכנעה. יפן נכנעה רק אחרי שהוטלו עליה 2 פצצות אטום!
מתוך ההרס והחורבן הנוראיים, יפן בחרה בשלום, הפכה למדינה דמוקרטית, לקחה אחריות על התנהלותה ושינתה באופן מהותי את תפיסת עולמה, את המדיניות ואת ההתנהלות בפועל.

היפנים שהיו סגורים לעולם מאות שנים, רצו לקרב את המערב ליפן לפתוח את העם היפני לרעיונות חדשים, אחרים. הם הזמינו אמנים מכל העולם להביא יצירות למוזיאון הפתוח שהקימו האוקאמה. ליד הר פוג׳י.

חשוב לציין כי הפיכתה של יפן למדינה מודרנית מאוד מתקיים לצד כבוד וחיבור עמוק למסורת שמירה על לבוש מסורתי בבית, בסופי שבוע ובאירועים, אמונה בבודהיזים ובשינטו והליכה שוטפת למקדשים. הם מצליחים לקיים קדמה ומסורת שתומכים זה בזה.
אני שואבת תקווה משני סיפורים אלה.

המציאות ביפן לפני הבחירות הגורליות היתה סגורה, חסרת תקווה, שסועה. בזכות גמישות מחשבתית, בזכות נכונות להפתח לרעיונות חדשים לחלוטין לנפץ תקרות זכוכית, יפן צעדה-שעטה קדימה.
היום היא אחת המדינות המובילות בעולם מבחינה כלכלית.
גם לנו יכולים לקרות ניסים אם נסכים לחשוב אחרת, להפתח לאפשרויות שאנחנו לא מכירים.
אני מאמינה שיש לנו אפשרות להחזיר את החטופים, לחיות כאן חיים של בטחון ושכנות טובה, גם אם הדרך עדין לא התגלתה בפנינו

להמשיך לגור במקום לא בטוח

התעוררנו בבוקר למידע המבהיל על טילים איראניים  העושים דרכם לישראל…
ארוחת הבוקר כבר לא כל כך עברה בגרון
ומתיירים שמחים וטובי לב, הפכנו כולנו לדאוגים ומבוהלים….מחוברים ל YNET
המרחק מישראל וההמצאות ביפן מאפשרות לחשוב עלינו כבני אדם – יצורים סתגלניים הקשורים למקום שבו אנחנו גרים…
כשמסתכלים על ישראל מיפן אי אפשר שלא לתהות, מה קורה לנו, למה אנחנו ממשיכים לגור במקום הבלתי בטוח הזה? המקום שבו אנחנו מוקפים בכל כך הרבה אויבים שרוצים להשמיד אותנו?
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אני ששנים כשקוראים את המשפטים האלה בהגדה של פסח על ׳הבאים לכלותינו׳ מאבדת סבלנות על הנרטיב הקורבני שאנחנו מחזיקים בו, ופתאום זה קורה בימי ה 7/10, מתקפת טילים מאירן…
ואו, אני נדרשת לחשוב על הסיפור היהודי (שאני לא מזדהה איתו) מחדש, לשאול את עצמי מה קורה לנו כעם, למה זה קורה…ומה באמת נדרש ממני ומאיתנו כדי שזה לא יקרה שוב ושוב…
אין לי תשובות אבל יש לי שאלות לעצמי…
אבל אני רוצה לחזור לאמירה שאדם הוא ייצור סתגלן
יפן כידוע היא מדינה מורכבת מאוד
אחד הדברים המשפיעים עליה מאוד זה המיקום הגיאוגרפי שלה היושב על אזור רווי רעידות אדמה קשות. כאלה שמחריבות אחת לכמה שנים אזורים.
חשופה לצונאמי מהים שגורמות לנזקים אדירים ולאבדות בנפש.
הטבע הדרמטי מאוד נוכח בחיי היפנים, משפיע עליהם בצורה בלתי רגילה והרבה פעמים כאמור תוקף אותם.
ובכל זאת הם לא מעלים בדעתם לעזוב את המקום. זה ביתם.
הם לומדים לחיות עם הטבע לא להתנגד לו.
לכבד אותו להוקיר אותו לאהוב את מה שיש לו לתת להם. הם לרגע לא שוכחים שהכח הוא בידיו של הטבע לא בידיהם. יש להם הרכנת ראש בפני הטבע.
והמון עבודה פנימית רוחנית שינטו לצד בודהיזים, שמלמדת אותם איך לחיות.
גם אני לא שוקלת לעזוב את המדינה המוקפת אויבים (למרות שאני בחו"ל כרגע) כמו היפנים שלא עוזבים את מדינתם.
אני תמהה האם היחסים של היפנים עם הטבע יכולים ללמד אותנו משהו להוות עבורינו השראה לאיך חיים נכון חיים מלאים לצד האיומים החיצוניים?
החיים הרוחניים העשירים שלהם הם ללא ספק חלק מהתשובה, אבל לא רק….
יש גם מנהיגות אחראית, שתפקידה לדאוג לאזרחים, להווה שלהם, לעתיד שלהם תוך כבוד למסורת ולעבר.
מנהיגות אחראית שכולנו מאמינים לה כל כך נחוצה לנו בימים קשים אלה.
מנהיגות ערכית, אליטה חושבת רואה לטווח קצר ולטווח ארוך.
היינו פוחדים פחות. אנחנו יודעים לעבור תקופות קשות, אבל חסרה לנו אליטה מנהיגות מובילה.
מגיעה לנו מנהיגות ערכית, אחראית שתוביל אותנו בימים אלה לחוף מבטחים.

פורסם ב- כתיבת תגובה

כמה נקודות על אסתטיקה יפנית

שמירה על הסביבה

השוק באוקנזה מתמצת לתוכו חלקים מהיפניות.
נקיון וסדר שאנחנו לא מכירים, אוכל טעים טעים טרי וזול – אכלתי מרק סובה ב 11 ש״ח !!!
אסטטיות בכל מקום, ירקות ופירות שאת חלקם אנחנו לא מכירים, והמון המון דגים ופירות ים.
זה מפתיע אותי, היפנים ממחזרים הכל באופן הכי קפדני שיכול להיות, הטבע חשוב עבורם והוא חלק מהותי מחייהם. אבל כל זה לא מחלחל ליחסים שלהם עם גדת הים. המטבח היפני נשען על דגים. היפנים ׳שואבים׳ את דגת הים, הים סביבם נקי מדגים כי הם חסלו את הדגה, הם מיבאים דגים.
מסרבים לחתום על אמנות בינלאומיות לשמירת הסביבה. מבאס.

בונסאי

אבל ביפן יש אסטטיקה ויופי בכל.
עצי בונסאי מיוצרים בסדנא של מאסטר

צבעים

כל כך הרבה צבעים וגוונים יש בעולם
חנות אחת בטוקיו Pigment, זיקקה אותם בעבורינו♥️
האם אפשר להכיל את כולם?

 

 

קיוטו

קיוטו בירתה הישנה של יפן היא הלב. העיר נותרה על מקומה ללא פגע במלחמת העולם השניה.
גם בעלות הברית הבינו את ערכה ההסטורי והתרבותי ולא הפציצו אותה והיפנים מצידם גם הם לא התגרו ולא נתנו סיבה, לא הכניסו לשם חיילים.
וכך בניגוד לטוקיו שנבנתה מחדש כמעט לחלוטין כבירתה המודרנית והשאפתנית של יפן, טוקיו שמרה על אופיה המסורתי ועל אוצרותיה התרבותיים.
בתים קטנים, נמוכי קומה בני מאות שנים, מקדשי שינטו, מקדשים בודהיסטים, המרכזי שבהם בן 1000 שנה, גנים מרהיבים, חנויות עתיקות, אנשים בלבוש מסורתי כל אלה מאפשרים לנשום ולדמיין את העבר.
מזג האויר נעים, הסקורה עדין פורחת המראות מרהיבים. אותו עבר ומסורת ותרבות שכל יפני חי אותה ומכבד אותה. כבר כתבתי לא מעט על שני הניגודים האלה המסורת והקידמה.
היום שהיינו בעבר…

פורסם ב- כתיבת תגובה

דברים שלמדתי על העברת סדנאות להורים שכולים ב'אדמה טובה'

עבודת יומן של ורה משה אמא של עדן ז"ל

עבודת יומן של ורה משה אמא של עדן ז"למרחב אדמה טובה, הוא יקום מקביל

מתוך הרוע האינסופי שהיכה בנו כפרטים וכחברה ב 7/10, צמח מרחב ריפוי, בחצר משק במושב סתריה.
המרחב נוצר ביוזמה של 2 אנשים עם לב ענק, ומנהיגות  יפתח שחר ועינת חיימוביץ.
המרחב מזמין אליו את ניצולי המסיבות ובני המשפחה של הנרצחים ומטפלים ומתנדבים.
מארג אנושי חם, אוהב, דואג, מחזיק ידיים, תומך ומרפא. מרחב שמוכיח את חשיבותה של קהילה תומכת בכלל ובזמן משבר בפרט, מוכיח את חשיבות ההשתייכות והלב הפתוח.

אני מגיעה לשם עם היומן הויזאולי, פעם בשבוע בימי ראשון מלווה קבוצה של הורים שכולים שילדיהם נרצחו.
הגעתי לשם בחרדת קודש, עם הרבה נ'סיון רלבנטי' : 'מלוות דרך' מנוסה, וגם אחרי חודשי עבודה עם מפונים, מתנדבת בתנועת מש"ה כמוש"ה במרחבים של סיכון אובדני, מטפלת בשיטת LTT, אם שכולה בעצמי…
ובכל זאת לא ידעתי האם יש לי באמת את הכלים והידע ללות הורים שכולים. אני 'מומחית' לאבל שלי אבל אין לי מושג באבל של אחרים…
מתודולוגית היומן 'דפי נפש' היא סדורה אבל איך מיישמים אותם במצב של טראומה כל כך קיצונית?
מלווה בשתי מלוות דרך נכנסנו למרחב, והתחלנו לצעוד, צעד צעד…

היום אחרי 3 חודשים של התנדבות במתחם כמלוות דרך ביומן, אני רוצה לשתף בלמידה שלי:

1. לאבל טראומטי על ילד.ה חוקים משלו, האבל שלי הוא מאוד ייחודי לי, אבל מאוד דומה לאבל שלהם, עוצמת הכאב הנובעת מהשילוב בין הטראומה של איך זה קרה, הפתאומיות, האכזריות הזעזוע, ידועים לי, הם רשומים אצלי בנפש. אני יודעת איך הוא מרגיש ומה מציף אותו… אז אחרי 3 חודשים משותפים אני רואה שאני מבינה לא רק באבל שלי

2. העבודה ביומן  הויזאולי, בשיטת 'דפי נפש' היא מעשה רקמה תבוני שמאפשר לעזור לאדם לעבד, לעכל ולהניח את רגשותיו הכואבים בתוך מיכל בטוח ושמור – היומן. אני חוויתי את זה על עצמי היומן הלך איתי לכל מקום והיווה לי מקום לבטא את הכאב הצער הגעגוע באינסוף צורות ודרכים. במקום שנגמרו המילים התחילה היצירה. יש לי עשרות יומנים לתוכם יצקתי את שברון ליבי לעיתים חשפתי לעין צופיה ולעיתים סגרתי אבל הנחתי הוצאתי רסיס רסיס מתוך ליבי.
וזה עובד גם על אחרים באותו אופן, אנשים שחוו שבר ואובדן מבינים באופן אינטואיטיבי את השפה של היומן.
להבדיל ממני שהיומן הלך איתי לכל מקום, הם משאירים את היומן אצלנו למשמרת עד השבוע הבא.

3. התקוות של הורה שכול 'טרי' הן בעיקר לשמר את הקשר עם הילד.ה.
לכל ההורים יש את את הרגעים בהם הם מרגישים את הנוכחות של הילד.ה ומקבלים מהם מסרים. וכולם רוצים מזה עוד.
העבודה ביומן שהיא עבודה שמחברת על התת מודע, עוקפת שכל והגיון מאפשרת להם בעוד רמה לשמר קשר עם הילדים.
ספר השיחות עם איילון 'גשר בין העולמות', מהווה מקור השראה ולתקווה עבורם. בין מפגש למפגש הם קוראים ומביאים שאלות או התייחסויות למה שקראו. אף פעם לא יצא לי לחוות תהליך קריאה בספר.

4. עבודת צוות היא מהותית לאחזקה של מרחב טעון רגשית. נכנסנו לליווי של הקבוצה 3 נשים נשארנו 2 כשהמערך הקבוצתי כבר התייצב. אחיזת הידיים נדרשת, תבוניות של יותר מנק' מבט אחת, לב פועם זה מול זה. יש מקום לכולם, יש על מי לסמוך יש במי להעזר.
תודה לטל כהן עכאב שהתחילה איתנו תודה לעידית קורט שנוכחת כל הדרך.
וגם למעגלי התמיכה שלנו: איריס גל, שעוזרת לנו לדייק ולהתאים את השיעורים, ולהדרכה שאנחנו מקבלות מדניאלה פינקל.

5. קהילה מצילה חיים. רבות נכתב בתקופה האחרונה על חשיבותן של הקהילות. יש לי הזכות לחוות את זה בעצמי לראות את המארג האנושי, הבלתי אמצאי והמנוהל הנקרם במתחם.

6. אפשר לבחור באיזה יקום רוצים לחיות. המציאות בה אנחנו שרויים היא מהמאתגרות שידענו במדינה הזו מיום הקמתה. אפשר לשקוע במרה שחורה, בדכאון בדאגה ואולי גם בבהלה,
אבל אפשר לבחור בפרואקטיביות לשים את האנרגיה והלב במקומות שאנחנו יכולים לתרום, לקדם להביא אור, אהבה וריפוי. הבחירה להיות בנדיבות כלפי עצמנו וכלפי אחרים, לשים את האנרגיה במקומות שבהם אפשר לצמוח ולתרום היא משמעותית גם לנתרמים אבל לא פחות גם לנו כפרטים.

כאמור, המרחב התחיל מיוזמה אישית מנהיגות של 2 אנשים מופלאים אליהם הצטרפו מתנדבים כולל אנשי טיפול.ואנשים טראומתיים וכואבים שזקוקים לעזרה.
הלב הפועם, הקרבה לאדמה, תבונת האירועים המתרחשים שם, מייצרים מערך אנושי חם, מחזיק תומך ונתמך. מרפא.
האמת ככה כולנו רוצים לחיות, להיות חלק ממארג קשרים חיים נושמים מזרימים אהבה וקבלה ללא תנאי, שופעים בנדיבות ויצירתיות.

התמונה היא מתוך יומן ויזאולי של ורה משה, אמא של עדן ז"ל שנרצח ב 7/10

****

ב-24.11 נפרדתי בצער מהקבוצה של היומן באדמה טובה, בסתריה.
אני מאוד אוהבת את המרחב המיוחד הזה, שפותח את ליבו ושעריו כבר למעלה משנה, בפני שורדי המסיבות ובני המשפחה שלהם.
הייתה לי זכות גדולה לפגוש שם אמהות שכולות, וליצור יחד עם עידית קורט מרחב ריפוי מבוסס על יצירה ביומן, ואחיזת ידיים ולב פועם. אני עוזבת אבל הקבוצה נשארת בידיה החמות והחכמות של עידית וקרן שמצטרפת אליה.
אני לא מורגלת בפרידות, זה שריר לא מפותח אצלי. מאיילון לקח לי שנה להפרד (אחרי מותו).
בחרתי לאפשר לעצמי את הזמן הנדרש ללימודים, זה לא דבר שאני רגילה לעשות, בטבעי שלי אני עושה ועושה ועוד עושה.
רוצה שהתנועה השנה תהיי ממקום קשוב לעצמי, מאפשר, נעים נינוח🙏♥️

פורסם ב- כתיבת תגובה

קול קריאה פנימי

מסתובבת לי בתוך עצמי עם קול קריאה

כ 1,500 נשמות עזבו את המרחב באופן טראומתי וטרגי… עזיבה חדה, כואבת, מטלטלת ולא מובנת …
ובלכתם הותירו בור של כאב בלתי נסבל בקרב משפחותיהם וחבריהם.

אני מכירה את הכאב הזה באופן אישי, את חוסר היכולת לנשום, את חוסר היכולת והרצון לראות קרן שמש ואת הרצון שהעולם יעמוד מלכת
כאן ועכשיו
לתמיד
את התקווה לקום מהסיוט הזה, כי זה היה חלום
כי איילון (בני) ברגע זה פשוט נכנס בדלת…

אנחנו כולנו בימי מלחמה עצובים וכואבים אלה, עסוקים באופן טבעי בחיים, בחטופים ובשבויים, בלוחמים ובמפונים…
אני רואה את המתים, את בני המשפחה והחברים
וליבי יוצא אליהם לחבק, לנחם, להעניק תקווה

כתלמידה של Lou Harya, אימצתי ללא עוררין את האכסיומה: 'דבר לא מסתיים הוא רק משנה צורה". הגוף הפיזי אמנם מת, אך הנשמה היא נצחית.
מהידיעה העמוקה הזו היה לי פשוט לקיים עם איילון שיחות על בסיס יומיומי, ברצף של שנה אחרי מותו.
בשיחות האלו התאפשרה לנו פרידה שלמה ומפוייסת, יכולתי לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות, לשאול את הלמה? לבטא את הכעס והכאב והבהלה מ'האין' הנורא הזה.

הידיעה כי הנשמה היא נצחית ושניתן לשמר את הקשר, הייתה אחד הדברים שאפשרו לי להתמודד עם הטראומה האישית שלי. לצידה התפתחה לי גם היצירה, נפתחה לי הדלת ליצירה ביומן המסע הויזאולי.

בימים אלו אני רוצה להעניק את הנחמה והתקווה הזו לכל מי שחווה את טראומת הפרידה.
אשמח להעניק במתנה לכל מי שזקוק לנקודת אור בתוך השכול, את הספר 'שיחות עם איילון'
אשמח גם להפגש ולשתף בידע ובנסיון שלי בהתמודדות עם אובדן טראומטי.
ארגז הכלים שלי כולל – לב יודע, כלי טיפול אנרגטיים ותודעתיים כמטפלת LTT, וליווי דרך יצירה ביומן מסע ויזאולי (אישי או קבוצתי)

אפשר לקבל ספר במתנה,
אפשר לקבל חיבוק וחום אנושי, אפשר לקבל ליווי תהליכי. כל אחד מה שמתאים לו.

מוזמנים לפנות אלי בפרטי ולהעביר את ההזמנה לכל מי שתחשבו שיכול להעזר בספר ובניסיון שרכשתי בהתמודדות עם שכול.

בלב פתוח ובאהבה רבה 💜

פורסם ב- כתיבת תגובה

על החיים ועל המוות 6.0 – להתפרק לרסיסים

מזה זמן  Judith HAim חברתי ואני, נפגשות יחד ליצור ולעבד את ההתמודדות עם המוות, דרך יומן המסע הוויזואלי.
המוות מעסיק את שתינו באופן אישי, לא דמיינו שטראומת המפגש עם המוות תפקוד את כולנו ביום מר אחד.

רוצה לשתף מעט מהניסיון שלי בהתמודדות עם המוות הטראגי של איילון הבן שלי מאובדנות.
מכת הכאב במפגש עם המוות היא בלתי נסבלת או נתפסת בעוצמתה.. היא חודרת לכל תא ומולקולה בגוף וגורמת לנפש להתפרק לרסיסים, רסיסים שלא ידעתי שאפשר להתפרק אליהם.
זה תהליך שאי אפשר להתנגד לו…
לרגעים אפשר היה לנשום ולהתאסף, ושוב להתפרק ושוב להיאסף ושוב להתפרק…
למדתי שלא להתנגד לתנועה הזו, לא לשפוט אותה או אותי.
לימדה חודשים ספורים קודם לכן איך להתמודד עם כאב (אני לא הצטרפתי לקורס כי לא הבנתי כמה זה רלבנטי עבורי) לימים כשקראתי את החומרים ראיתי את ההקבלה בין מה שעברתי למה שהביאה.

מהניסיון שלי, ההסכמה לעבור דרך הגלים האלה של הכאב והתפרקות מקלה, כל ניסיון להתנגד לכאב או להתפרקות, להחזיק חזק כדי לא להרגיש דווקא מגביר את הכאב.

כשהתחלתי יותר להאסף מלהתפרק, לא כל החלקים חזרו למקומם…
גיליתי שזה טוב עבורי, לא רציתי לחזור להיות אותו אדם שהייתי קודם.

השבר הנוראי איפשר לי לבחור מה להחזיר, מה להשאיר בחוץ..
אפשר לי לבחור מי ארצה להיות.
בפרספקטיבה של זמן זה שובר את ליבי ששינויי העומק שעברתי, נבט ממותו הטראגי של איילון
אבל אני שמה את זה כאן בנינו –
למרות שקשה להאמין או לדמיין, ימים אחרים הם יגיעו…
בימים הקרובים אשתף מה עוד בתהליכים שעברתי בתקווה שהם יהיו לעזר.

אסיים להיום ואומר, שמתוך השבר הזה נצטרך לבחור, כל אחד מאיתנו וכולנו יחד, איזה בני אדם נרצה להיות.
אני מקווה בכל ליבי שנתעורר להיות בני אדם, פתוחי לב מחזיקי ידיים, ערבים זה לזה.

העבודה המצורפת בתמונה היא מתוך היומן שייצרתי עם ג'וד שמציג את המפגש הכמעט ראשוני שלי עם המוות והזעקה 'הצילו', 'הצילו'.

ניתן לקרוא בבלוג פרקים נוספים בסדרה 'על החיים ועל המוות'.
פורסם ב- כתיבת תגובה

העוגנים שלי בימים מטלטלים

איך מתמודדים עם השבר והכאב שבא לפתחנו?
האם בכלל אפשר ומותר לנשום, כשכל כך הרבה א.נשים מתו?
האם מתי שהוא יבוא יום חדש?
מה זה אומר עלינו כפרטים וכעם וכמדינה האסון שנחת עלינו?
איפה היינו שאפשרנו לכל זאת לקרות?
מי אחראי?
מה עושים?
מי יעזור?
מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה?
ועוד ועוד שאלות
ועצב וכאב
ועצב וכאב
ודאגה
ודאגה
מיליון שאלות שמסתובבות לנו בראש בימים אלו, לפעמים במעגלים סגורים, והלב כואב ודואג.

העוגנים שלי בימים מטלטלים אלו הם ברורים וחזקים:

מרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות – הבית הרוחני שלי מזה 12 שנה, שנתן ונותן לי כלים רגשיים ותודעתיים להתמודד עם האסון האישי שלי, שממשיך לתמוך אותי, אותנו ואת הכלל.
מוזמנים להיכנס לאתר ולחבור למגוון הפעילויות – תמיכה אישית למי שזקוק, הצטרפות לפעילות מדיטטיבית ועוד
ניתן להתעדכן ולחבר לפעילויות גם דרך קהילת מגשרי העולמות המופלאה.
יומן המסע הוויזאולי, הוא כלי הביטוי שלי מזה כ 3 שנים שעזר ועוזר לי לעבד ולעכל את האסון האישי שלי ולצמוח ממנו.

Iris Gal
מורתי וחברתי למסע מזמינה בנדיבות וברוחב לב, כל מי שרוצה ליצור ביומן באופן מונחה כל יום בשעות הבוקר, מוזמנים לעקוב אחריה באופן אישי או דרך הפייס של שבט היומן הוויזואלי
העבודה המצורפת עסקה – בנוכחות בזמן הווה נתון, בהסכמה לתת לשמש שבתוכנו להאיר.
האזנו להפעלה של Lou Harya מסע להעצמת נוכחות בזמן הווה נתון
בזמנים של חוסר ודאות, הגברת הנוכחות שלנו מאפשרת לנו לשמר יציבות פנימית ואז להוות עוגן ומשענת לאחרים.

קיימנו דיון על מה זו נוכחות ואיך זה בא לידי ביטוי ואז יצרנו מפת קולאג'.
מוזמנים להצטרף לפעילויות שמוצעות לעיל