נפגשנו אתמול בקורס יומן מסע להגות במשמעות המעברים בטבע ובחיינו וליצור אותם ביומן.
מעצם היותנו קבוצה של שונים ומגוונים, עלו קולות שונים לחוויית המעבר שמייצג הסתיו : תקופת הסתגלות, ריכוך, הכנה, זמן שאיפה של החום שנצבר לתוך בטן האדמה, געגועים, פחד (מהחורף) חווית של חצויה, פערים קיצוניים, תהליך, פעימה של הטבע שמשרה בטחון…
התפתח דיון ער בנושא המעבר הגדול שבו אנחנו נמצאים, בין העידנים הקוסמיים והאם זה אמיתי ואיך יודעים?
שאלה ראויה שדרשה ממני חשיבה, והחזירה אותי לידיעה פנימית והסכמה להתמסר אליה ולשהות איתה.
עבורי מעבר זה הסכמה להיפרד ממשהו שהסתיים, להשיל את מה שסיים את תפקידו ולהסכים לנוע אל הלא מוכר. זה לא קל. ברוב שנות חיי הבוגרים לא חוויתי סיומים ופרידות. מאז מותו של איילון אני בוחנת את התנועה הזו עוד ועוד, ההסכמה להיות במעבר, על הגשר יש בה משהו מפחיד אבל גם מסקרן יש בה עצב על מה שכבר לא יהיה והתחדשות ותקווה למשהו שעוד לא היה.
בין סימפטיה לאמפטיה: להסכים להכנס לתוך המערה
סרטון מכונן המביא את הפער בין הנטיה הטבעית של כולנו להושיט יד ולמשוך החוצה, לבין הצורך של האדם המתמודד שיכנסו פנימה לשבת איתו בתוך המערה, שלא
